דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                               ירושלים, 2.6.1941

 

לגבי הצהרת אידן בשאלה הערבית:[1] אין ספק שבמשך הזמן נעשו מאמצים רבים [על-ידי ערבים] להוציא מן הממשלה הצהרה מסוימת, אולם הממשלה מצדה גילתה התנגדות לקבל על עצמה איזו התחייבות שהיא. זאת ידענו גם מלונדון וגם מפה. האנגלים טענו כל הזמן שבפניהם עתה רק עניין אחד: לנצח את היטלר, והחשבון ייעשה אחר-כך. אולם הלחץ והתפתחות העניינים במזרח [התיכון] עשו את שלהם. שמענו על פגישות בין המנהיגים המצרים והשגריר הבריטי במצרים. הקונסול הבריטי מביירות הגיע הנה וגם הוא מסר על מצב-הרוחות שם. הכריע את הכף המצב בעיראק וגם שהותם של העוצר העיראקי ונורי סעיד כאן. אלה טענו, כנראה, כי למען יוכלו לחזור לעיראק כמנהיגים ולא כנסחבים אחרי אנגליה, עליהם להביא איתם הישג פוליטי וזה יקל על בריתם עם אנגליה. [---]

מובן, שההצהרה קשורה גם עם המצב בסוריה והתכונה לכבוש אותה.

יש מספרים על החלטה שנתקבלה על-ידי המפקדה לפלוש מייד לסוריה, אולם איני בטוח שאומנם כך הוא הדבר. ברור שבכניסתם של האנגלים לסוריה הם רוצים להופיע כמשחררים, ולשם כך באה הפיסקה בהודעה על עצמאותה של סוריה. ההודעה באה לאחר חיכוכים רבים בין האנגלים ואנשי דה-גול. גנרל דה-גול רצה לכבוש את סוריה על דעת עצמו ובלי עזרת האנגלים, ולא מן הנמנע [שהצרפתים] היו נכשלים שם. אולם הממשלה הבריטית לא רצתה, כנראה, שאנשי דה-גול בכניסתם לסוריה יקבלו ממנה שטר-התחייבות חדש שסוריה תהיה ארץ צרפתית, שכן גמור ומנוי עם הממשלה הבריטית לחסל את שלטון צרפת בסוריה. עד כמה שידוע לנו הסכים דה-גול לוותר על סוריה המזרחית והוא מסתפק בלבנון כחוג-השפעתה של צרפת לאחר המלחמה.

לפי ידיעות מחוגים של צרפת החופשית יש כעין הסכם על פדרציה ערבית עם ירושלים כמרכזה. הם מדברים גם על הבטחה מסוימת ליהודים. כנראה, כוונתם לסטאטוס לאומי כפי שנקבע ב"ספר הלבן".

מכל-מקום אין לי רושם שהערבים בטוחים כי ההבטחה לעזור להקמת פדרציה חלה גם על ארץ-ישראל. יש מהם הסבורים שההודעה חלה רק על הארצות הערביות, והם חושבים שהרבה יהיה תלוי ביהודים, אם הפדרציה תתגשם במלואה.

נפגשתי עם עארף-אל-עארף,[2] שמסר לי כי בחוגים ערביים סבורים שהיהודים קיבלו הבטחות חדשות מהממשלה הבריטית. אין עם העומד לצדה של אנגליה כמו היהודים. נכון, שאין להם ברירה, אבל אין ספק שאנגליה תשלם בעד עזרה זו, כך הם אומרים, ובייחוד בעד עזרת יהודי אמריקה, שהשפעתם גדולה מאוד. גם הוא, עארף-אל-עארף, סבור שכלילת ארץ-ישראל בפדרציה ערבית תלויה במידה רבה ביהודים. לדעתו יש לפתור את שאלת היהודים והערבים בארץ-ישראל על-ידי שיווי-משקל כלכלי לעומת שיווי-משקל מספרי. עארף-אל-עארף טוען שהודות ליתרונם הכלכלי, משקלם של היהודים בארץ כבר כיום הוא יותר ממשקל הערבים. בשיחתנו הוא לא נקט מספרים, אבל בשיחה עם אחרים דיבר על פרופורציה של 60:40. לי לא אמר זאת. שאלתיו אם כוונת הצעתו היא לנצח-נצחים, השיב הלה בשלילה ואמר שלאחר זמן אפשר יהיה כמובן לדון על הדברים לאור המצב. הערתי כי בין אם פדרציה ערבית תקום ובין אם לא תקום, הרי היא קיימת למעשה, ואנו בונים את ביתנו הלאומי בתוך תחומי הפדרציה; ואף אם נהיה רוב בארץ-ישראל, הרי גם אי ההכרעה היא לצד הערבים.

עארף-אל-עארף הסביר ששום פדרציה, תהיה הגדולה ביותר, לא תוכל לתת לערבים פיצוי בעד ארץ-ישראל, אם ייקחוהַ מהם, והוסיף שלדעתו לא תיתכן פדרציה ערבית בלי ארץ-ישראל. סוריה לא באה בחשבון, כי החוף מיושב על-ידי נוצרים [לבנון] והערבים [קרי: מוסלמים] לא יוכלו להתגבר עליהם. [---]

אגב, עארף-אל-עארף התאונן על הפרעות מצד האנגלים לניסיונות לקשור קשרים עם היהודים. הוא סיפר בסוד שקיבל נזיפה רשמית על הרצאתו באוניברסיטה העברית. כן מביטים בעין רעה על התעניינותו בנקודות היהודיות בדרום.

[---]

[בשיחתי עם המצביא ווילסון, לאחר שדנו בגיוס ובעניין הנוטרים] אמרתי לו שהייתי רוצה לבקש בקשה אשר אולי תפתיע אותו: שיגלה לי את תוכניותיו. אנו בכל-זאת גורם מסוים בארץ, העניינים [סכנות המלחמה] נוגעים בייחוד ליישוב היהודי, ישנה גם שאלת היישוב באזור הצפון, כל זה נותן לי זכות להציג לו משאלה זו. הנה באו בני יישובי הצפון לשאול מה  עליהם לעשות: האם להוציא את הילדים? מובן שאין כל מחשבה על עזיבת המקום, אבל אם הולכים לקראת סכנה, הרי מוטב שהילדים לא יהיו שם.

המפקד אמר שבעניין זה הוא יכול לתת לי תשובה מוחלטת: אין כל צורך להוציא את הילדים. אם ישתנה המצב, הרי ימסור לי הודעה מוקדמת בעוד זמן.

הוספתי כי אנשינו בצפון טוענים שהצבא עומד לעבור את גבול סוריה, והמפקד השיב: חלילה, עוד לא. ייתכן שנצטרך לעשות זאת, אם יהיו איומים נוספים מצד וישי.

ניסיתי לברר את עניין השבויים שלנו ביוון.[3] הייתה לי כבר שיחה במפקדה והבטיחו לברר את הדבר באמצעות הצלב האדום הבין-לאומי. קודם-לכן ביקר אצלי קצין גבוה שהיה ממונה על החפרים היהודים בלוב, ואחר-כך ביוון, ואמר לי שהוא רואה חובה לעצמו לבוא ולמסור מה שקרה. היות והפלוגות שלנו היו לא-לוחמות הוחלט להוציאן ראשונה והעבירון ליוון הדרומית, אבל בינתיים קרו דברים שיצרו אנדרלמוסיה. קבעו נמל לפינוי, אבל ההפצצות לא נתנו לגשת לשם, והיה צורך לעבור לנמל אחר. כן לא היה קשר בין האוניות והחוף. בנמל שני התרכזו אנשים רבים, ורוב האנשים נשארו. אילו היה סדר מסוים אפשר היה להציל את כולם. הוא גם סיפר על מחלוקת שהייתה בינו ובין הבריגדיר. הבריגדיר החליט להיכנע, והוא התנגד לכך, הוא הציע פיזור האנשים לאורך החופים. אגב, סיפר הקצין, כי אווירונים גרמנים רדפו אחרי כל חייל. מובן, שהוא ידע שהצעתו תחייב הרבה אבדות, אולם היא נדחתה. הוא ניצל במקרה. לדעתו עברו רבים להרים ומסתתרים שם. אין גם כל אפשרות לדעת מי נפל בשבי. לפי חשבונו היו בנמל 1400 איש בערך, מהם 300 ערבים, ולדעתו נשארו שם כ-1150 יהודים (באי כרתים היו, לפי ידיעותינו, כ-500 צעירים משלנו).

לבסוף העיר שוודאי קשה יהיה עתה להשיג מתנדבים יהודים לחפרים. השבתי שכמובן יהיה קודם-כל קושי בזה, מאחר שבחורינו ברובם נלקחו בשבי משום שהשאירום לנפשם. שנית, הארץ נמצאת בסכנה. הוא כאנגלי ודאי אינו מרגיש את עצמו מזולזל כמפקד פלוגה בלתי-לוחמת, היות שיש גם פלוגות אנגליות לוחמות, אנחנו מרגישים את עצמנו מזולזלים. התגובה שלו הייתה כי גם הוא רואה את עצמו מזולזל, כי הוא היה יכול להילחם ולא נותנים לו.

ביקשתי מחברינו בלונדון לברר אם יש יחס מיוחד לשבויים היהודים, בייחוד אם יש יחס מיוחד לשבויים שהם יהודים יוצאי גרמניה. כן ביקשתי טלגרפית את ליכטהיים לברר אם אפשר לסדר על-ידי הצלב האדום הבין-לאומי, שתישלח עזרה לארץ-ישראלים בלי הבדל דת וגזע, ואם אפשר לשלוח לשם שליח של הצלב האדום הבין-לאומי. אני אף חושב לפרסם בעיתונות, שאנו עוסקים בשאלה זו, מבררים אח המצב, ויש לחכות לידיעות שתבואנה באמצעות הצלב האדום הבין-לאומי.

[---]

 

הערות