דברים בוועידה ה-5 של מפא"י - כנס ראשון                       תל-אביב, 12-13.6.1941

 

מרכז-הכובד איננו בשאלה מה יהיה, אלא בשאלה מה עלינו לעשות. ולעשות אין פירושו בראש ובראשונה לדרוש מאחרים; לעשות – פירושו אנחנו בעצמנו. מבחינה זאת, עם כל החשיבות המכרעת של הספקת תותחי-מגן בשביל העיר תל-אביב [---] אין שאלה זו יכולה לעמוד במרכז הדיון בוועידת התנועה. זוהי שאלה של דרישה מהשלטונות, ואף אם נניח כי לא עשינו די בדרישה הזאת, הרי יש הזדמנויות מספיקות לחברים החושבים כך להעיר על זה ולהציע דרכים של פעולה; לאו דווקא למחרת ההפצצה, אלא במשך החודשים הארוכים אשר בהם אנו חרדים לקראת ההפצצה.

הדבר איננו בידנו, לא רק משום שאנו מוכרחים לדרוש אותו מאחרים, אלא גם מפני שהתותח הזה עצמו, והבאתו לארץ, אינם בידנו ולא בידנו להראות כיצד להביא תותח אשר אומרים שהוא איננו... רק לפני ימים אחדים קראנו את הנאום הגדול של צ'רצ'יל[1] [---] ובו הייתה הסברה עניינית מאוד, גלוית-לב מאוד, לפי דעתי, אמיצה מאוד, ביחס לסיבות יתרון כוחה של גרמניה בציוד בחזית המזרח התיכון. לפני שבועות מספר, כאשר עוררתי מחדש [---] את שאלת תותחי-ההגנה בשביל תל-אביב, התשובה שקיבלתי הייתה "האם אתה סבור שבשביל שדות-התעופה הצבאיים שלנו בארץ-ישראל, אשר בהם אנו צריכים להגן קודם-כל על אווירוני-הקרב שלנו, יש לנו תותחי-הגנה?!" אנחנו יודעים מה היה גורל הצבא בכרתים אשר נשאר ללא הגנה אווירית. אנחנו יודעים מה היה גורל הצבא הנסוג ביוון, אשר גם הוא נשאר ללא כל הגנה אווירית. ובכן, ברור שעלינו להתמיד ולדרוש ולתבוע ולתקוע בכל השופרות העומדים ברשותנו. ואנחנו אכן הגענו בעניין זה לא רק לאנגליה, אלא גם לאמריקה. אבל לא בידינו [---] להבטיח את מילוי הדרישות שאנחנו דורשים.

לא כן עניין הגיוס. עניין זה הוא בידינו; אומנם לא באופן מוחלט אלא רק במובן יחסי. לא בידינו ליצור את מסגרת הגיוס. היא נקבעת על-ידי אחרים. את המסגרת [---] אנו יכולים רק לדרוש. אבל אם יש מסגרת, ותהיה מקוצצת ופגומה ככל שתהיה, אבל שנוצרה כתוצאה מדרישותינו ולחצנו [---] ואשר מילויה חובה עלינו והיא איננה מתמלאה - על זה אנו ורק אנו נותנים את הדין. וכיום כזהו המצב. [---] כל פעולת המנגנון שלנו, כל אמצעי-הלחץ אשר סוף-סוף נזקקנו להם, כל האסיפות הפומביות שאנחנו מכנסים, כל הוועדים הציבוריים שפועלים במקומות שונים - כל זה יחד איננו נותן לנו כיום יותר מאשר מאה איש לשבוע. כאשר אני אומר מאה לשבוע, אני מתכוון לא למתנדבים, כי אם למגויסים, מפני שיש גם אחוז לא קטן של נפסלים. [---] בכל יום ויום עלול לקרות לנו "האסון" שהתביעה המתמדת שלנו להרחבת הגיוס לחיל-הרגלים אומנם תתמלא. [---] ובבת-אחת נעמוד בפני מחסור נוסף של כמה מאות אנשים. אולי של אלף, אולי של אלפיים. [---] הרי אנחנו מגייסים לא רק לחיל-הרגלים, אלא גם לפלוגות-ההובלה, לפלוגות המיועדות לפעולה בארץ, לפעולה במצרים, לפעולה בסוריה. [---]

המפלגה שלנו הכריזה הכרזה חגיגית מאוד, [---] והיא קבעה את הכלל בעניין הזה: גיוס-חובה של גילים מסוימים. היא אף קבעה שעל חבריה לשמש מופת לאחרים. והמפלגה נכשלה. עלינו להסיק מזה מסקנות. [---]

מכיוון שהמפלגה נכשלה כנתבעת, הרי שהדבר הזה מתיש מאוד את כוחה כתובעת מאחרים. ובלי תביעה ציבורית נמרצת אנחנו לא נמלא את החסר. והחסר עלול לגדול בכל יום, ואנחנו תובעים בכל יום את גידולו. כמובן, עצם העובדה הזאת, שאנחנו ממלאים את החסר באיטיות כזאת היא שמקפחת את סיכויי הצלחתנו בתביעה להרחבה. [---] אם לנו יש זמן, יש גם לאחרים זמן לשקול ולבדוק ולעיין [---] כי אל-נא נטעה: גם כיום כשהאויב הוא בשערי הארץ [---] השתתפותנו בחזית דרושה יותר לנו מאשר לאחרים. גם כיום השאלה הראשונה [של הצבא] איננה מחסור באנשים, אלא בציוד. וציוד אין בידינו לתת. [---] עצם השתתפותנו בהגנה על הארץ, עצם הופעתנו בתוך הצבא, עצם מציאותם של אלפי בחורים יהודים עם נשק צבאי ביד כחטיבות צבאיות בארץ במצב כזה; עצם ההרגשה של היישוב שהוא משתתף בהגנה על הארץ; עצם האפשרות שאנחנו נופיע ונאמר שלא ישבנו בטל ולא רק ייצרנו תנובה חקלאית ולא רק הגנו על מושבותינו, אלא אנחנו עמדנו במערכה, על-כל-פנים היינו מוכנים לעמוד במערכה; כל הדברים האלה דרושים לנו פי כמה וכמה מאשר הם דרושים לאחרים.

[---]

הנה, כאשר הגיעה שעת הפלישה [של הצבא הבריטי] לסוריה, [---] עלה בידנו לדפוק על ראשו של מישהו ולומר: אנחנו יכולים לתת עזרה כזאת אשר שום איש אחר בארץ אינו יכול לתת. [---] החיילים האוסטרליים הם אכן חיילים לתפארת. הם בני-אדם לתפארת. וכל מה שאנחנו שומעים מחברים שלנו, העובדים איתם ונלחמים איתם כתף אל כתף, הוא שבח והלל לטיפוס האנושי הזה. [---] דבר אחד אין בחיילים האוסטרליים: הם אינם בני הארץ הזאת. הם אינם חיים אותה, הם אינם מכירים את ימיה, לילותיה, את הריה ובקעותיה, את דרכיה ושביליה, [---] ובפגישה עם העם בארץ הזאת - גם עם היהודי, אבל בייחוד עם הערבי - הם חסרי-שפה, אובדי-עצות. עזרתנו נתבטאה ב-35 אנשים. אין, חלילה, לזלזל בזה. כאשר הולך מחנה, בראשו הולך חלוץ, ובראש החלוץ הולכת פלוגת-חלוץ ובראש פלוגה זאת הולך אחד. נחשון אחד קפץ לתוך הים, ופעולה נחשונית איננה נמדדת במספר האנשים המשתתפים בה. פעולה נחשונית נמדדת באיכות השירות. ואיכות השירות, במקרה זה, על-כל-פנים, לפי עדותם של אחרים, הייתה מעולה מאוד. לא רק בהוראת הדרך, לא רק בהתמצאות בעצם הקרב. נתגלו פעולות מעולות מאוד בקרב ה-35, אשר תודה לאל רק שניים מהם נפצעו[2] (אחד קשה מאוד, אחד קל. ואנו כולנו חרדים לשלומו של החבר שנפצע קשה. לעת-עתה מצבו הולך וטוב). אבל כשעבר השלב הראשון של הכניסה אמרו לנו: "לעת-עתה אין יותר צורך". אנחנו איננו צריכים להיוואש מזה. איננו יודעים עוד לפני אלו מצבים נעמוד, בפני אלו מצבים יעמוד הצבא [---] מה שאנחנו עושים קובע ברכה לעצמו, יוצר לנו עמדה ופותח פתח להרחבה. הוא נוטע הכרה בלב אנשים שיש ברכה בבני העם הזה, שהם מסוגלים לדבר-מה מיוחד. זה תמיד בא להם כהפתעה. עצם ההפתעה הזאת יש בה ברכה בשבילנו. [---] שאפשר לקחת בחורים יהודים ולשלוח אותם שניים-שניים, שלושה-שלושה במחשכי לילה בארץ-אויב לפעולות צבאיות על אחריותם, לניתוק קווי-תחבורה; שיכולה קבוצה של 5 אנשים משלנו בראשות מפקדם לעמוד בראש הסתערות ברימוני-יד על מצודה של האויב, ללכוד אותה, להדוף את האויב מתוכה, להחזיק בה מעמד, למצוא בה כלי נשק זרים, לתקן אותם תוך כדי קרב ולהשתמש בהם עד בוא תגבורת; שיכולה קבוצה שלנו להדריך קבוצת אוסטרלים מעבר לקווי האויב ולהחזיק מעמד - כל זה לא נשאר סוד. [---] חייל לחייל יביע אומר וקצין לקצין יספר. והדבר יתפשט וייוודע!

[---]

[---] דרכו של החייל היהודי במסיבות שבהן נתון הגיוס שלנו, הוא נתיב-ייסורים במובן כפול: קודם-כל נתיב-הייסורים של חייל בכלל (משה דיין, למשל, לאחר שנפצע עברו עליו 13 שעות עד שהגיע לעזרה רפואית). [---] אבל יש גם נתיב-ייסורים מיוחד של חייל יהודי. וכאשר אנחנו נתנו אנשים לפלוגות שונות, ידענו שאיננו נותנים אותו לצבא יהודי, אלא לצבא בריטי, וידענו שיש בצבא הבריטי מחיצה בין בריטים ולא-בריטים ושאנחנו לא נהרוס את המחיצה הזאת. [---] המחיצה הזאת קיימת לא רק לגבינו. היא קיימת גם לגבי אוסטרלים. אבל להם יש מדינה שוות-זכויות בחבר-העמים הבריטי והם הולכים בכוח גדול ובדיביזיות אוסטרליות; ואנחנו הולכים בפלוגות קטנות ובפורמציות לא-יהודיות. [---] אף-על-פי-כן, אל נגזים.

[---]

בימים אלה השגנו הגדלה ניכרת של החלק הפעיל בקביעות בחיל-הנוטרים. מספרם היה עד עכשיו 1070. במשך השבועות הקרובים הוא יגיע עד 2570. זאת אומרת, יותר מהכפלה: תוספת של 1500 איש במשכורת למשמר קבוע. בקרב אלה יהיו 100 מדריכים, כל אלה במשכורת מהשלטון. בעקבות ההגדלה הזאת אנחנו מקווים, כמעט בטוחים, שנשיג את הגדלת הפריפריה של חיל-הנוטרים (כל אלה שאינם מקבלים משכורת מהשלטון ואינם עומדים בקביעות על המשמר, אבל רשאים להשתמש בנשק) עד ל-28 אלף. זאת אומרת, שבסך-הכל ימנה החיִל הזה כ-30 אלף.

מבחינה-מסוימת זוהי הקלה כספית בשבילנו. כספים שאנו צריכים היינו להוציא אותם - השלטון יוציא אותם. אבל זה גם מגדיל את המעמסה הכספית עלינו. עצם האפשרות של הרחבת הפעולה מחייבת אותנו להגדילה.

[---]

זה מחייב משטר של הסכם יישובי. יכול להיות שלא נשיג אותו. לא נירתע מפני מצב של אי-הסכם. אבל זה מחייב אותנו לחתור להסכם יישובי. גם עניין המעמסה הכספית, גם האפשרות הזאת לארגן באופן יותר רציונלי את מערכות כוחות-הביטחון שלנו בכל הארץ ברחבי היישוב העברי מחייבים את ההסכם היישובי הזה.

גורלנו הוא אשר הטיל עלינו את התפקיד להקים בניין ממלכתי באמצעים לא ממלכתיים. נדמה לי שאת כל הצרות הגדולות שלנו אפשר לפרש מתוך סיבה זאת. במחננו יש פירוד, עמים אחרים מאוחדים. אצלנו הפירוד אוכל בכל פה ונדמה שאנחנו עם ירוד מכל עם אחר, נִקלה מכל עם אחר. האומנם כך הדבר? שום עם אינו מצוּוה על מאמצים כאלה מרצון לשם איחוד, לשם ליכוד, כמו שאנחנו מצוּוים. באשר לכל עם אחר ישנה מסגרת מחייבת, ישנו חישוק-ברזל המרתק את העם כולו והמונע מראש כל בגידה, כל התפוררות, כל סטייה ממשמעת. אנחנו צריכים לעשות את החישוק הזה על-ידי מאמצים חופשים, על-ידי משמעת שבהתנדבות.

[---]

 

הערות