דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                    תל-אביב, 9.7.1941

 

על המצב, מבחינת התפתחות ענייני המלחמה, אפשר לומר: קם לנו רווח, אבל לא הצלה. הסכנה הבלתי-אמצעית שנשקפה לארץ נדחתה, על-כל-פנים לזמן-מה,[1] [---] אף-על-פי-כן אין אנו יכולים להשליך את יהבנו על רווח זה, כי הסכנה לא חלפה כליל, והיא עלולה להתחדש ביתר שאת ולהביא עמה שואות גדולות יותר. במסיבת עיתונאים אמר היום המפקד החדש של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון,[2] שאם תצליח גרמניה בהתקפתה ברוסיה לפרוץ לה דרך, היא תתפרץ [למזרח התיכון] דרך קאווקאז וטורקיה. במקרה זה תיפתח בפני הצבא הגרמני הפולש מניפה שלמה של כיוונים: לפרס ולהודו, לסוריה ולארץ-ישראל, וכל מיני בני-כיוונים. אחת המטרות העיקריות של גרמניה היא תעלת-סואץ, העורק החי של האימפריה הבריטית.

יש ברכה ברווח שקם לנו, באשר ניתנה לנו שהות לגייס את כוחנו, להתכונן ביתר שאת ולהסתער מחדש על המעצורים שהפריעו לנו עד כה בגיוס כוחנו. והמעצורים אינם חיצוניים בלבד, אלא גם פנימיים.

[---]

בפרשה זו של הגיוס לצבא עלינו לשנן לעצמנו לקח מסוים. בראשית הגיוס התאונַנו מרה, בינינו לבין עצמנו ובאוזני אחרים, כי העובדה שהגיוס בא טיפין-טיפין היא בעוכרי הגיוס. שכן באופן זה אי-אפשר לפתח קצב מתגבר והולך ותנופה חזקה של תנועת-התנדבות, גם לא הסדרה רציונלית של כוחותינו; ובהיות הגיוס פָּרוּט למטבעות קטנים הוא מרפה את הידיים, שולל כל אפשרות של התלהבות ולא נותן לנו את הסדן שנחשל עליו את כוחנו כראוי. המסקנה הראשונה שעלינו להסיק עתה היא, שאנו מצוּוים להשתמש בכל אפשרות של יצירת גרעיני-כוח, גם אם איננו מגיעים ליצירת חטיבות-כוח גדולות. במידה שתיפתחנה אפשרויות אובייקטיביות ליצירת חטיבות גדולות של כוח, הרי הגרעינים האלה שיצרנו יוכלו לשמש גורם עיקרי ליצירת חטיבות גדולות. עלינו להסיק גם מסקנה שנייה: לראות את תנועת-הגיוס כדבר מתמיד והולך, שאין לו גבול, כל זמן שהמלחמה נמשכת, זולת הגבול שנקבע על-ידי כוחנו המספרי ועל-ידי נכונותנו להתגייס. [---]

אנחנו עומדים לפני הצורך, ואולי גם ההזדמנות, לעורר מחדש את עניין הקמת הכוח הצבאי היהודי הגדול, שנדחה בשעתו. השעה נראית כשרה לכך דווקא משום שיש עתה יותר שהות להקימו. כל המערכת מכוּונת עתה לקראת שואה רבתי שעלולה להתרחש, אך אליה אפשר להתכונן על-ידי צבירת ציוד רב ועל-ידי העמדת חיִל הרבה יותר גדול משעמד עד כה לאנגליה במערכה במזרח [התיכון]. אין לנו יסוד לומר, שיש עתה סיכויים סובייקטיביים יותר משהיו לפני חודשים אחדים, אבל הסיכויים האובייקטיביים לכך גדלו.

הסעיף השני בהתכוננות הוא הביטחון הפנימי. בשבועות האחרונים חלה תזוזה חשובה בעמדתה של הממשלה לגבי חיל-הנוטרים. חיִל זה, שהוקטן בתום המאורעות הן במספרו והן בכמות הנשק שהיה ברשותו, הוגדל עתה, והגדלתו נמצאת בקו עלייה. בחודש האחרון כמעט הוכפל חיל-הנוטרים הפועל בקביעות. [---]

אבל אין אנו רשאים להסתפק בהישג זה בלבד. לקראת השעה הקשה, העלולה לבוא, עלינו להכין הכנה יסודית יותר את הארגון [ההגנה] המשמש רקע ועמוד-שדרה לחיל-הנוטרים. קיימת שאלה של הזרמת דם נוסף לתוכו, כוחות מגיל צעיר בעיקר, ופירוש הדבר: לימוד ואימונים. בלי עבודה מתמדת ושיטתית, לא תושג המטרה, וגם החברוּת בארגון לא תתמיד.

דבר זה שוב מצריך כספים גדולים. ויש עוד סעיפי-פעולה, מעשיים מאוד, בתוך מסגרת זו, פעולה הקשורה בחומר ובכלים והמחייבת אמצעים גדולים. אומנם, משהו נעשה בכיוון זה בזמן האחרון על-ידי הטיית-שכם מצד הסוכנות, אפ"ב [אנגלו-פלשתינה בנק], הקרן הקיימת, מוסדות ההסתדרות, וגם על-ידי גיוס סכומי-כסף בחוץ-לארץ (באפריקה הדרומית ובאמריקה). בדרך זו עלה בידנו להתגבר על הקושי הכספי החמור, שבו הייתה נתונה הפעולה לפני חודשיים-שלושה, ולהגיע לפעולה רחבה יותר, גם בהווה וגם לקראת העתיד. אבל מאמצים כאלה אינם יכולים להישנות על-ידי אותם המוסדות עצמם כל 3-2 חודשים, וכדי להבטיח את הפעולה ההכרחית במסגרת הארגון דרושים עתה:

א. מאמץ חד-פעמי מצד היישוב, כדי לרכז סכום ניכר שיאפשר לגשת לפעולה תוכניתית רחבה, מתוך ביטחון שהאמצעים יספיקו לתקופה מסוימת.

ב. לגשת לחידוש "כופר היישוב".[3] שתיים אלו כאחת חייבו מאמץ חדש של איחוד בקרב היישוב. על-כל-פנים כזו הייתה דעתם של האורגנים המפלגתיים שלנו. הצורך בריכוז סכומי-כסף ניכרים לביטחון הפנימי לא היה הטעם היחיד שהניע לאיחוד היישובי בשטח הביטחון, אבל זה היה אחד הטעמים החשובים.

שאלת איחודו של היישוב בשטח הביטחון לא נצטמצמה בתחומי-הארץ בלבד, היא חרגה מגבולות-הארץ והדיה הגיעו לחוץ-לארץ, לאפריקה הדרומית ולאמריקה. היה לנו דין-ודברים קשה עם אנשי אמריקה ועם נציגיהם בארץ. בשעה ש"הדסה" באמריקה החליטה להעמיד לצורכי שעת-החירום בארץ סכום מסוים, נעשה ניסיון מצד נציגיה כאן לנצל את הסמכות, שהייתה להם בחלוקת הכסף הזה, כדי להכתיב לנו תנאים בתחום הפוליטיקה הפנימית ביישוב. היה לנו ריב קשה עם אנשים אלה, והכרענו את הקו נגדם. הוכרחנו להביא את השאלה לפני מוסדות "הדסה" באמריקה, וההחלטה שנתקבלה שם הייתה לצדנו ונגד עמדתם של הד"ר מגנס וי. סימון.[4] עם זה יש לציין, כי באותו ויכוח היה בידינו קלף חזק: בעצם הימים ההם עמדנו בתוך משא-ומתן על איחוד בשטח הביטחון,[5] משא-ומתן שהתנהל מתוך לחץ מצדנו;1 ויכולנו לומר באותו ויכוח כי אנחנו מעוניינים באיחוד זה לא פחות ממישהו אחר, אבל לא נרשה שיָתנו את העזרה לצורכי הביטחון ואת מעמדנו כאחראים לעניין הביטחון הפנימי בתוצאות מוצלחות או בלתי-מוצלחות של ניסיון להסכם, שאנחנו בעצמנו עושים [---]

בעצם הימים האלה נעשים רק הצעדים הראשונים בדרך לקביעת משטר של הסכם יישובי בשטח הביטחון ועדיין מוקדם לסכם סיכומים של הניסיון הזה. אבל שני דברים ברורים כבר עכשיו:

א. שנכונו לנו צרות צרורות בדרך זו.

ב. שלא הייתה לפנינו ברירה בלתי אם לעשות ניסיון זה, שהוא רציני ביותר, כרוך בסכנות גדולות, אבל גם פותח פתח לכיבושים חדשים. ב"איחוד האזרחי",[6] שהוקם כנגדנו (עכשיו טורחים הרבה לגבשו, אבל ללא הצלחה יתירה), יש התרוצצות רבה, והוא בנוי בעצם על שאיפה שמעיקרה היא חותרת תחת גיבושו - לתת סיפוק לארגונים ולחצאי-ארגונים ולאישים שונים. בסיס זה אינו מבטיח לו יציבות. אכן, כבר כיום עדים אנו להתפוררותו של "האיחוד האזרחי" בקשר להרכבת ועדת-הביטחון. האיכרים ובעלי-התעשייה נתנו את ידם למוסד עליון זה של ביטחון היישוב, אבל הנה עיריית תל-אביב (כלומר, הסיעה השלטת בעיריית תל-אביב[7]) טרם נתנה ידה לכך. היה ויכוח בתוך "הגוש האזרחי" על אופן מינוי המועמדים לוועד-הביטחון ולמוסד המנהל היישובי: אם "הגוש" [האזרחי] ממנה את המועמדים או רק מציין אותם והמוסדות המוסמכים רשאים לאשר או לא לאשר. ואכן, אחד המועמדים לא אוּשר והחבילה בכל-זאת לא נתפרדה. עוד ישנה אפשרות להוסיף לוועדת-הביטחון איכר מן הגליל, וכן חקלאי מיישובי ההסתדרות בצפון. מבחינת הרכב ועד-הביטחון אינני רואה, איפוא, חזות שחורה. להיפך, יש סימנים להירתמות אנשים בעול האחריות, ונפתח גם פתח לדיפרנציאציה פנימית בתוך "הגוש האזרחי". לעומת זה עלול להיווצר מצב קשה בתוך המוסד המנהל. כשהסכמנו להסכם ידענו לקראת מה אנו הולכים, ידענו מי הם האנשים שאיתם יצטרכו חברינו לעבוד. ואני מניח שיהיו קשיים לא קטנים. אף-על-פי-כן אין להניח שאי-אפשר יהיה להתגבר עליהם על-ידי העמדת האנשים בפני האחריות המוטלת עליהם.

אם לסכם את פרשת המשא-ומתן הזה יכולני לומר בביטחון כי לא ויתרנו ויתורים עקרוניים יסודיים: שמרנו על מרותם של המוסדות הלאומיים לגבי הקמת מוסדות-הביטחון; שמרנו על זכות הכרעתה המדינית של הנהלת הסוכנות לגבי כל עניין הביטחון; שמרנו על המסגרת הארגונית של הפעולה כולה, הבנויה על עקרונות שאנחנו קבענו אותם, ויש להניח בבטחה שהם יישמרו גם בעתיד. אין אנחנו מבוטחים כמובן מפני פירודים חדשים, אבל מותר להניח שבמקרה שייעשה ניסיון לפירוד חדש, איזשהו, כוחנו יהיה גדול יותר לאחר שעשינו את ניסיון האיחוד מאשר אילמלא עשינו אותו, או אילו עשינו אותו בלב-ולב.

אנחנו מתחבטים בפרשת הגיוס לצבא התחבטות קשה וגלויה לעין כל, [---] אבל אנו מתחבטים קשה גם בשטח הגיוס הפנימי. מלבד אותם חוגים אשר הסכינו מאז ומתמיד להטות שכם לעניין הביטחון הפנימי - קודם-כל החוגים שלנו בהתיישבות וציבורנו בכלל, וכן קבוצות מצומצמות בערים - הנה הניסיון להרחיב את המסגרת ולהפוך את הגיוס הצבאי והפנימי לנחלת המונים רבים, לנחלת היישוב כולו, נתקל בקשיים שלא שיערנום: בחוסר כל הכנה נפשית חלוצית, ברצון להידבק בחיים של מה-בכך, בפחד מפני חיי-סכנה, בחוסר יכולת לשבור את קו-החיים המקובל ובקארייריזם, ועל הכל בציניזם גלוי של השתמטות ממילוי חובה לאומית. בשטח זה נתגלתה תמונה קודרת מאוד. מחובתנו לדעת זאת ולעמוד על העזובה הרבה שפשטה בנידון זה ברחבי היישוב. אפשר, כמובן, לציין סיבות לתופעה זו: האופי המעורב של יישובנו, חוסר חינוך תנועתי ציבורי, חוסר חינוך של הנוער (במידה שניתן חינוך לנוער, הרי הוא הצטמצם בפינות-פינות ולא הפך לדרך-המלך), ויש לציין גם חוסר חינוך, בתוך מחננו אנו. ביקורת רבה נשמעה בזמן האחרון על שיטות-הפעולה של הגיוס, ויש בוודאי מן הצדק בביקורת זו. אין ספק שצריך להרחיב את הפעולה הארגונית ואת הלחץ הציבורי בעניין הגיוס, אבל כל אלה אין בכוחם לחפות על המום היסודי שנתגלה, והוא: חוסר הכשרה נפשית להתנדבות! [---]

[---] לאחר פלישת גרמניה לרוסיה,[8] אומנם נוצר רווח [של זמן] בשבילנו (כפי שאמרתי בראשית דברי) ועלינו לנצל אותו לשם הגברת התכוננותנו לעתיד. אבל הצרה היא שלא רק אנחנו מנצלים את הרווח כי אם גם אחרים מנצלים אותו ומחשבים את קצוֹ. [---] לאור זה יש לראות את השינויים שחלו בקאהיר. במקום ראש אחד לחֵילות המזרח התיכון, שריכז בידיו את הפיקוד הצבאי העליון, את כל עול הדאגה להתכוננות, לציוד ולגיוס אנשים, וגם את הדאגה למצב המדיני [---] צצו עכשיו שלושה ראשים. עד עכשיו אפשר היה לדבר עם איש אחד גם על הקמת הכוח הצבאי היהודי, גם על השימוש הצבאי בכוח זה, וגם על צורת הגיוס, על אופיו החיצוני המדיני. אינני אומר שהושג הרבה, אבל הייתה בזה הקלה טכנית. עכשיו צריך לפנות בכל אחד משלושת הדברים האלה לאיש אחר: על עצם הגיוס ומידותיו - צריך יהיה לדבר עם הגנרל היינינג;[9] אם נרצה לעורר מחדש את שאלת הכוח הצבאי היהודי בשם המפורש ובדגל יהודי צריך יהיה לדבר עם ליטלטון;[10] ועל השימוש הצבאי בכוח אשר נקים, על המטרות שהוא ישמש במסיבות אלו או אחרות צריך יהיה לדבר עם אוקינלק.

בשינויים אלה שחלו יש לראות גם סימנים של הרהורי-תשובה על חטאי העבר, על תשומת-לב בלתי-מספיקה למזרח התיכון מבחינה צבאית, על התכוננות בלתי-מספיקה, על הקלת-ראש מסוימת לגבי הסכנות, על איטיות הקצב בהכנות - כל אותם דברים שנתנו אותותיהם בכישלונות גדולים ומפוצצים: הכישלון ביוון, הכישלון בכרתים, הכישלון בלוב והכישלון בסוריה (גם את המערכה בסוריה יש לראות ככישלון במובן יחסי). עם זה יש לראות בשינויים אלה גם התכוננות לעתיד.

מינוי אחד צריך לעניין אותנו במיוחד - מינויו של ליטלטון. עם מינוי זה הועברה בעצם מנה מסוימת מסמכותו של קבינט-המלחמה למזרח התיכון. נפתח בקאהיר סניף לקבינט-המלחמה, וניתנו לו בלי ספק סמכויות רחבות. על-כל-פנים, הוא ישמש צינור ישיר לקבינט-המלחמה. גם אם לא יינתן תמיד לאיש הזה לקבל החלטות על דעת עצמו, והן תהיינה טעונות אישור של קבינט-המלחמה, הרי להצעות שהוא יציע מכאן, לחוות-הדעת שהוא ישלח מכאן בתשובה לשאלות שהוא יישאל, יהיה ערך הרבה יותר גדול מזה שהיה עד עכשיו להצעות ולחוות-הדעת של מקמיכל בארץ-ישראל, של למפסון[11] בקאהיר, של קורנואליס[12] בבגדד וגם של וייוול בעניינים מדיניים.

להלכה אפשר להגיד שמינוי זה פותח גם פתח חדש לחיוב, פתח לשידוד-מערכות. בא איש חדש, בזה כאילו הובע אי-האמון לאנשים שניהלו את המדיניות עד עכשיו. [---] איש חדש מביא איתו ראש פתוח, אין עליו נטל של שגיאות-העבר, והוא יכול לבדוק את הדברים מחדש ולהגיע לידי מסקנות הדשות. אבל כך נראים הדברים רק להלכה. למעשה אינם כך. כשם שהרברט סמואל נשלח לארץ, אחרי סן-רמו[13] ובסמוך לאישור המנדט, והאפשרויות שהיו לו נקבעו על-ידי החלטות ונוסחאות מדיניות אלו, כך מקמיכל נשלח לארץ-ישראל כדי להגשים את "הספר הלבן";[14] וכך אפשר לומר שליטלטון נשלח למזרח התיכון להגשים את הצהרת אידן לערבים. על-כל-פנים, הצהרת אידן לערבים לא ניתנה כדי שליטלטון ייתן קודם-כל את דעתו לבטל אותה או לסתור אותה. אומנם, אין זה מן הנמנע שליטלטון יגיע לכך, אם הוא באמת איש עצמאי.

בשבילנו הוא לוח חלק לגמרי. בארכיון הציוני מצאנו מכתב של אביו לישראל זנגוויל,[15] כתוב בעצם ידו. המכתב מוכיח שאביו היה איש תרבותי ובעל מניעים נפשיים הומניטריים פחות או יותר, אך אין להביא מזה שום ראיה. הוא פוסל במכתבו כמה הצעות טריטוריאליסטיות של זנגוויל, לא מפני שהן טריטוריאליסטיות, אלא מפני שהן אינן מבוססות למדי. הוא מצהיר שיעשה כל מה שיוכל כדי לעזור ל"עם הגדול הזה". הוא כותב -בפירוש: people great that [העם הגדול הזה] ולא people suffering that [העם המעונה הזה]. כיוון שאני נוסע מחרתיים לקאהיר, הביאו לי את המכתב כדי שאראה אותו לליטלטון. אולם, כאמור, אין להביא מזה כל ראיה. שאלנו בלונדון עליו ועוד לא נענינו על-ידי חברינו. אין אנו יודעים על האיש הזה ולא כלום. ייתכן שהוא איש עצמאי מאוד, בעל העזה שכלית, שיוכל להגיע גם להרהורי ביקורת על הצהרת אידן ולהתחיל לפלס לו דרך משלו. אבל קשה להניח זאת. ככלות הכל אין הוא מהאנשים הגדולים ביותר במדיניות האנגלית, אם כי הוא, כנראה, איש עולה ואיש כלבבו של צ'רצ'יל; שאם לא כן לא היה מקבל את המינוי הזה. משונה הדבר שהוא הועבר מכיסא מיניסטר-המסחר (מוצאו מחוגי הכלכלה והמסחר) לתפקיד מדיני-צבאי ממדרגה ראשונה; שכן המערכה במזרח התיכון זוהי עכשיו המערכה העיקרית, חוץ מהמערכה על בריטניה, ששם יושב צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו.

[---]

עלינו, איפוא, לראות את הצהרת אידן כדבר מרכזי לגבי מעמדנו המדיני. ברור שלאור המרד בעיראק ולנוכח האפשרויות של פלישה נאצית למזרח, הוחלט בקבינט-המלחמה לעשות מאמץ מחודש ולבצר במידה האפשרית עמדה לאנגליה בקרב ארצות ערב במזרח התיכון. ברור שנעשה חשבון כמותי בלבד, חשבון של הכוח הקיים. אולם נעלה מכל ספק, שהחשבון נעשה לא רק לאור המציאות הקיימת, אלא [---] גם מתוך תפיסה כוללת ושהוא מחייב לגבי העתיד, לגבי התקופה שלאחר המלחמה. אפשר לומר גם שהחששות החדשים מפני מערכה עוד יותר כבדה ורצינית במזרח התיכון, במקרה שגרמניה תצליח לשבור את התנגדותה של ס.ס.ס.ר., מגבירים את הכיוון הזה, גם לגבי עיראק וגם לגבי סוריה.

בראשונה, לאחר תקופה ארוכה, ואולי בכלל מזמן היות עיראק מדינה עצמאית בחסות בריטית, יש בה ממשלה אשר גמרה אומר לעמוד לימין אנגליה ויהי-מה.[16] זוהי ממשלה שבעצם אין לה מה להפסיד. היא נחשבת בעיני הצד שכנגד לחבר-בוגדים. היא מוכתמת ומוקעת לעמוד-הקלון יום-יום - גם על-ידי מכונת התעמולה והשיסוי הנאצית וגם על-ידי הלחישות הבלתי-פוסקות הנמסרות מפה לאוזן מטהראן עד בגדד, ירושלים, קאהיר ודמשק - בתורת אנשים שמכרו את מצפונם והסגירו את הלאומיות הערבית בידי האימפריאליזם הבריטי. [---] לאנגליה ישנה, איפוא, אפשרות להצביע על קבוצת אנשים, אשר בכל זאת אינם בני-בלי-שם בעולם הערבי [---] העומדים לימינה. ברור שהאנגלים לא יהיו מוכנים לעשות דברים שיכולים להכביד על חבורת-אנשים זו, ולעומת זאת מוכנים הם בוודאי להקריב למענם דברים שהקרבתם אינה עולה לאנגליה בהפסד מכריע.

[---] במידה גדולה יותר חל הדבר הזה על סוריה. שם מצב מיוחד במינו. [---] בעיראק היו האנגלים הכוח השליט במשך עשרים שנה, ובמידה שיש שנאה לכוח השליט באשר הוא שליט, הרי כולה מופנית כלפי האנגלים. לא כך בסוריה. הכוח השליט שם היו הצרפתים וישנה שנאה כלפי הצרפתים לא פחות, ואולי יותר, מאשר כלפי האנגלים בעיראק, בהבדל זה שהשנאה לצרפתים מלוּוה בוז כלפי מדינה רפת-כוח ומפוררת, אשר בעצם נחתך דינה לרדת מבמת ההיסטוריה כמעצמה והיא נידונה לקיום של מדינה ממדרגה שנייה או שלישית. כזהו היחס של הסורים לאנשי וישי ובייחוד לאנשי דה-גול; באשר החשבון הערבי המפוכח, הכמותי, מעריך בלי ספק את אנשי דה-גול פחות מאשר את וישי. לאנשי וישי יש לפחות קיום ממלכתי, יש להם מדינה, ואילו אנשי דה-גול זהו גוף ערטילאי שאין לו שום אחיזה ממשית וכל אחיזתו בזה שהאנגלים החליטו לקיים ולפרנס אותו. לפי הידיעות האחרונות שקיבלנו מסוריה, ההנחה הרוֹוַחת בקרב הערבים הלאומיים, שנפגשנו איתם אחרי הכיבוש, היא שמנוי וגמור עם האנגלים להביא את עניין סוריה לידי סידור מהיר עוד בעצם ימי-המלחמה, כדי לבצר את מעמדם בסוריה וליצור לעצמם בסיס איתן, פחות או יותר, לקראת האפשרות של מערכה רצינית עם גרמניה בגבולות טורקיה או איראן. [---] בעיראק צריכה אנגליה להיאבק עם שני גורמים מתנגדים: עם ההערצה לכוח הגרמני ועם השנאה לאנגליה. בסוריה אנגליה נאבקת רק עם הגורם הראשון ולא עם השני.

לאור ההסברה הזאת יש לבחון את ההכרזה של אידן על עצמאותה של סוריה ואת הקשר שעלול להיות לעניין זה עם ארץ-ישראל. בהצהרת אידן לא נאמר שום דבר על ארץ-ישראל, לא לחיוב ולא לשלילה. נזכרה במפורש עיראק, נזכרה במפורש סוריה, ארץ-ישראל לא. יש לנו יסוד לחשוש שהכוונה היא לכלול גם את ארץ-ישראל בתחום ההבטחה. יש לנו יסוד לחשוש שמנהיגים ערבים מסוימים בטוחים בדבר זה. אף-על-פי-כן מעניין לציין את העובדה כי הרושם ברחבי הציבור הערבי הוא שארץ-ישראל לא נזכרה בהצהרה, באשר יש לארץ-ישראל מעמד מיוחד ובאשר אין בכוונת אנגליה לכלול את ארץ-ישראל יחד עם עיראק, סוריה ועבר-הירדן בתוך מסגרת הארצות הערביות. יש אנשים ממדרגה גבוהה למדי [בציבור הערבי], אשר גם אם הם מעריכים שאנגליה נתכוונה אולי לכלול את ארץ-ישראל, הרי הם מבינים שיהיה ליהודים מה להגיד בעניין זה, לא רק מפאת כוחם העובדתי בארץ, אלא גם מפאת הכוח שיש להם בחוץ-לארץ.

מתחילת המלחמה פעל כוח-לחץ מסוים - גם מצד עיראק, ובייחוד מצד מצרים, ולחץ פחות מרוכז מצד עסקנים שונים בארץ-ישראל - כלפי אנגליה, שתצהיר הצהרה לטובת הערבים. בתקופה הראשונה של המלחמה הייתה ניכרת מצד הממשלה הבריטית עמדה איתנה נגד מתן כל הבטחה שהיא, נגד כל התחייבות שהיא ונגד כל התקשרות שהיא. ידוע לנו ממקורות נאמנים למדי, שלא פעם ניתנה על-ידי האנגלים תשובה תקיפה למדי לדרישות מסוג זה. אנו עצמנו היינו עדים בשיחות בין אנגלים וערבים, שנזדמן לנו להשתתף בהן (היו גם מקרים כאלה!), לקו זה שנקטו אנשים בעלי עמדות מדיניות וצבאיות די אחראיות כאן ובמצרים (אם גם לא חותכי המדיניות הבריטית). ברור שהם נקטו את הקו הזה לא רק כדי לסבר את האוזן שלנו, אלא הייתה הוראה כללית לדבר עם ערבים כך: עכשיו מלחמה; עליכם לעזור לנו; אנגליה אינה שוכחת את ידידיה; אין אנו יכולים עכשיו להגיד שום דבר ברור; אחרי המלחמה יהיה עולם חדש; אז נתייעץ איתכם, אולם לא נוכל לומר דבר מראש.[17]

אבל, באה השתלשלות-מסיבות והזיזה את הממשלה הבריטית מן העמדה הזאת: המרד בעיראק, התקדרות השמים על-פני המזרח [התיכון] כולו; והרי אנו עדים להבטחה זו של אידן.

הדבר מחייב אותנו לפעולה מהירה. [---] מקומות-הפעולה העיקריים הם בלונדון ובאמריקה. זה חודשים מדברים אנו על הגברת החזית שלנו בשני המקומות האלה; אומנם בשבועיים האחרונים נתקבלה גם החלטה בעניין זה ואנו מקווים שהיא תצא לפועל. [---]

עם זה עלינו לעשות את כל המאמצים האפשריים להגברת המגע הבלתי-אמצעי שלנו עם העולם הערבי. בארץ-ישראל אי-אפשר לעשות בזה הרבה, אך משהו אפשר לעשות; ואומנם נעשה משהו בזמן האחרון ויש להמשיך בכיוון זה. אבל הנה נפתחה לפנינו דמשק, ולעת-עתה אנו יוצאים ובאים בה. אינני יודע אם דבר זה יתקיים לאורך ימים. הנסיעות של אנשינו לדמשק וחופש-הפעולה הניתן להם שם זו [תופעת] לוואי לעזרה שנתַנו ושאנו עדיין נותנים לתחום הצבאי. אבל אם העניינים יסתדרו והאנגלים יעברו לסידורים מדיניים קבועים יותר בינם לבין הצרפתים ובינם לבין הערבים, לא מן הנמנע שיפריעו לנו להתנועע שם באופן חופשי, באשר הם מבינים היטב, כי בעוד שבענייני-מלחמה כל מה שאנו עושים מכוּון לסייע ישירות לפעולותיהם בחזית, הרי בעניינים מדיניים אין בשום פנים לסמוך עלינו שנעזור להגשים כל תוכנית פוליטית בריטית במזרח [התיכון] וברוב המקרים יש להניח את ההיפך. אבל לעת-עתה הפתח הזה פתוח ועלינו לצאת ולבוא בו. הקשר עם עיראק הוא הרבה יותר קשה, אבל אין זה מן הנמנע שיש פתח לאיזה קשר שהוא באמצעות מצרים.

[---]

 

הערות