דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                               ירושלים, 7.9.1941

 

יש בכוונת המפקדה להעביר מספר פלוגות של חיל-רגלים (באפ"ס) למצרים. עתה נודע לנו שהמפקדה עומדת לשלוח שאלון לכל חייל וחייל, אם הוא מוכן לשרת בחוץ-לארץ. רבים מן החיילים פנו אלינו וביקשו את הוראותינו.

לדעתי, אין מקום לעמדה פסיבית מצדנו. אילו, למשל, הייתי אני היועץ המשפטי של המפקדה, הייתי קובע שלפי ההודעות [על הגיוס] מותר להם להעביר את הפלוגות למצרים. בהודעות ברחובות, בקשר לגיוס ליחידות של חיל-הרגלים, כתוב היה בפירוש, שהיחידות תשמשנה להגנת הארץ והארצות השכנות. נאמר גם שאין כל התחייבות לא להוציא את הפלוגות מן הארץ. בנוסף לכך חייבו כל חייל וחייל לחתום על התחייבות כללית בלי כל הגבלות. למרות זאת, סבור השלטון כי עליו לשאול את דעת החייל. לדעתי, עלינו לייעץ לחיילים שיענו, שהם מוכנים לשירות בחוץ-לארץ, אם שירותם דרוש בחזית, אבל הם אינם מוכנים לעבור מתפקיד משמר בארץ לתפקיד משמר בחוץ-לארץ. אולי כדאי שיוסיפו, כי אם הכוונה היא להעביר אותם למצרים לא לשם שירות בחזית עליהם להתייעץ בסוכנות היהודית.

ואשר לעמדתנו אנו כלפי המפקדה, הרי דעתי היא שעלינו לדרוש כי חלק מהפלוגות יישאר בארץ, כוונתי לכל הפחות למחצית.

עד כמה שידוע לי, הרי הלך-הרוח בין החיילים הוא שאם לא ניתן הוראה שלילית, יענה הרוב בחיוב ללא סייג לשאלה אם מוכנים הם לשרת מחוץ לארץ-ישראל.