דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                               ירושלים, 8.6.1941

 

הלילה עבר הצבא הבריטי את הגבול הסורי בכוח לא קטן. נקודותינו בצפון שימשו כבסיס, ואנשינו עזרו לצבא בחקירת הדרכים והסרת המכשולים.[1]

לא קיבלנו עד עתה הודעה על הרחבת הגיוס. ניסינו להסתייע בצבא למען פתוח את שערי עתלית ומזרעה[2] לשם גיוסי צעירים לצבא, אולם לא הצלחנו. הקצין האחראי לענייני הגיוסים בארץ ביקר במחנות אלה. החומר האנושי מצא חן בעיניו. המפקדה פנתה לממשלה בשאלה זו,ז אבל התשובה הייתה, שאנשים אלה אינם באים בחשבון לגיוסים.

נודע לנו כי חיילים יהודים נתבקשו לענות על שאלות אם משפחותיהם מוכנות לעבור לדרום-אפריקה. אחדים ענו בחיוב, אחדים בשלילה, רבים היו במבוכה ולא ידעו מה להשיב. שאלו אותנו מה לעשות. לאחר התייעצות עם בן-גוריון השבתי כי עמדתנו היא שלילית, אולם כל אחד יכול להחליט על דעת עצמו. פניתי למפקדה הצבאית לברר את סיבת משלוח השאלון. במפקדה לא ידעו דבר. הסברתי כי עצם משלוח השאלון מפיץ בהלה בארץ. כל הציבור הארץ-ישראלי נמצא פה בביתו, ואם מוציאים אישה אחת מהארץ, נשאלת השאלה למה לא יוציאו גם את השנייה.

לאחר חקירה נוספת התברר, שכמה קצינים יהודים פנו בדבר העברת משפחותיהם לדרום-אפריקה, והקצין שאל בעניין זה את קאהיר. בתשובה לשאלתו הוא קיבל את השאלון. כנראה שהפעולה בקאהיר נעשתה גם היא על-ידי קצין שלא תפס את העניינים ובלי לשאול את האחראי עליו. אגב, השאלה חלה רק על נתינים ארץ-ישראליים מלידה ונתינים מארצות נייטרליות. בינתיים נתקבלה הוראה טלפונית להפסיק את משלוח השאלון, כי הם שואלים להוראות ממיניסטריון-המלחמה.

מעצם השיחה הבין הקצין שאין אנו מאשרים את הפעולה. [---]

המזכיר הראשי הודיע לי זה עתה כי החליטו להוציא מקפריסין את האנגלים, היהודים והפולנים. כנראה יש שם כ-600 יהודים. יביאו אותם הנה על מנת להסיעם הלאה. המזכיר הראשי שאל אם אנו נעזור להם באיכסון היהודים. הממשלה תהא נכונה לעזור לנצרכים. השבתי שהסוכנות היהודית תהא נכונה לעזור לכל באי קפריסין. עוד לא ידוע לאיזה נמל יגיעו. [---]

לשאלתי, אם מוציאים את היהודים בגלל הדאגה שהם הראשונים לסכנה, השיב מר מקפרסון בחיוב.

הייתה לי שיחה שלישית עם עארף-אל-עארף. בראשיתה שאלתי אותו אם מדובר בפיתרון שאלת הערבים בארץ-ישראל או הכוונה היא לפדרציה ערבית. עארף-אל-עארף השיב כי כוונתו היא ליחסי הערבים והיהודים בארץ-ישראל, הפדרציה אינה אקטואלית. היא אומנם תמיד, וגם כרגע, שאיפת הערבים, ואולי תבוא בזמן מן הזמנים, ואם תבוא נצטרך להכניס תיקונים בהסכם היהודי-ערבי המוצע. [---]

עארף-אל-עארף הוסיף כי שאלת העלייה היא השאלה העיקרית בהסכם ונתן גם דוגמה לכך: אם היהודים יסכימו למדינה ערבית בארץ-ישראל ויציגו רק סייג אחד - עלייה של 100,000 יהודים לשנה - הרי אין ולא יהיה לכל המדינה הזאת כל ערך, כי במרוצת הזמן תיהפך הארץ למדינה יהודית. הוא מציע על-כן לקבוע פרופורציה בין שני היישובים [האוכלוסיות]. לשוויון מספרי לא יסכימו הערבים, כי פירוש הדבר הכרעה מוחלטת לצד היהודים. בעצם הצעתו לפרופורציה, כך טוען הוא, יש משום הודיה שהוא אינו עומד על "הספר הלבן".

הסברתי לעארף-אל-עארף כי הצעתו אינה באה בחשבון בשבילנו מטעמים מעשיים ועקרוניים, כי עצם ההצעה של פרופורציה אינה בסיס למדיניות-עלייה. שנית, על-ידי הסכמתנו נודה שהערבים הם אדוני הארץ ועלינו לקבל רשות עלייה מהם, בו בזמן שאנו טוענים כי גם אנו בעלי הארץ - זוהי מציאות היסטורית - וביחס אלינו פוסקים רק אנו.

עארף-אל-עארף שאל אם כוונתנו לעלייה לפי יכולת-הקליטה הכלכלית. עניתי בחיוב. אז שאל עארף-אל-עארף: מי יקבע את יכולת-הקליטה. תשובתי הייתה, שיקבעוה האחראים לעלייה, אלה שעליהם תיפול המעמסה במקרה של עלייה יותר מדי גדולה. הוספתי כי אם הכוונה היא לתקופה מסוימת, הריני מוכן להתקדם צעד ולהגיד כי למשך תקופה זו אני מוכן לקבוע מקסימום ידוע של עלייה. עארף-אל-עארף שאל: ומה הוא המקסימום? השבתי שלא אוכל עתה להגיד זאת, כי אין אנו יודעים מה יהיה מצב היהודים בגולה בגמר המלחמה ומה יהיו אז התנאים בארץ, ונתתי לו כדוגמה את עליית יהודי גרמניה, לאחר שעלה היטלר לשלטון, אשר יצרה יכולת-קליטה נוספת.

כאן העיר עארף-אל-עארף שאם נקבל פרינציפ זה, הרי להלכה יכולים כל 17-16 מיליון היהודים להיכנס לארץ-ישראל. השבתי בחיוב, אבל, למעשה, אמרתי, אין איש מניח שכל היהודים יוכלו להיכנס לארץ-ישראל. אפשר כמובן לסדר שבתום המלחמה יבוא הסכם בינינו ביחס לעלייה.

עארף-אל-עארף העיר שאם כך פירוש הדבר שאין הסכם, שכן הוא מעוניין בהסכם דחוף.

נראה לי שכוונתו של עארף-אל-עארף היא להסכם במקרה של פלישה, והוא אינו תופס מה עלולים הגרמנים לגרום לנו. הוא חושב שכל מי שיהיה לו הסכם עם היהודים הרי הקלף יהיה בידיו.

עארף-אל-עארף העיר בשיחה פעמים אחדות ששאלת הקרקע אינה חשובה, וכי העיקר הוא שאלת העלייה. תוך-כדי-דיבור הזכיר עארף-אל-עארף עלייה של 60-50 אלף לשנה, וחיכה לתגובה ממני, אבל זו לא באה.

כאן אמרתי: הנה שנינו מדברים, אני אביא את הדברים לפני ההנהלה, ואם היא תאשר, הרי יש גוף שיעמוד מאחורי זה, מה יהיה גורל העניין מצדך?

הוא השיב: אז אלך לאנשים בעלי-משקל, שדבריהם נשמעים בארץ, ואשפיע עליהם לקבל את ההסכם.

שאלתיו אם קהל זה מאורגן.

עארף-אל-עארף השיב: איך הוא יכול להיות מאורגן כאשר הממשלה רודפת אותו? והוסיף שהוא מוכן לקבל על עצמו לשכנע את המופתי לקבל את ההסכם.

הבעתי תימהון רב ושאלתי אם יש במדיניות המופתי סעיף על הסכם עם היהודים.

עארף-אל-עארף השיב בשאלה: האם יש ערך להסכם בלי הסכמת המופתי?

לדעתו, מגזימים בסיפורים על המופתי. הוא גורש מן הארץ ונלחם עכשיו את מלחמתו. הוא הוסיף שתשעים אחוז אוהדים את הגרמנים, לא מאהבת המן אלא משנאת מרדכי. האנגלים שנואים על הערבים.

קבענו שניפגש עוד פעם.

[---]

 

הערות