דברים בישיבת הנהלת הסוכנות-ירושלים, 11.5.1941
שם הספר  יומן מדיני 1940-41
שם הפרק  דברים בישיבת הנהלת הסוכנות-ירושלים, 11.5.1941

 

 

דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                             ירושלים, 11.5.1941

 

ביום ה', 8 במאי, נפגשתי עם המצביא החדש, הגנרל ווילסון.[1] את הראיון ביקשתי עוד מגנרל קלארק, אולם בינתיים חזר קלארק לחיפה (וטוב שהוא נשאר בארץ, כי יש לו יחס חיובי כלפינו). [---]

כידוע נחשב הגנרל ווילסון לאחד המצביאים הטובים. הוא איש גבה-קומה, היה מצביא הצבא במצרים, מושל קירנאיקה ומפקד הצבא ביוון.

הסברתי לו את עמדתנו ואת חששותינו [---] המפקד רשם הרבה והעיר כי הוא כאן חדש לגמרי. [---]

הוא דיבר בביטחון רב על המצב. לדבריו, ירוכז בארץ צבא רב. הסברתי את ההבדל בין נסיגת הצבא הבריטי מכל ארץ שהיא ובין נסיגה כזאת מארץ-ישראל. הגנרל העיר שאיש אינו מדבר על נסיגה, הוא בא הנה להגן על ארץ זו.

הזכרתי לגנרל את הבקשה ששלחנו במכתב למפקדה בקאהיר להגדיל את חיל-הנוטרים עד ל-15,000 ולאמנם בתרגילים צבאיים. כשתבוא השעה נוכל להוציא אנשים מחיל-הנוטרים לפעולה צבאית. מלבד זאת עוררתי את בעיית השמירה על מחסני נשק ונפט ועמדות-מפתח אחרות על-ידי נוטרים ערבים. הגנרל רשם לפניו את הדבר והיה לי הרושם כי הסכים לדעתי.

אז עברתי לשאלת העצורים הגרמנים בארץ,[2] הנמצאים במחנות-הסגר, והוספתי כי אלה הם בני-הארץ, נהירים להם כל השבילים בה, ובמצב ידוע יכולים אלה להוות סכנה בשביל הארץ. הגנרל ווילסון התפלא שאומנם נמצאים עוד בארץ גרמנים במחנות-הסגר, אולם סגנו, שהיה נוכח בשעת הפגישה, אישר את הדבר והוסיף שהממשלה דואגת כבר לעניין זה.

דיברתי איתו על הנשק הבלתי-ליגלי, בקשר לחשש של התנפלות עלינו מצד השכנים. נשק זה, אמרתי, לא שימש מעולם למטרות אגרסיביות. היה לנו כבר דין ודברים בשאלה זו עם כמה מקודמיו. היו זמנים שדרשו מאיתנו למסור את הנשק. אני רוצה לבקשו, אמרתי, כי במצב היוצא-מן-הכלל שאנו נמצאים בו לא יפשפשו עתה אצלנו. כל יהודי בארץ עומד וגבו אל הקיר. ידוע לנו שהצבא הבריטי יגן על ארץ זו בכל מאמציו; אבל הבריטים יכולים לסגת מהארץ, ויש להם לאן לסגת, בו בזמן שלנו אין כל אפשרות נסיגה.

גנרל ווילסון היה מוכן להסכים לדברי מייד, ופנה לבריגדיר שישב על-ידו בשאלה: הרי גמרנו שאין מחפשים נשק אצל היהודים? הבריגדיר השיב, כי ההחלטה לא הייתה כה קטגורית. אז העיר ווילסון כי לא יהיו חיפושים אם לא ישתמשו בנשק זה לרעה.

אמרתי שאני מסתפק לעת-עתה בהודעה זו, אבל ייתכן שאהיה נאלץ לפנות אליו שוב בעניין זה.

אז שאל הגנרל אם הגיוסים מתקדמים. השבתי כי אנו מתקרבים כבר לגבול שהוצג לנו לגבי ה"באפ"ס" ויש צורך להרחיב את הגיוסים. הגנרל השיב שזה ייקח זמן ויש גם צורך בשיקול-דעת.

הודיתי למפקד, שנתן לי אפשרות לראותו מייד עם בואו לארץ, ובזאת נסתיימה השיחה.

[---]

באחת הישיבות הקודמות של ההנהלה הובעה המשאלה לברר את האפשרויות של פעולות משותפות עם הערבים. יש עכשיו לפנינו שתי הצעות - אחת של ערבי מחיפה והשנייה מיפו - להקים ועדות משותפות של יהודים וערבים לשם הרגעת הרוחות ועזרה לממשלה בענייני הביטחון. אנו נעשה עתה את הניסיון הראשון בחיפה. או שתקום שם ועדה משותפת שתודיע על קיומה לממשלה, או שהיא תפנה לממשלה להקים ועדה כזאת. ייתכן שהדבר יביא לנו תועלת. [---] אם הדבר יצליח בחיפה, נמשיך את הניסיון גם ביפו-תל-אביב. יש גם קבוצת מטיפים במסגדים, המציעה להטיף בעד שלום בארץ ונאמנות לאנגליה ונגד הפרת יחסי-השלום עם היהודים.

ידוע לנו כי ד"ר מגנס כתב למוסדות שונים, כי שמע מהממשלה שאין היא מתכוונת לעזוב את הארץ. כן מוסרים שבישיבת הסנט של האוניברסיטה, שהתקיימה בשבוע שעבר, אמר ד"ר מגנס שהיחסים בין הסוכנות היהודית והממשלה מנותקים. הוא עמד בפרץ, והנה עלה בידו להודיע בשם הממשלה שאין סכנה נשקפת לארץ. באותה ישיבה של סנט האוניברסיטה הופיע גם הנציב העליון. הוא דיבר על שמועות-השווא הנפוצות בארץ, והוסיף כי ידוע שמקורן הוא בתל-אביב. מפקד-הצבא בדרום מודאג מ"תעשיית" שמועות אלו בתל-אביב. הוא מסר דברי-הרגעה ואמר שמינויו של גנרל ווילסון מראה כי מתייחסים בכובד-ראש להגנת הארץ. ד"ר מגנס שאל ביחס למתן נשק [ליהודים]. הנציב השיב שעניין זה אינו ניתן לדיון בישיבת הסנט. ד"ר מגנס שאל גם במה יכולים לעזור לממשלה, אולי על-ידי פלוגות-עבודה וכדומה. הנציב העליון הפנה אותו בשאלתו זו למר האריס.[3]

לאחר לכתו של הנציב נמשך הדיון בסנט. ד"ר מגנס טען נגד הכרזת הגיוס של הסוכנות היהודית, ואמר שאסור, לדעתו, לדרוש מאנשים להתגייס, בשעה שאלה העומדים בראש הפעולה הפוליטית (הוא הזכיר את שמי ואת ד"ר ג'וזף) אינם מתגייסים. בסנט הייתה התרגזות גדולה. [---] אחד הפרופסורים הציע לד"ר מגנס לדאוג לכך שהממשלה לא תפיץ את דיבותיה נגד היישוב היהודי בארץ, וד"ר מגנס קיבל עליו לדבר בעניין זה עם הממשלה. פרופסור אחר שאל את ד"ר מגנס לשם מה סודרה המילודרמה הזאת עם "גיבור פאטריה, [מקמייכל].

בדעתי לפנות במכתב רשמי אל האוניברסיטה [---] ולהדגיש כי לסוכנות היהודית יש קשרים עם המפקדה הצבאית ועם הממשלה ואין כל צורר בהתערבותם של אנשים פרטיים בעניינים אלה.

בימים האחרונים נתקבלו ידיעות מדאיגות מאוד על המצב בסוריה, אבל קשה לדעת אם הן מדויקות. אחת הידיעות אומרת כי הוסכם בין דארלן[4] והגרמנים, שחלק רב מן השבויים הצרפתים ישוחרר, ותמורת זאת יתנו יד חופשית לגרמנים בסוריה; ומשום כך יצאה צרפת מחבר-הלאומים וביטלה על-ידי כך את המנדט [שלה בסוריה]. כן מסרו שהוזמנו מקומות רבים בבתי-המלון בלבנון בשביל תיירים גרמנים.

 

הערות

[1]  גנרל הנרי מייטלנד וילסון (Wilson Maitland Henry General) - טרם שנתמנה מפקד הכוחות הבריטיים בארץ-ישראל ועבר-הירדן ב-1941 היה מושל קירנאיקה ומפקדה הצבאי, ומפקד הכוחות ביון. עמד בראש צבא-הפלישה לסוריה ביוני 1941. לאחר-מכן שירת בעיראק ובאיראן. כל שנות מלחמת-העולם השנייה שירת בחזית המזרח התיכון והים התיכון. ב-1946 קיבל תואר אצולה.

[2]  עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה נעצרו כל האזרחים הגרמנים תושבי הארץ והוכרזו כ"אזרחי אויב". הגרמנים שישבו בארץ היו ברובם צאצאי כת הטמפלרים שהתיישבו בארץ במחצית השנייה של המאה הי"ט והקימו בה יישובים כפריים ועירוניים אחדים. חלק מן העצורים הושמו במחנות שנשמרו על-ידי חיילים בריטים ויהודים, אחרים נעצרו במקומות-מושבם. לאחר שנתגלו מספר ניסיונות בריחה מן המחנות ואף התברר, כי בקרב העצורים מצויים נאצים פעילים, גירשו שלטונות המנדט לאוסטרליה ב-31 ביולי 1941 למעלה מ-650 עצורים. שאר העצורים הגרמנים נשארו בארץ כל שנות-המלחמה ולמעשה גורשו סופית רק ערב הקמת המדינה. חלקם חזרו לגרמניה והאחרים הצטרפו לקהילה באוסטרליה. לאחר הקמת המדינה נחתם הסכם בין ממשלת גרמניה וממשלת ישראל להסדרת תביעות הרכוש של המגורשים.

על הטמפלרים ומושבותיהם ראה הערות: כרך ב', עמ' 479, הערה 1 מ-8.6.1937; וכרך ד', עמ' 585, הערה 1 מ-12.9.1939.

[3]  דוגלס גורדון האריס (Harris Gordon Douglas) - יו"ר המועצה לייצור מלחמתי של ממשלת-המנדט הבריטית בארץ-ישראל. ראה כרך ב', עמ' 458, הערה 12 מ-16.2.1977.

[4]  פרנסוא דארלן (Darlan Francois) - (1942-1881) - אדמירל, מפקד הצי הצרפתי 1940-1936, מראשי משטר וישי; סגנו של פטן ושר-החוץ בממשלתו אוגוסט 1941 - אפריל 1942. נחשב ליורשו של פטן. תפס את הפיקוד על הכוחות הצרפתיים בצפון-אפריקה בימי פלישת בעלות-הברית. נרצח באלג'יר ב-24.12.1942.

 

העתקת קישור