דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                           ירושלים, 26.12.1941

 

[---]

ביום ג' בערב הודיעו לי מבית הנציב, שמר בוליט[1] הגיע, וכי אני ורעייתי מוזמנים לארוחת-צהרים בבית הנציב, למען אפשר לי שיחה עם מר בוליט. לאחר ארוחת-הצהרים הייתה לי שיחה קצרה וחטופה איתו. מר בוליט סיפר לי כי ראה את הארץ מהאווירון, ולדעתו דומה היא מאוד לקליפורניה. הוא הוסיף: קליפורניה התפתחה בימי-חיינו, שם נעשו "מעשי-בראשית", הובאו מים ממרחקים וכו', ונראה שאותה ההתפתחות יכולה להיות בארץ-ישראל. הוא שאל: מה חושבים היהודים לעשות כאן לאחר המלחמה? [---]

השבתי, כי השאלה העיקרית העומדת כעת לפנינו היא ההכרעה הפוליטית, ובזה גורלנו בידי אנגליה, אך הרבה מאוד תלוי גם בעמדת ארצות-הברית. הרגשתי שהוא היה רוצה להשתמט מלדבר על עמדת ארצות-הברית ביחס לארץ-ישראל, והוספתי, כי אין זו שאלה של ויכוח בין היהודים הארץ-ישראליים והערבים, השאלה היא עולמית, ועל העולם כולו לתקן את העוול שנעשה לעם ישראל. לכאורה אפשר יהיה אז להגיד, כי יש צורך להקים בארץ זו שלטון עולמי להגשמת המטרה - עלייה יהודית המונית לארץ-ישראל. אבל בשלטון כזה נתנסינו מר במשך 25 השנים האחרונות. הממשלה הבריטית קיבלה על עצמה את המנדט להקים בארץ-ישראל בית לאומי, זאת היא קיבלה בשם העולם כולו, אבל הממשלה עמדה תמיד תחת לחץ ערבי, ומצב-העניינים היום ידוע לכולם. מצב זה מביא אותנו לידי מסקנה, שהכרחי הדבר לתת סמכות ליהודים עצמם. יש אפשרות של הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל ומסירת השלטון לידינו. במשך שנים אחדות תימשך העלייה היהודית ההמונית לארץ-ישראל, ולאחר-מכן אפשר יהיה לקבוע משטר דמוקרטי בארץ. מובן, שאפשר גם להגיד שמוקדם עוד למסור את הארץ כולה בידי היהודים, אזי הכרחי למסור למוסד יהודי זכויות מסוימות, כגון: עליית יהודים לארץ, רכישת קרקעות, פיתוח תעשייה וכדומה. אין ספק, שאם יסתפקו רק בהקמת מוסד יהודי מעין זה, הרי תמיד תהיה התנגשות בינו ובין ממשלת הארץ. בנקודה זו נפסקה השיחה.

מר בוליט הבטיח לדבר עם הקונסול האמריקאי על סידור תוכנית ביקורים במוסדות היהודיים. הוא היה רוצה מאוד לראות את מכון-זיו ולעבור את תל-אביב בדרכו חזרה לאווירודרום, ומשם הוא ימריא בשעה 11.00 לפני הצהרים. [---]

אתמול הודיע לי הקונסול כי מר בוליט הביע את רצונו שאלווה אותו בדרכו ללוד. בבוקר-השכם בא הקונסול האמריקאי למשרדנו ויחד איתו נסענו למשרד הקונסוליה. בינתיים הגיע לשם מר בוליט. [---] הוא מסר לי על השיחה שלו עם הנציב העליון, שהשתדל להסביר לו את הפוליטיקה שלו ביחס לארץ-ישראל, וגם הראה לו מפה עם האזורים השונים לפי חוק-הקרקעות.

מר בוליט העיר כי הופתע למראה המפה ואמר, כי באמריקה אין יודעים כלל על חוק-הקרקעות הקיים בארץ, ובכלל יש צורך בפעולה רחבה יותר בשטח ההסברה; כי הנה, למשל, בארצות-הברית מכירים היטב את השם ד"ר סטיפן וייז, אבל אין מכירים את השם ד"ר חיים וייצמן.

הסברתי לו כי הצורך הראשוני הוא שנשיא ארצות-הברית ואנשי סביבתו ישוכנעו כי בארץ-ישראל אפשר לעשות גדולות. הרושם שלי הוא שהשלטונות בארצות-הברית סבורים כי ארץ-ישראל היא בכלל דבר פעוט, ולא כדאי להתאמץ למענה. מובן, שאם אנו אומרים "גדולות", הרי אלו הן לפי המידות שלנו ולא לפי מידות ארצות-הברית. ארץ-ישראל היא [ארץ] בחירה של העם היהודי. שום עם אחר לא בחר את ארץ-ישראל בשבילנו, רק היהודים לעצמם החליטו שעליהם לשוב למולדתם. היהודים בבואם ארצה מרגישים את עצמם פה כמו בביתם, והם גם יודעים כי האחריות לכל כישלון תהיה עליהם. זהו סוד המאמצים וההצלחה היהודית בארץ. דבר זה לא היה וגם לא יהיה בשום מקום אחר בעולם. אין ליהודים כוח לעמוד בסבל כמו שהם עומדים בו בארץ-ישראל.

כאן העיר מר בוליט: בכלל אין ארץ אחרת בכל העולם בשביל היהודים. הנה סקרתי עם מיירון טיילור[2] את כל ארצות תבל ובדקנו אותן ולא מצאנו מקום אחר להתיישבות יהודית.

הוספתי, כי יש לנו גם רושם ברור שמחלקת המזרח התיכון של ממשלת ארצות-הברית בוואשינגטון קיבלה את הקו המסורתי של משרד-המושבות בלונדון, והרי ידוע לו כי עובדי משרד-המושבות מוצאים בנו רק גורם מפריע, מקלקל את היחסים והורס את השלום במזרח התיכון. נשיא ארצות-הברית, אמרתי, מתייעץ עם מומחיו, ואנו חוששים מאוד מפני עצות אלו.

תשובת מר בוליט הייתה, כי בשאלת ארץ-ישראל יוחלט בדרך-כלל בסוף המלחמה.

על-כך הערתי, כי אנו חוששים מאוד שבינתיים ייעשו דברים שיפריעו להכרעה זו. ואגב עניין זה מסרתי לו פרטים על התוכנית לפדרציה ערבית וכו'.

בוליט שאל איך מתארים לעצמם היהודים את הממשלה בארץ לאחר המלחמה.

כשעברנו בהרי ירושלים, בדרך לשפלה, אמר בוליט, כי את ההרים האלה אפשר לפתח וליישב, אבל מה יהיה עם הערבים, הרי אלה יצטרכו ללכת? השבתי כי שאלה זו תתעורר בתקופה מאוחרת יותר, ומובן שאין להעלות על הדעת הוצאת הערבים בכוח מן הארץ. אפשר יהיה לבוא לידי הסכם על העברתם והתיישבותם בארצות השכנות. במובן זה באה בחשבון סוריה, שיש לה שטחים פנויים רבים. אולם הכל תלוי קודם-כל בהחלטה הפוליטית, שהערבים ידעו כי מנוי וגמור גם להוציאה לפועל, ואז יש לחשוב כי הערבים יתפשרו עם המצב. אף פעם עוד לא הציגו את הערבים בפני עובדה ביחס לארץ-ישראל כמו, למשל, בעניין אלכסנדרטה,[3] אשר הטורקים קיבלוה בשקט וללא כל תגובה בארצות הערביות. ייתכן גם שהערבים לא יתפשרו ואז יצטרכו היהודים לעמוד בכוח במשך זמן מסוים עד אשר יגיעו לידי שלום.

בוליט אמר כי השאלה העיקרית היא: מה אפשר לעשות למען יהדות אירופה, כי אין לאן להעבירם. לפני העולם שאלה פוליטית עצומה וארץ-ישראל תוכל לתת את חלקה הגדול בפיתרון שאלה זו.

בשיחה הביע בוליט את דעתו כי מוטב שאנחנו נדרוש מייד גם את עבר-הירדן, אבל הסברתי לו שמעשה זה "כבד" מדי בשבילנו. אז שאל איזה גבולות אנו חושבים לדרוש. אמרתי כי בתקופה הראשונה נסתפק בגבולות ארץ-ישראל המערבית. מובן, שאנו מצטערים מאוד שהפרידו בין ארץ-ישראל המערבית ובין עבר-הירדן מזרחה, אבל גם הגבולות בצפון אינם משביעים רצוננו. השאלה אינה מה אנו רוצים כי אם מה אפשר להשיג.

כאן שאל בוליט אם יחד עם העצמאות נדרוש גם הגנה של בריטניה וארצות-הברית. השבתי, מובן שנצטרך לדרוש הגנה כנגד כוח אירופי, שירצה להתנקש בנו, אבל באשר לביטחון הפנימי נוכל להחזיק מעמד בעצמנו. אבל אין ספק שאנגליה לא תעזוב את הארץ, ובעיה זו לא תעמוד כלל על הפרק.

מסרתי לו על הידיעות שהגיעו אלינו על מצב היהודים ברומניה, וכן על מצב היהודים בגרמניה. הוא סיפר לי שגם הרב הראשי הביע את רצונו לדבר איתו, אולי יוכל להקל את סבלם של יהודים אלה. כאן הצטחק ואמר: כנראה שאנשים אלה שוכחים שארצות-הברית נמצאת במצב מלחמה עם גרמניה. כל פעולה מצדה עלולה רק להזיק. הארץ היחידה שאמריקה יכולה לעשות בה כיום דבר-מה היא רוסיה. גם שם הייתה פוליטיקה של השמדה. הנה מעריכים את אבדות הפולנים ברוסיה בשני מיליונים. גם לאחר ההסכם בין ממשלות רוסיה ופולניה[4] לא שוחררו האנשים. בוליט סיפר כי מתרבים גילויי האנטישמיות ברוסיה, וזה בקרב ההמונים. הנה מראה דין-וחשבון אחד שאחוז היהודים בפקידוּת גדול פי עשרים ואחד מאשר חלקם באוכלוסייה; גם אין כל פלא בדבר, הוסיף, הלא שלטונות רוסיה השמידו את כל האינטליגנציה הישנה ונוצרו מקומות פנויים, והיהודים היו הראשונים שהתאימו לעבודות אלו.

במשך כל זמן השיחה הדגשתי בכל הזדמנות את הצורך בהסברת המצב לנשיא רוזבלט, והזכרתי את האחריות הרובצת על ארצות-הברית להקמת הבניין היהודי בארץ.

[---]

 

הערות