דברים בישיבת מרכז מפא"י-תל-אביב, 19.3.1941
שם הספר  יומן מדיני 1940-41
שם הפרק  דברים בישיבת מרכז מפא"י-תל-אביב, 19.3.1941

 

 

דברים בישיבת מרכז מפא"י                                               תל-אביב, 19.3.1941

 

לפני שבועות אחדים קיבלנו מלונדון ידיעות, שדבר יצירת הכוח הצבאי היהודי עומד להיחתך בחיוב בימים הקרובים ביותר. אפשר, אפשר, כמובן, תמיד להניח טעויות ואשליות מצד החברים בלונדון - אבל הפעם הייתה עובדה חותכת - נתמנה מפקד לכוח היהודי. האיש הספיק לחלות ולהבריא. היה משא-ומתן איתו. זו עובדה רשמית, שאומנם לא נתפרסמה. אך עתה חל מפנה. אין זה המפנה הראשון בפרשה זו. במשא-ומתן שלנו עם הממשלה בלונדון על יצירת הכוח הצבאי היהודי היו לא פעם נסיגות ועיכובים. אך עתה הודיעו לנו, כי ראש-הממשלה עצמו החליט שיש לדחות את העניין לשישה חודשים. אומנם, הוגד לאנשינו שבעבור 4 חודשים אפשר יהיה לשוב לעיין בדבר, אבל לפי שעה הוא נדחה ל-6 חודשים.

תיתכנה הסברות שונות לדחייה זו.

א. ישנה סברה שהדחייה קשורה בביקורם של אידון והגנרל דיל[1] במזרח [התיכון] והתרשמותם ממצב הדעות בקרב השליטים כאן.

ב. סברה אחרת: הדחייה קשורה במצב-העניינים המדיני והצבאי במזרח [התיכון] בכלל, באפשרות של התקרבות המלחמה לכאן ובדאגתה של אנגליה לרגל האפשרות הזאת. כלומר, הגורם של התקרבות המלחמה למזרח, אשר נתן בפינו נימוק משכנע בבואנו לדרוש מאנגליה יצירת כוח צבאי יהודי, הוא עצמו משמש בעיני האנגלים נימוק לשלילת הכוח הצבאי היהודי, בכל אופן לשלילתו לפי שעה. וזאת לא רק אצל צוררים, אלא גם אצל ידידים, על-כל-פנים אצל ידידים אשר עמדתם לגבי יצירת כוח צבאי יהודי הייתה עד כה חיובית. זאת אומרת, שאם המלחמה מתקרבת למזרח, שומה על אנגליה להימנע מכל דבר שעלול להרגיז את הערבים. אילו דובר בכוח כזה אשר יכול להכריע את הכף לטובת אנגליה, אפשר שלא היו מתחשבים ברוגזם של הערבים, אבל כיוון שאין המצב כך, יש לקבל את הגורם שכנגד וגם לתת לו את המשקל המכריע.

ג. תיתכן סברה שלישית: הפיתרון [שהושג] בשאלת העזרה של אמריקה לאנגליה: קבלת חוק "החכר והשאל" וההצהרות של רוזבלט לאחר קבלת החוק הניחו, באופן מוחלט, את דעתה של אנגליה לגבי עזרתה של אמריקה במלחמה,[2] ואין עוד צורך להביא בחשבון נימוק זה באופן מיוחד. על-כל-פנים, פיתרון זה הוציא מידינו את הנימוק שהקמת כוח צבאי יהודי יכול לשמש גורם רב-ערך מבחינת רכישת דעת-הקהל באמריקה לטובתה של אנגליה. ואפשר שהגורם הזה נתן בפי צוררינו טענה: מאחר שאמריקה כבר איתנו למה לנו כל "הבלבול" הזה של כוח צבאי יהודי.

אף-על-פי-כן, הודיעו לנו מלונדון כי וייצמן עומד לנסוע בקרוב לאמריקה. ייתכן שהוא כבר יצא. אין אנו יודעים זאת בבירור. בהנהלת הסוכנות היה דיון בקשר לזה, ולפי הצעתו של בן-גוריון נשלחה לווייצמן בקשה שייסע דרך ארץ-ישראל. שאלנו את החברים בלונדון אם הדבר בא בחשבון, וקיבלנו תשובה שלילית. אחרי דיון נוסף בהנהלה, שלחנו ללונדון מברק והודענו כי למרות שנסיעה כזו כרוכה בקושי אנחנו מציעים לווייצמן להיענות לבקשתנו, ולהביא בחשבון:

א. לאחר שעניין יצירת הכוח הצבאי היהודי ירד מן הפרק, הרי נסיעתו לאמריקה איננה דחופה כל-כך.

ב. יש צורך להתייעץ יחד על עמידתנו המדינית כיום, גם בלונדון וגם בארץ, ועל דרכי פעולתנו להבא.

ג. אנחנו מניחים כי שליחותו באמריקה תקבל תוספת רבת-משקל, אם הוא יבוא לשם מארץ-ישראל. אילו בא לאמריקה כשבכיסו הסכם עם ממשלת הוד-מלכותו על הקמת צבא יהודי, היה דבר זה מגביר את משקל ביקורו באמריקה. אבל אם אין הסכם כזה, יבוא לפחות מן הארץ, ובכוח תביעותיה יגביר משקל שליחותו.

טרם קיבלנו תשובה למברק.

[---]

בעניין הגיוס, המתנהל עכשיו [בארץ], יש לנו שתי בעיות:

א. השלמת הפלוגות של חיל-הרגלים (באפ"ס); דרושים כיום 400 איש לפלוגות אלו, ואולי יהיה צורך ב-200 נוספים.

ב. גיוס נהגים וצעירים המוכנים להתאמן במקצוע הנהגות. גיוס זה אינו מוגבל במספר. באחת השיחות אמרו לנו שהכוונה היא ל-4000-3000 [---]

הגיוס לבאפ"ס נמצא בשפל. [---] אני חולק על בן-גוריון אם הוא אומר שישנה הצדקה רגשית לחוסר ההיענות לגיוס ושהאנשים אינם מתגייסים בגלל נימוק פוליטי. הנימוק העיקרי הוא: אי-רצון להיות חייל; סתם בחור נוח לו שלא להיות חייל. יש אולי בחורים אשר אצלם פועל הגורם הרגשי, אבל לא הוא המכריע. אם אין למצוא בארץ 400 בחורים המוכנים להחזיק רובה ביד, בייחוד לאור הסכנה של פלישה לארץ, זה מצב מבייש. [---] נדמה לי, כי ההיענות לגיוס הנהגים גדולה יותר מההיענות לבאפ"ס. לבאפ"ס מתגייס בממוצע איש אחד ליום. אומנם השלטונות יודעים כי הסוכנות אינה מרוצה מן המצב בכמה מיחידות הבאפאס שהוקמו בארץ, ועל כן היא מעכבת את הגיוס לפלוגות הנוספות, וטוב שהם יודעים זאת, אבל [לאחר שתביעותינו יתקבלו] יכול להיווצר מצב מבייש גם מבחינה חיצונית ולא רק מבחינה פנימית.

בארץ נראים כיום סימנים של סערת-רוחות, כאותם שראינו לפני כניסת איטליה למלחמה: מדברים על חדירת סוכנים נאציים, מפריחים שמועות שונות, מתנהלת תעמולה אויבת בסוריה ובעיראק והיא משתקפת גם בארץ. אנו מדברים על הסכנות האלה באופן גלוי עם הממשלה, ואלה שאנחנו עומדים במשא-ומתן איתם מודים שהמצב מבחינה זו מדאיג ביותר. זהו רקע מתאים להצגת דרישות-הביטחון שלנו, אבל רק כפסע בין קבלת דרישותינו לבין האפשרות שהשלטונות ישיבו: הנה יש לכם אפשרות לגייס שתי פלוגות באפ"ס שתישארנה בארץ ואין אתם עושים זאת.

בדרך-כלל יש לציין כי חל משבר עמוק אצל האנשים שהתגייסו. אומנם, אין לראות אצלם סימני חרטה, או הופעות של בריחה מן הפלוגות. מכל האנשים שגויסו על-ידי הסוכנות רק אחד נעלם במצרים וגם זה עדיין לא הוכח. קרו עוד שני מקרים של בריחה מפלוגות מעורבות, שלא הוקמו באמצעות הסוכנות.

בוודאי קראתם את מכתבו של בן-אהרו[3]ן, הכותב שמוכרחים היינו להתגייס לצבא באותה צורה שהתגייסנו, ואולי תצמח מזה אפשרות להגיע לדברים גדולים יותר. אבל בקרב החברים המגויסים חל משבר עמוק, אשר הדיו מגיעים גם לארץ, על שלא הגענו לצבא יהודי ולהשתתפות יהודית נמרצת במלחמה על-ידי כוחות לוחמים ממש. החברים שבצבא מצביעים על טשטוש והעלמת קיומנו בתור יהודים בחזית. ליחידות שלנו מדביקים תו של פלשתינאים. אין נותנים להן אפילו כזית פרסום, בשעה שנותנים פרסום מלוא-חופניים לכל שאר הצבאות אשר בחזית המזרח [התיכון] - אוסטרלים, ניוזלנדים, הודים וכל היתר. נעשים כל מיני ניסיונות כדי להמעיט את דמותנו. גם כאשר משרד-המושבות רואה צורך לפרסם מספרים על יהודים וערבים שנתגייסו בארץ-ישראל, הוא מקטין את מספר היהודים מ-7500 ל-6000 - בטענה שמדובר הוא בגיוס לצבא, ועל-כן לא מובא בחשבון מספר היהודים שהתגייסו לחיל-התעופה - בעוד שאת מספר הערבים שהתגייסו מעגלים ומגדילים.

 

הערות

[1]  פילדמרשל סר ג'ון גריר דיל (1944-1881), מי שנשלח בשנת 1936 לארץ-ישראל כמפקד הכוח לדיכוי המהומות, היה ראש המטה הכללי הבריטי בשנים 1941-1940. על ביקורו יחד עם שר-החוץ אנתוני אידן במזרח התיכון ראה הערה 2 לדברים בהנהלת הסוכנות מ-27.10.1940, עמ' 332.

[2]  לאחר פלישת גרמניה לצרפת ולארצות-השפלה באביב 1940 התברר במשאלי דעת-הקהל, שנערכו בארצות-הברית, כי חלו שינויים בעמדה הנייטרלית של הציבור האמריקאי בשאלת השתתפות ארצם במלחמה לצד בעלות-הברית. עם זאת נמנע הנשיא רוזבלט מהעלאת בעיות במדיניות-החוץ במסע-הבחירות שלו לנשיאות. לקראת סוף 1940 יצא הנשיא רוזבלט בכמה הצהרות, שבהן דיבר על התחייבויותיה המוסריות של ארצות-הברית לסייע לדמוקרטיות במאבקן נגד גרמניה הנאצית ובעלות-בריתה.

ב-10 בינואר 1941 הוגשה לשני בתי-הקונגרס הצעת חוק שהניחה את היסודות למדיניות שכונתה "החכר והשאל" (Lease-Land). החוק הסמיך את נשיא ארצות-הברית להעניק, להחכיר ולהשאיל נשק, תחמושת ומוצרים אחרים למדינות "אשר בהגנתן רואה נשיא ארצות-הברית אינטרס חיוני לביטחונה של ארצות-הברית". החוק התקבל ברוב קולות ונחתם על-ידי הנשיא ב-11 במרס 1941. יש לציין כי בציבוריות האמריקאית נמתחה ביקורת על החוק שהרחיב מאוד את סמכויותיו של הנשיא ושהיה בו משום נסיגה ממדיניות הנייטרליות.

ארצות-הברית נכנסה למלחמה רק בדצמבר 1941 בעקבות ההתקפה היפאנית על פרל-האדבור ומדיניות ה"החכר והשאל" נשארה בתוקף כל ימי-המלחמה וסייעה רבות במאמץ המלחמתי של בעלות-הברית.

[3]  יצחק בן-אהרון, שהיה בשנים 1939-1938 מזכיר מועצת פועלי תל-אביב, התגייס ב-1940 לצבא הבריטי, במידה רבה בניגוד למדיניות תנועתו - "הקיבוץ המאוחד". הוא שירת ביחידת-חפרים במצרים במדבר המערבי וביוון. בקרבות ביוון באפריל 1941 נפל בשבי והובל יחד עם עוד 1400 חיילים יהודים מארץ-ישראל למחנות-שבויים בגרמניה. לאחר שחרורו מן השבי ושובו לארץ פרסם ביוני 1945 ספר בשם  א י ג ר ו ת  ל ב נ י  שבו לוקטו מכתביו וזיכרונותיו מימי-המלחמה.

 

העתקת קישור