יום ב',  5.8.1946

מוסיצ'יק,

אני מצטערת מאוד שכתבי מרגיז אותך. הברירה היא או שאכתוב רק כשלבי טוב עלי, ואז גם הכתב ברור יותר, או שתסתגל אלי.

קובי בא היום. רצה לחוג את שובו הביתה אך העוצר הפריע. רצה לשמח את הילדים - חיים, דודיק ולילי - והצחיק אותם בתלבושתו האזרחית שקיבל מאת המלך[1] ושיחק אתם עד שעה מאוחרת. לארוחת ערב שתינו יין, וקובי עם דודיק הרבו בשתייה.

מה יהיה איתנו? בעניינינו המסובכים שמסתבכים והולכים אני מרגישה את עצמי כבקורי עכביש. סיפוק אחד יש לי שאנו מדריכים את מנוחת הגויים והם מרבים לדבר בנו. זה הזכיר לי את הנאתי בשעה שאנגלים עומדים דום לשמע "התקווה".

היה שלום ושמור על עצביך. ואל תכעס עלי. נשיקה בעיניך. ולילה טוב.

צ.