דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                             ירושלים, 17.8.1941

 

[---]

בשבוע שעבר הודיעו לנו שיש אישור להקמת ארבע פלוגות נוספות של חיל-רגלים (באפעס). [---] יהיה לנו, איפוא, צורך בכ-80 איש, ויחד עם הצורך של פלוגות אחרות-ב-1100 עד 1200 איש. הודיעו לנו מהמפקדה שעם גמר גיוס הפלוגות החדשות, יהיה צורך בפלוגות נוספות, ופירוש הדבר גיוס-אנשים בלתי-מוגבל.

במפקדה שאלו לדעתי בקשר להעברת יחידה אחת מפלוגות הבאפ"ס למצרים. כידוע, קיימת הודעת המפקדה שהפלוגות מיועדות להגנת הארץ, בארץ גופה ובארצות השכנות. פורמלית יש רשות למפקדה להשתמש בפלוגות אלו גם במצרים, אולם הם היו רוצים, כנראה, לדעת איך תתקבל הצעה זו בציבורנו. לא השבתי לשאלה זו. במפקדה סבורים שהאנשים ילכו ברצון, כי במצרים הם יקבלו שכר גבוה יותר, ושורר גם דיכאון בפלוגות מחמת אפס מעשה. אני נוטה לומר למפקדה שאם יקחו את הפלוגה לחזית לא נתנגד לכך, אולם אם מציעים להעביר אותם ממשמר סטאטי כאן למשמר סטאטי דומה במצרים, הרי אנחנו לא נוכל לתמוך בזה.

[---]

יש, איפוא, הכרח להגביר ולהרחיב את הגיוס הנמצא במזל ירידה, בשעה שהגיוס אצל הערבים הוא עתה במזל עלייה. הדבר מובן: ככל שסכנת המלחמה מתרחקת מגבולות הארץ, הרי נימוק הפרנסה הוא הקובע אצל הערבים. במשך עשרת הימים הראשונים לחודש אוגוסט התגייסו 67 יהודים ו-69 ערבים.

[---]

למען תת דחיפה מיידית להגברת הטמפו של הגיוס, ולמען עורר תנועה ביישוב, יהיה צורך לדרוש מספר נוסף של אנשים מאנשי-הביטחון והתנועה הקיבוצית. ביחס לתנועה הקיבוצית היה דיון בוועד הפועל של הסתדרות העובדים. היו כמה מאנשי הקיבוצים שדרשו [כי התנועה הקיבוצית תגייס] 1000 איש. הבנתי שהצעה כזו תיתקל בהתנגדות גדולה, והצגתי דרישה ל-500 איש. לאחר דיון בישיבה, שארכה כמה שעות, החליט הוועד הפועל של הסתדרות העובדים לחייב את אנשי הקיבוץ לתת 350 איש. מובן, שהמושבים מחויבים לתת אנשים לפי רשימה אישית. מאנשי השורה נקבל כ-400-300 איש, סך-הכל יחד כ-800 איש, ועל-ידי תוספת אנשים מן הצד נגיע ודאי ל-1000 איש.

יש גם הצעה להפוך גיוס זה לפומבי, בייחוד לפני שהאנשים יישלחו לסרפנד: הכוונה היא לקיים כינוס שבו יופיעו מאות מגויסים. יש גם הצעה שאנשים אלה יישארו זמן-מה מחוץ למחנות-הצבא למען עורר תנועה ביישוב.

[---]

בעיריית תל-אביב חלו השבוע שני סיבוכים: אחד חיצוני ואחד פנימי.

[---] בעיריית תל-אביב נקבעה רשימת העובדים שצריכים להתגייס לפי ההחלטות שלנו. החליטו לפטר את המסרבים ואת אלה שמסכימים לגייס. לפני שבוע, ביום ו', נודע לי כי יש בדעתו של מר רוקח[1] לשלוח את פקידי עיריית תל-אביב ישר ללשכת-הגיוס של הצבא, לא דרך לשכת-הגיוס של הסוכנות היהודית. זאת אומרת, להוציא למעשה את עובדי עיריית תל-אביב מתוך מניין היהודים בארץ-ישראל המתגייסים באופן קולקטיבי. ביום א' כתבתי מכתב למר רוקח בלשון רכה וידידותית, שהגיעה אלי שמועה כזאת, ואין אני מעלה על דעתי ששמועה זו מיוסדת במציאות. יש מנגנון של הסוכנות היהודית, וכל הציונים המאורגנים מתגייסים באמצעותו. לא ייתכן שעיריית תל-אביב תהיה יוצאת-מן-הכלל. למכתבי זה לא קיבלתי תשובה. 1

ביום ד' הודיעו לי ש-14 איש מעיריית תל-אביב עומדים לצאת ביום ה' ישר למחלקת-האימונים בסרפנד, איש אחראי מן העירייה התקשר עם פקיד-הגיוס הראשי, וכל העניין מתנהל מחוץ לצינורות של הסוכנות היהודית. ביקשתי להודיע לעיריית תל-אביב שבשום אופן לא נסכים לדבר כזה; אם עיריית תל-אביב מעוניינת להראות את תרומתה למאמץ-המלחמה בגיוס עובדיה, אין לנו כל התנגדות שפקיד אחראי מעיריית תל-אביב יופיע עם אנשים אלה בסרפנד ויציג אותם לפני הפקיד המגייס כתרומת עיריית תל-אביב במאמץ האישי למלחמה זו. אבל לא ייתכן שאנשים אלה לא יעברו דרך הצינורות שלנו, [---] אף כי הם יכולים להישלח לסרפנד בתור קבוצה שלמה ויופיעו בתור פקידי עיריית תל-אביב.

על זאת קיבלנו תשובה שיש כאילו בקבוצה זו אנשים שהם עצמם אינם מסכימים ללכת ללשכת-הגיוס של הסוכנות - זאת אומרת, רביזיוניסטים (המשא-ומתן ביני ובין רוקח לא היה ישיר, אלא דרך המזכירים). אמרתי למסור שאם יש בקבוצה רביזיוניסט אחד או שניים, הרי אין אנו מכריחים את הרביזיוניסטים ללכת דרך לשכת-הגיוס של הסוכנות היהודית, אף כי חושבים אנו שהם בוגדים בממלכתיות שלהם. אפשר גם זאת לסדר. התשובה האחרונה של מזכיר העיר הייתה, שהוא קיבל פקודה מראש-העיר לשלוח את האנשים ישר ללשכת-הגיוס של הצבא.

בינתיים נסעתי לתל-אביב, [---] ובדקתי מי הם האנשים. התברר שאין אף רביזיוניסט אחד ביניהם, וכמעט כולם, אם לא כולם ממש, הם חברי הארגון [ההגנה]. התברר לי שהם פוחדים להמרות את פי ראש-העיר, באשר יש להם הבטחות שלאחר המלחמה יחזרו לעבודתם וכן בנוגע למשפחותיהם. הם פוחדים כי אם הם לא ימלאו אחרי פקודת ראש-העיר, רעה תהיה אחריתם. אחדים מהם אף טענו למזכיר העירייה: מה זאת, האם נלך ישר ל"בית-הדר"? (ב"בית-הדר" לשכת-הגיוס הצבאית, ובתל-אביב זהו שם-דבר, אם אומרים על מישהו שהוא הולך ישר ל"בית-הדר", הרי זה לא-ציוני, מתבולל, בחור חסר-הכרה, קארייריסט וכו') התשובה הייתה: האם אתה חושב להמרות את פקודת ראש-העיר? [---]

הוריתי לארגון לתת הוראה לחבריו מקרב ארבעה-עשר המתגייסים להתגייס לפי פקודת הארגון ולא לפי פקודת ראש עיריית תל-אביב; ואנחנו אחראים לכל ההפסד שהם יסבלו: אנחנו נדאג שעקב מילוי חובתם הציונית לא יקופחו על-ידי עיריית תל-אביב, העיר העברית הראשונה.

בערב ניסיתי להתקשר עם מר רוקח ורק מאוחר בלילה השגתיו. הוא טען שלא ידע כי יש לשכות-גיוס של הסוכנות היהודית, בכלל לא ידע שיש סדר כזה, וכביכול לא קיבל את המכתב שלי. הבטיח לסדר את הדבר, ואמר כי אינו יודע מה נפקא מיניה. בינתיים סיפר לי על הסיבוך החיצוני: עיריית תל-אביב החליטה על פיטורי הפקידים המסרבים להתגייס, ומהממשלה מסרו להם שפיטורי עובדים קבועים של העיריות טעונים אישור הממשלה. [---] נציב המחוז החל לפקפק אם הוא יכול לאשר את הפיטורים. הוא דיבר על זאת עם המזכיר הראשי. המזכיר הראשי פיקפק אף הוא, כי לדעתו פירוש הדבר אישור חובת גיוס כללי. באותו לילה אמר לי מר רוקח שברגע האחרון הוא הבין שהדבר כן יאושר. [---] הוא הבטיח להודיעני איך ייפול דבר. שמעתי שדבר זה עוד לא מסודר, ואני חושב השבוע לדבר עם המזכיר הראשי בשאלה זו.

[---]

ביום ה' טילפן לי המזכיר הראשי והודיע שהוחלט לשחרר בהדרגה את אנשי "פאטריה". הוא הוסיף שאין זאת אומרת שיפתחו את השערים לרווחה להוציא בבת-אחת את כולם. הם אינם רוצים כי ייעשה לדבר זה פומבי גדול, אבל אותה ההגבלה, שהממשלה עמדה עליה קודם, נתבטלה. אלו הן המלים בעלות-המשקל בהודעה זו. הכוונה לעמדת הנציב שחוק מסוים, שיצא בימי-המלחמה, נותן לו סמכות להחזיק את האנשים במעצר למשך כל ימי-המלחמה.

[---]

הדבר כשהוא לעצמו טוב מאוד, פירושו גם הקלה למשקים, כי בין האנשים 400 חלוצים. לא מן הנמנע שגם אנשים אחרים יצטרפו להולכים אל המשקים. [---] אני מניח שיהיה חלק שיתגייס, על-כל-פנים יש חלק שהתחייב להתגייס והודיע על נכונותו להתגייס.

את גנרל ווילסון לא ראיתי מאז כיבוש סוריה. בירכתי אותו, איפוא, להצלחה זו והוא הביע תודה. [---] אחר-כך עברתי לגופו של עניין. הזכרתי לו [שבפגישה הקודמת] עוררתי את שאלת הנשק שישנו בידי היהודים [---]

והוא אמר שלא יהיו חיפושים אם לא יהיה שימוש לרעה. [---] עכשיו קרה מעשה חיפוש עין-חרוד. סיפרתי לו את הפרטים, על ההתרגזות הגדולה ואסיפת-המחאה, ושלא מצאו שום דבר, ושאלתי אותו: באיזה "שימוש  לרעה" חטאה עין-חרוד אשר שם נערך חיפוש?

הוא לא אמר אם ידע [מראש] או לא ידע [על החיפוש], אך מתוך דבריו היה ברור שהוא לא ידע. קודם-כל, אמר, היה זה חיפוש שסודר על-ידי ה-.C.I.D.

אמרתי: סלח לי, שם היה קצין-צבא והוא נתן תוקף לחיפוש. כששאל המוכתר להרשאה בכתב לחיפוש, אמר קצין-הצבא: נוכחותי מעידה וערבה שהעניין בסדר. אז נסתתמו טענותיו של המוכתר.

אמר הגנרל: זה לא מוכיח כלום, אין זאת אומרת שזה חיפוש מטעם הצבא. [---] הוא הביע סברה שבוודאי נתקבלה ידיעה על נשק חדש שהוכנס למקום (זה רמז שיש עתה מסחר בנשק) ולכן עשו את החיפוש.

אמרתי: אבל הייתי רוצה לדעת באיזה מצב אנחנו נמצאים. [---] אני מתאר לעצמי שאתה מבין את הנזק העצום שחיפושים אלה מוכרחים לגרום, ככל שהם יוצרים "דם רע" בקרב האנשים, ומעוררים רגשות רעים.

פה התנער ואמר: איני חושב שחיפושים אלה יכולים לקלקל את האווירה כמו שמקלקלים אותה הפצצות הנזרקות עכשיו בתל-אביב ובסביבותיה.[2] בהחלט, אמרתי, אני מסכים שהפצצות הנזרקות עכשיו בתל-אביב ובסביבותיה מקלקלות את האווירה. אנחנו אולי מצטערים על אלו יותר מכם, אבל "מה עניין שמיטה להר סיני", איזו סמיכות-פרשיות יש כאן? [---] האם לא ברור שאין כל קשר בין פצצות אלו ובין היישוב הכפרי על-פני כל הארץ? האם חושבים למנוע את זריקת הפצצות בתל-אביב על-ידי חיפושים בעין-חרוד ובמקומות דומים? זו היא בעיה מסוימת מאוד, בעיה משטרתית, שהמשטרה צריכה להילחם בה, לעקור אותה מן השורש, אין לזה כל שייכות לנשק המיועד למטרות הגנתיות.

הוא נסוג: אתה צריך להבין את הרושם שזה יוצר, נוצרת אווירה המאפשרת חיפושים אלה.

אמרתי לו: אילו אמרת לי שהחיפוש היה צבאי, הייתי מבין שיש קציני-צבא שאינם בקיאים בעניינים, אבל ה-.C.I.D יודע היטב "what is what". מצד .C.I.D איני מוכן לקבל תירוץ זה.

הייתי רוצה לדעת מה יהיה להבא, הייתי מבקש שתינתן הוראה שלא יהיו חיפושים, כי זה יגרום לתגובות חריפות, זה יקלקל את השורה. אמרתי לו מה שנאמר באסיפה, והוספתי מה שאולי הייתי אומר אני: אתמול נתקבלו ידיעות על אובדן החברים שלנו ביוון ובכרתים, חברים התנדבו לצבא הבריטי, וכגמול עורכים אצלנו חיפושים על לא עוול בכפנו, כאילו היינו אויבי הממשלה. האם אין [לממשלה] דאגה אחרת מאשר לחפש נשק אצל היהודים? האם יש מישהו אחר שיכולים לסמוך עליו? וכו'.

כאן אמר הגנרל: אני לא נתתי את הפקודה לחיפוש זה. אבל הוסיף: אינני מתאר לי שהממשלה הציווילית תוותר על סמכותה לעשות חיפושים, אם היא מקבלת ידיעות.

אמרתי: אנחנו רואים אותך כממונה על ענייני המלחמה של האימפריה בארץ זו, ואני רוצה להציע לך שיקול-הדעת, שמבחינת ענייני המלחמה לגמרי לא רצוי לעשות עכשיו חיפושים שאינם נחוצים ויכולים ליצור פירוד.

הוא אמר: אני מבין זאת היטב, אני אדבר עם המפקד הכללי של המשטרה, אבל, שוב, מוכרח אני להניח שהממשלה האזרחית לא תהיה מוכנה לוותר באופן סיטוני על זכות זו. [---]

אני מצטער מאוד, אמרתי, שהמצב נשאר בלתי-ברור, ואתה מסתמך כל הזמן על הממשלה האזרחית. אצטרך לפנות אל הממשלה ואחר-כך אולי אצטרך לדבר עוד פעם אתך.

הוא אמר: איני חושב שיהיו עוד חיפושים; הוא התכוון אולי שלאחר ה"מפלה" בעין-חרוד לא ימהרו לשוב ולחפש.

אמרתי לו ששם עשו עבודה יסודית, מלאכה נקייה, ולא מצאו כלום. הוא צחק כל הזמן ואחר-כך אמר: איני חושב שיחפשו עוד פעם. הוא הסתובב סביב הנקודה, ולא יכולתי ללחוץ יותר.

אחר-כך שאל אותי על דבר השבויים. הוא הוסיף פרט אחד - הוועד הלאומי פנה אליו במכתב מאוד לא זהיר. [מהמכתב] יוצא כאילו הייתה הפליה בין יהודים ולא-יהודים. לכל היותר, אמר, הייתה אולי הפליה בין בריטים ולא-בריטים. הוא כתב תשובה חריפה מאוד, עם זאת הם מודים באשמת אי-סדר, אי-יעילות, אבל לא בכוונה רעה. הוא אמר דבר חריף מאוד: האיש שהיה ממונה שגה שגיאות חמורות, לא ידע לסדר את הדברים, לא הייתה כל סיבה שהם כולם לא יוצאו. אחר-כך הוסיף שהיה שם "גַיס חמישי" גרמני על החוף, הם צעקו לאוניות להפליג, הם בילבלו את העניינים, וקשה מאוד היה לעשות דבר-מה בלילות.

בהזדמנות זו סיפרתי לו ששני בחורים תימנים ברחו מיוון. [---] הם סיפרו שהיו בקאלאמאדה, הנמל האחרון. אחרי שנפסק הפינוי הייתה אסיפת כל החיילים, נאם בן-אהרון, קרא להם לחזק את רוחם, לא לאבד את העשתונות, ואמר שיש יסוד להניח כי ינהגו בהם כמו בשבויים בריטיים. כאשר שמעו זאת, הם החליטו להסתלק. הם הלכו לחפש דרך להפליג. למחרת היום שבו לאותו מקום וראו את הגרמנים מתקרבים באופן חגיגי ואת [כל חיילי] המחנה עומדים על רגליהם, האנגלים שרו "אל מלך נצור", היהודים שרו "התקווה". השניים הסתלקו שוב, הלכו צפונה ומזרחה, הצליחו לעבור את כל יוון ובולגריה והגיעו לטורקיה; חלק הלכו ברגל, חלק עשו ברכבת. אנשי הכפרים נתנו להם בגדים, בטורקיה סיפרו שהם ערבים, קיבלו אותם בזרועות פתוחות והביאום לקושטא. שם פנו לקונסוליה והיא העבירה אותם לארץ. פה פנו לשלטונות הצבאיים ומסרו את הרפורט. [---]

[---]

הייתה לי שיחה עם מחמוד עזמי[3] [העיתונאי] המצרי. הוא כנראה מעין "תרווד" [כף-מבשלים הבוחשת בכל הקדרות]. ישב וחקר אותי בלי סוף על עמדתנו לגבי ארץ-ישראל לחוד [כיחידה נפרדת] ולגבי ארץ-ישראל בתוך פדרציה. סוף דבריו היה שאם ארץ-ישראל [תישאר] לחוד, הרי, לפי דעתו, מוצדק יהיה אם אנחנו נדרוש פריטט בשלטון ופריטט במספר, על- מנת ששאלת העלייה תידחה עד לאותו זמן שנגיע לשוויון במספר. אז, אותה ארץ-ישראל, שיהיו בה יהודים וערבים באותו מספר, ישברו את הראש על מדיניות העלייה; אבל דבר זה הוא רחוק. ואם תהיה פדרציה - וצריכה, לדעתו, להיות פדרציה - אז מסקנתו היא שנצדק אם נדרוש מדינה יהודית בתוך הפדרציה. ומוצדק יהיה אם נדרוש לא את כל ארץ-ישראל המרבית בתור מדינה יהודית, אלא אם נדרוש שני שלישים ממנה.

[---] הוא, המכיר את הבעיה הערבית, החושב שמכיר את השאיפות שלנו והיודע גם את המציאות, הגיע למסקנה מוחלטת: לא יהיה צדק ולא יהיה שלום, לא יהיה שלטון יציב בחלק זה של התבל, אם העניינים יסתדרו כך, שארץ-ישראל כולה תהיה ארץ-ישראל יהודית בלי ערבים, שהלבנון יהיה כולו מדינה נוצרית בלי מוסלמים וכל יתר הארצות תהיינה ערביות [מוסלמיות] בלי נוצרים ויהודים. לדעתו, אין אנו צריכים להביא את כל היהודים מחלב, מדמשק, מבגדד הנה; ואין הוא חושב שאנחנו יכולים לעשות מזה נקודת-מוצא של המדיניות שלנו ולומר: לערבים יש ארצות, ואנחנו רוצים להשיג הסכם שארץ זו תהיה כולה שלנו. לדעתו, זה "לא ילך", הערבים ייבהלו.

על שאלתי בנוגע לטראנספר [---] הוא אמר: אי-אפשר להתחיל מזה, אלא אם תהיה פדרציה וארץ-ישראל, שתתפוס שני שלישים מארץ-ישראל המערבית, תהיה בתוך הפדרציה. אז אפשר יהיה לדבר על העברת הערבים משני השלישים לשליש הנותר, וזה יכשיר את הקרקע שהשליש יראה את עצמו, יתרגל לראות את עצמו, כחלק מכלל גדול.

[---] לדעתו, אנחנו טועים אם אנחנו חושבים שאם נעשה הסכם עם הערבים בארצות אחרות, בלי ערבי ארץ-ישראל, דבר זה יקום. הערביתם בארץ-ישראל צריכים להיות התחנה הראשונה. וקיימת רק קבוצה אחת שכדאי לדבר איתם, ואלה הם האיסתיקלאלים.

שאלתי: מי מהאיסתיקלאלים?

אמר: אחמד חילמי,[4] מנהל הבנק הערבי; והוסיף שאם יהיה נחוץ ישיג אחמד חילמי את עוני [עבדיאל-האדי]. האם אנשים אלה מוכנים לדבר על-כך? על זה לא נתן תשובה ברורה. הוא חושב שצריך לנסות לדבר איתם.

[---] הוא שאל: מה יהיה אם הממשלה תיגש עכשיו לתת קונסטיטוציה לארץ-ישראל?

אמרתי: זה תלוי איזו קונסטיטוציה. אם היא תחולל בינתיים מהפכה ו"הספר הלבן" יתבטל - אז נראה; אבל אם הקונסטיטוציה תהיה על יסוד "הספר הלבן" - נילחם.

איך תילחמו? שאל.

אמרתי: באנגליה ובאמריקה נילחם קודם-כל באמצעים מדיניים, באמצעות השפעה פוליטית.

האם אתם חושבים, שאל, שאמריקה תקשיב לכם עכשיו בניגוד לאנגליה? האם אתם חושבים שליהודים יהיה עכשיו חופש-פעולה למלחמה מדינית?

אמרתי לו: אתה בעצם שואל, האם אתם יכולים להיות מחוץ לקנה-מידה של הזמן והמקום. אני מדבר על הכיוון הדינמי של פעולתנו - הכיוון יהיה להילחם; המלחמה תצא לפועל במסגרת הזמן והמקום. נילחם על-פני הפלאנטה הזאת. תהיה כאן גם אובסטרוקציה. איני יודע מה תהיינה צורות האובסטרוקציה או ההתנגדות, אבל בטוח אני שזה יכול להפיל כל ניסיון להשלטת קונסטיטוציה.

[---]

פה יש לנו בינתיים קשר עם ערבים - קשר ישיר ובלתי-ישיר. למשל. על-ידי מר קלווריסקי. [---] הוא נסע פעם (למעשה, על חשבוננו) לבגדד ולמצרים לתהות על הקנקן. ביום בהיר אחד מסר לי נוסח [של תוכנית מדינית] כתוב צרפתית, וזה תרגומו:

".1 פדרציה או קונפדרציה ערבית-שמית.

2. אוטונומיה של כל המדינות והפרובינציות המאוגדות.

3. פלשתינה בתור מדינה נכנסת לתוך הפדרציה.

4. פלשתינה דו-לאומית מבוססת על הפרינציפ של שוויון בכל (במספר התושבים, בשטח הקרקע ובשלטון).

5. אפשרות [זכות] הגירה לכל המדינות המאוגדות בהתאם לאפשרות".

היה לי מה להעיר, מסרתי זאת לבן-גוריון.

הערותי היו:

1. מה זה פדרציה ערבית-שמית (או ערבית-יהודית או שמית)?

2. ארץ-ישראל יכולה להיות חלק מן הפדרציה אם הגידול היהודי בארץ לא יוגבל ולא יופרע. אם רצוי להבטיח שוויון כלכלי - נסכים לכך ברצון, בתנאי שהעלייה, לא תוגבל.

3. אנו מעוניינים בעלייה רק לארץ-ישראל.

4. בכל הנוסח המוצע לא נזכר שם היהודים. גם אם אין כוונה בכך - לא ייתכן הדבר.

קלווריסקי התחנן ודרש בכל תוקף תגובה בכתב. כתבתי את תגובתי לאחר שהייתה לפני תגובת בן-גוריון:

"1. אין התנגדות מלכתחילה לרעיון של ברית בין ארץ-ישראל והארצות השכנות או גם לרעיון של איגוד ארץ-ישראל עם הארצות השכנות לפדרציה. אדרבה, יש נכונות להיכנס בלב שלם לבירור אפשרות זו של סידור יחסי ארץ-ישראל ושכנותיה ושל פיתרון הבעיה היהודית-ערבית בארץ-ישראל. אולם אין גוף ערבי מוסמך שפדרציה היא חלק מתוכניתו [ושיש לו] נכונות להכיר בענייניו החיוניים של העם היהודי בארץ-ישראל.

2. אילו היה מדובר על פיתרון השאלה היהודית-ערבית בהנחה שארץ-ישראל נשארת חטיבה מדינית נפרדת, אפשר היה לברר אפשרות של הסכם על יסוד שוויון שני העמים בשלטון ובקביעת הסדרה מסוימת לעלייה עברית במשך תקופת-זמן מסוימת. אולם אם ההנחה היא שארץ-ישראל מהווה חלק מפדרציה המקיפה את הארצות הערביות שבסביבתה, הרי נוצרת לצמיתות הכרעה מספרית עצומה נגד העם היהודי בארץ-ישראל. במצב זה לא תוכל בשום פנים להיות הסכמה לכה, שייקבע לצמיתות גבול לריבוי היהודים בארץ-ישראל, על-מנת שמספרם לא יעלה על מספר התושבים הערבים. אפשרות בטוחה של עלייה עברית חופשית לארץ-ישראל, המותנה רק באי-דחיקת רגליהם של התושבים הערבים מבחינה כלכלית, היא תנאי לעמדתם החיובית של היהודים כלפי רעיון הפדרציה.

3. אין התנועה הציונית מעוניינת בעלייה של יהודים ובריכוזם הטריטוריאלי אלא בארץ-ישראל בלבד.

4. אין לקבל את השם המוצע - "פדרציה ערבית-שמית". כלום הערבים אינם שמיים? למה, איפוא, הדגשת אופיה הערבי של הפדרציה בלי להזכיר באותו זמן את היהודים. הכינוי ההגיוני הוא פדרציה שמית או פדרציה ערבית-יהודית".

(אני מוכרח לציין, שבן-גוריון קבע בישיבת ההנהלה פרינציפ, שאם מדובר על פדרציה צריך לומר מדינה יהודית, אבל זה לא כלול בהערות אלו).

לאחר ההערות בא קלווריסקי עם נוסח מתוקן:

1. פדרציה או קונפדרציה שמית.

2. אוטונומיה של כל המדינות והפרובינציות המאוגדות.

3. פלשתינה בתור מדינה נכנסת לקונפדרציה.

4. פלשתינה דו-לאומית מבוססת על הפרינציפ של שוויון (פריטט) בכל (במספר התושבים, בשטח הקרקע, באדמיניסטרציה וכו').

5. אפשרות [זכות] של הגירה יהודית לכל המדינות המאוגדות (מחוץ לארץ-ישראל) בגבול האפשרות.

6. כאשר מספר היהודים לאחר מספר שנים (חמש, עשר או חמש-עשרה) יגיע למספר הערבים ויהיה שווה לו - ייקבע חוק מטעם מוסד לגיסלאטיבי של מדינת ארץ-ישראל האוטונומית, שיסדיר את העלייה היהודית על יסוד היכולת הכלכלית.

סעיף אחרון זה הוא תוספת כנגד מה שאנחנו אומרים שלא תיתכן הגבלת המספר. יוצא עכשיו שהעלייה עד לשוויון המספרי מובטחת בלי להתחשב ביכולת הקליטה הכלכלית. [---]

הניסיון לא הוכיח שאחרי קלווריסקי יש איזה גורם בעל משקל מיוחד. יש לו רצון טוב ורצון למלא תפקיד בעניין זה, אך נתעוררו אצלי פקפוקים. הוא מדבר שוב על נסיעה לסוריה ולעיראק, ועוד הפעם רוצה הוא לעשות זאת על חשבוננו. הפעם אין אני נוטה לכך, אם ללמוד את המצב יש לנו מי שיִלמדנו. [---]

[---]

 

הערות