דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                 תל-אביב, 22.1.1941

 

את מצבנו בגיוסים לצבא מסמנים כיום שני מספרים:

א. מספר המגויסים בפועל ממש, שהגיע ל-6960 איש. [---]

ב. מסתמנים צורכי גיוס ל-3000 איש נוספים.

אנו מתקרבים, איפוא, לרבבת מגויסים שלנו. [---]

המספר של 7000 מגויסים בפועל שקול בעצם כנגד מספר חברי הגדודים היהודיים שנמצאו בארץ-ישראל במלחמה הקודמת. [---] אבל ברור כי יש הבדל רב בין הופעתנו אז לבין זו של עכשיו. אז הייתה הופעה צבאית של העם היהודי, אומנם במידה קטנה מאוד; נתגייסו אז יהודים מאנגליה, מאמריקה, מארגנטינה, ממצרים, וגם גדוד יהודי מארץ-ישראל; ומבחינה פוליטית שימש הכוח הצבאי ההוא ביטוי לשאיפתו של העם היהודי לארץ-ישראל, לתביעתו וזכותו על ארץ-ישראל. כיום, כל הכוח שלנו בצבא, [---] מגויס מתוך ארץ-ישראל בלבד. [---] באופן שהמספר של 7000 איננו משמש. ביטוי לקשר של העם עם ארץ-ישראל, אלא להוויה של יישוב יהודי בארץ-ישראל. [---]

ההבדל השני הוא שבמלחמה הקודמת היה כל הכוח הצבאי היהודי מגויס בתור גדודים יהודיים, והגיוס היה מלוּוה סמלים חיצוניים, אשר קבעו את אופיים היהודי של הגדודים האלה. אין אני יודע אם בזמן-מן-הזמנים נקראו הגדודים היהודיים בימי המלחמה הקודמת "יהודיים" - השם הרשמי היה: בטליון מספר כזה וכזה של ה"רויאל פיוזילירס" [קלעי המלך], ואין אני יודע אם באיזה מקום נרשם השם "הגדוד הראשון ליהודה".[1] על-כל-פנים, גם אם הגדודים נקראו רשמית "רויאל פיוזילירס", הרי הסמלים שציינו אותם היו יהודיים. מבחינה צבאית היוו אז הגדודים חטיבה אחת, כולם היו בצבא-הרגלים ומסונפים לרגימנט אחד, הם היו מורכבים מיחידות גדולות לערך - בטליונים. המצב עכשיו אחר הוא, ויש בו כמה טעמים לפגם ואולי שינוי אחד לטובה.

הפלוגות אינן מסומנות כיום בסמל יהודי. אומנם מתפתח והולך נוהג שפלוגה אחר פלוגה מקבלת דגל יהודי, ויש מקומות במצרים אשר בהם הדגל הזה גם מתנוסס במחנה של הפלוגה. בארץ [---] לא בכל מקום יש דגל יהודי ולא בכל מקום שהוא ישנו הוא מתנוסס, אלא נמצא באיזה חדר, ויש שהוא מונף רק במסיבות פנימיות, כמו מסיבות-שבת וכו'. הדבר הוא לגמרי בלתי-רשמי, ואין זה מן הנמנע שתתעורר בקשר לזה שאלה, וממקום גבוה תצא פקודה לבטל את הדגל העברי בפלוגות היהודיות; אם כי אני סומך על כוח הנוהג אצל האנגלים ובתוך הצבא האנגלי. [---] כמה מהפלוגות נקראות יהודיות ויש שאינן נקראות כך, אבל הן יהודיות בעובדה.

האנשים שנתגייסו לצבא מפוזרים במקומות שונים: בארץ-ישראל, במצרים, בסודאן, במדבר לוב, ביוון ובאלבניה. הם מפוזרים בענפי-שירות שונים: חיל-רגלים, חפרים, חיל-תעופה, שירות-הובלה, יחידות טכניות אחרות, תותחנים, אתתים, ומה שקוראים "רויאל אינג'ינירס". בפיזור זה.מוצא אני שינוי לטובה, באשר הפיזור מפגין את מציאותנו ואת כוחנו בענפי-שירות שונים ובחזיתות שונות, וגורמי חוץ בהכרח נתקלים בפלוגות ארץ-ישראליות יהודיות, ולו גם קטנות, במקומות שונים.

רוב המגויסים, היינו כ-4500, נמצאים כיום מחוץ לארץ-ישראל, אבל גם מתוך ה-2500 שבארץ חלק קטן מיועד מלכתחילה לשירות בחוץ-לארץ, וחלק יכול להיות מועבר לחוץ-לארץ אם יהיה צורך מלחמתי בכך. הוא הדין ב-3000 אשר גיוסם עומד על הפרק [---] רק מיעוטם נועד להישאר בארץ.

4300 איש מבין 7000 המגויסים נמצאים ביחידות יהודיות, להלכה או למעשה (אינני מבחין בין שתי אלו), ו-2600 -ביחידות מעורבות, לאו דווקא מעורבים עם ערבים, אלא בעיקר עם אנגלים. [---]

מדוע אין אני מבחין בין פלוגות יהודיות להלכה לבין פלוגות יהודיות למעשה? יש בכך דרגות-דרגות, וקשה למתוח קו בין שתי דרגות הקרובות זו לזו. כך, למשל, יש פלוגות רגלים (באפ"ס) שהן יהודיות באופן הרשמי ביותר, על-פי הכרזה-רשמית, ויש שהן גם מסומנות במלה "ג'ואיש" בסוגרים. ויש פלוגות ששלטונות הצבא אמרו לנו ביחס אליהן שאם ניתן מספר אנשים מספיק, הן תקומנה כפלוגות יהודיות. כך היה לגבי פלוגות החפרים. [---]

הגיוס התנהל, כידוע, טיפין-טיפין. בשום שלב של הגיוסים לא היה מצב שבו יבואו השלטונות למוסדות שלנו ויגידו: יש לנו צורך, או יהיה לנו צורך, ב-6000-5000 איש למטרות מסוימות, ואתם מתבקשים להגיש תוכנית כיצד לגייס את האנשים האלה. [---] אין אני יודע אם היה איזה מרכז צבאי, שידע כמה אנשים יידרשו בסך-הכל מארץ-ישראל, לאיזה סוגים, יידרשו ובמשך איזה זמן.

[---]

ובכן, כגשר דחקו אותנו השלטונות להקים במהירות את פלוגת-הרגלים הרביעית, הסבירו לנו כי היא דרושה כדי להחליף פלוגה אנגלית. [---] הנה עומדת עכשיו בעמק אילון על-יד לאטרון פלוגת באפ"ס שלנו בשמירה על שבויים איטלקים; עכשיו דורשים לשחרר אותה מתפקיד זה כדי שתחליף פלוגה אנגלית אחרת, למען תוכל זו לצאת לחזית להשתתף בהתקפה. זהו, בדרך-כלל, כיוון הגיוס בארץ - להחליף פלוגות אנגליות שתוכלנה לצאת לחזית, ולהעמיד במקומן פלוגות יהודיות. [---]

בימים האחרונים הופנתה אלינו מצד שלטונות-הצבא שאלה: במקרה שנידרש לגייס מספר ניכר של נהגים, הנוכל למלא את הדרישה? ענינו בשלילה, אמרנו שלא נוכל להעמיד מספר גדול של נהגים, באשר אין בארץ נהגים פנויים לגיוס, הן מצד הנכונות להתגייס והן מצד צורכי הארץ. אז שאלו אם נסכים לגייס אנשים צעירים על-מנת שיתאמנו בנהגות. לשאלה זו ענינו תשובה חיובית. ואז באה שאלה אם צעירים אלה יהיו נכונים להתגייס על-מנת לשרת אחר-כך בכל מקום שיידרש ברחבי המזרח התיכון (יש לדעת כי המונח "המזרח התיכון" [---] מבחינת סמכותו של וייוול משתרע עד חבש והודו ועד הבלקן). גם לשאלה "זו ענינו בחיוב, אולם הוספנו שייתכן כי במקרה זה יופחת מספר האנשים שיהיו נכונים להתגייס.

[---] בזמן האחרון נידונה השאלה של שילוח פלוגת-ההובלה היהודית למצרים (אגב, עניין זה שימש נושא של אחת השיחות הטלפוניות האחרונות שלי עם דוב [הוז];[2] גם הופעתו האחרונה הייתה בקשר לפלוגה זו, כשהוא בא לסרפנד למסור דגל עברי לפלוגת-ההובלה לפני צאתה למצרים; זה גם התצלום האחרון שלו). פלוגת-הובלה זו, [---] הייתה מיועדת לפעולת-הובלה בדרך לבגדד. אמרו לנו בפירוש כי הפלוגה תהא מיועדת לשירות בארץ-ישראל ובסביבתה הקרובה, והסכמנו להעמיד את האנשים מתוך החשבת התפקיד הזה. על-כל-פנים, גם "השומר הצעיר" – אשר עמדתו לגבי הגיוס ידועה בדרך-כלל - על הגיוס לפלוגה זו הוא סמך את שתי ידיו. במרוצת הזמן נתבשרנו כי חלקים-חלקים מתוך הפלוגה הזאת מועברים למצרים. היה לנו בירור בעניין זה עם שלטונות-הצבא, והוגד לנו ככה: נכון שקודם חשבנו כי הפלוגה תהא מיועדת לשירות בארץ-ישראל ובסביבתה, אבל הדברים נשתנו בינתיים תכלית שינוי. עתה אין צורך בהובלה מבצרה, באשר ים-סוף והים התיכון פתוחים לאוניות בריטיות. לעומת זאת קרה משהו בחזית לוב, שבה הוחל בהתקפה בתנופה שלא שיערנוה, גם מבחינת ההיקף הטריטוריאלי וגם מבחינת הקצב; ודבר זה מטיל עומס רב על כוחות-התחבורה. [---] לא הייתה לנו אותה שעה יחידת-הובלה פנויה והייתה לפנינו ברירה: או להוריד את הבחורים היהודים מן המכוניות ולהושיב עליהן אנגלים ולשלוח אותם למצרים (מה היו עושים אז הבחורים שלכם? היו מסתובבים באפס מעשה, וסופו של דבר שהיינו מפזרים אותם!) או לשלוח את הבחורים שלכם עם המכוניות למצרים. [---] הרי אין זו אלא הליכה זמנית, הבסיס של הפלוגה נשאר בארץ-ישראל, גם חלק מאנשי הפלוגה נשאר כאן. ואלה שיצאו למצרים, אחרי שיגמרו את תפקידם, ישובו לארץ, למקומם הקבוע. הצורך להוציא אותם באופן זמני למצרים הוא צורך הנובע מהתפתחות דברים במלחמה.

כך נראו הדברים במשא-ומתן ה"קבינטי". אבל במחנה, בתוך פלוגת-ההובלה שלנו בסרפנד, הייתה ההתפתחות כזאת: יום אחד באו ופקדו על הבחורים שלנו לרדת מהמכוניות ובמקומם ישבו אנגלים. הייתה תאניה ואניה בין הבחורים: הכיצד, אין אנו ראויים שיקחו אותנו לפעולה, ובשעת צורך רציני מורידים אותנו ומושיבים אנגלים במקומנו?! וכשנעשה הדבר ובחורינו ירדו מהמכוניות - צהלו פני האנגלים. אך הנה כעבור יום באה פקודה שנייה, להוריד מהמכוניות את האנגלים ולהחזיר את הבחורים היהודים; ואז צהלו פני הבחורים היהודים. [---]

עמדת הסוכנות לגבי הגיוסים, שנתאשרה עלי-ידי המפלגה, היא: כי תפקידו הראשון של הגיוס - השתתפותנו במלחמה. אין תפקידו הגנת היישוב; אם כי אנו חושבים שמן הגיוס הזה תיבנה, במידה רבה, גם הגנת היישוב. השתתפותנו במלחמה פירושה: במקום שישנה מלחמה ובמקום שהשתתפותנו דרושה. ואנחנו פועלים לפי קו זה.

המלחמה הנוכחית רוקנה מכל תוכן את ההבחנה בין פלוגות "לוחמות" לבין פלוגות "בלתי-לוחמות". אם בשעת יצירת פלוגות חיל-הרגלים היה ברור כי אלו פלוגות לוחמות פר אקסלאנס, ופלוגות-חפרים הן פלוגות בלתי-לוחמות פר אקסלאנס, הרי עתה המצב הוא בדיוק הפוך: פלוגות-החפרים יוצאות בזו אחר זו לחזית, הן פועלות תוך סכנה מתמדת של הפצצה, נפלו בהן קורבנות. הן יוצאות  בעצם לפני המחנה המתקיף (להכשיר את הדרך להתקדמות הטנקים וגם להכשיר דרך לנסיגה בשעת הצורך ולשים מעצורים לפני האויב במקרה של התקפת נגדית) כחלוץ העובר לפני המחנה בשעת ההתקפה; ואילו פלוגות-הרגלים (באפ"ס) הן כיום הפחות לוחמות מכל הפלוגות. ולא רק החפרים: הנה נודע לנו כי הראשונים אשר נכנסו לקוריצה [אשר באלבניה] היו יהודים - אתתים, גם הם לכאורה אינם כוח לוחם (הרי אלה בעיקר פועלי דואר וטלפון), אבל למעשה היו הם הראשונים [---] שנכנסו לקוריצה. פלוגות חיל-הרגלים, שנוצרו כפלוגות לוחמות (והובטח שתישארנה בארץ-ישראל, אלא אם כן יהיה צורך להוציאן למקום אחר לשם הגנה על ארץ-ישראל), פלוגות-רגלים אלו הופכות יותר ויותר לפלוגות בלתי-לוחמות במידה שהחזית מתרחקת מארץ-ישראל (עם כל הכבוד שיש לי להכשרתן

הצבאית).

בעיה מיוחדת שנתקלנו בה [---] היא שאלת חבר-המפקדים בתוך הפלוגות הללו. בשבילנו אין זו רק שאלה של חבר-מפקדים מבחינה צבאית (אף כי גם שאלה זו מעניינת אותנו מאוד-מאוד, באשר אנחנו מעוניינים ברמה צבאית גבוהה של אנשינו) ואין אנו יכולים לסמוך מבחינה לאומית על בחירה מקרית של אנשים המיועדים לתפקידים בתוך הצבא; בחירה שבמקרים רבים עלולה להיות מסולפת, אם סרג'נט-מייג'רים אנגלים יבחרו את המפקדים לפלוגות היהודיות. זוהי גם שאלה של ההווי הציבורי והרוח העברית בתוך הפלוגות הללו, באשר נותני-הטון בפלוגה צבאית הם בעלי-הדרגה. קשה לאדם להבליט את אישיותו בצבא, כל זמן שאין ביכולתו לתת את הטון בתור בעל-דרגה, בתור מפקד. הדאגה להעמיד אנשים מתאימים לתפקידי פיקוד בפלוגות ליוותה אותנו כל הזמן. היו לנו התלבטויות בכל שלבי הגיוס.

כניסתה של הסוכנות למערכת-הגיוסים חלה בעצם עם הסכמתנו לסייע לגיוס ליחידות-החפרים. הסכמנו לכך עם הצטרפות איטליה למלחמה, כשהמזרח התיכון הפך לחזית אחת והמלחמה התקרבה לארץ-ישראל. אז הבינונו גם כמה בלתי-מציאותית היא ההבחנה בין פלוגות לוחמות לפלוגות בלתי-לוחמות. [---] דבר זה קירב מאוד את הלבבות בין הצבא לבינינו ונתן לנו אפשרות להשפיע במידת-מה גם על הרכב החומר המתגייס, בדרך-כלל, וגם על קביעת חבר-המפקדים. כך היה המצב בשלב הראשון של הגיוסים. אפשרות זו ניתנה לנו בשלב ההוא יותר מאשר היא ניתנה בשלבים הבאים, עם התפתחות הגיוסים. באחת מפלוגות-החפרים, בפלוגה שנמצא בה גם החבר בנקובר,[3] הגענו בנידון זה כמעט למצב אידיאלי: עמוד- השדרה של הפלוגה הזאת מורכב מ-12 סרג'נטים, והם כולם אנשים שהמלצנו עליהם ואנשי הארגון [ההגנה]. לא כולם חברי-המפלגה, יש ביניהם גם ציונים כלליים, אבל כולם מלוכדים על-ידי חישוק אחד, על-ידי מוצאם משורות הארגון, והם מקיימים גם בתוך הפלוגה את המסורת של הארגון ביחסים ההדדיים וברוח של סולידריות. כולם מרגישים את עצמם אחראים כלפי הסוכנות. מי שיודע פלוגה צבאית מהי, ידע להעריך את העובדה שכל 12 הסרג'נטים מהווים אגודה אחת, בעלת הווי של יחסים הוגנים, שמירה על אתיקה ציבורית, אי-התחרות ומעש-הכשלה; דבר המאפשר הטלת מרות מוסרית בתוך הפלוגה מצד אנשים בעלי ניסיון ציבורי; וזה אשר מציל את הפלוגה מכישלונות.

בפלוגת-החפרים השנייה, שגם היא נמצאת במצרים, רק מחצית ממספר הסרג'נטים הם מאותו סוג ומאותה איכות ציבורית. בשתי פלוגות-החפרים הנותרות המצב בנידון זה הוא לגמרי היולי. הסיבות הן: לאחר שניתנה הדחיפה החלוצית בגיוס החפרים, על-ידי התנדבות אנשים מעולים לפורמציות אלו, התחיל הזרם שוקק (אנחנו יודעים תופעות כאלו גם בשטחים אחרים, כגון: בשטח העלייה, אחרי העלייה החלוצית בא זרם של עלייה בלתי-מבוררת). הזרם הזה גרף איתו אלמנטים שונים. שנית, כשפנה הצבא לסוכנות וביקש את עזרתה בגיוס חפרים, ניתנה לנו אז למעשה האפשרות להשפיע על הרכב האנשים בפלוגה אחת או בשתי פלוגות; אבל אחר-כך "נפקחו העיניים לראות", מישהו "אכל מעץ-הדעת" והחל לחשוש שיש סכנה ב"מונופולין" של הסוכנות על הגיוס, שמא יש לה בכלל כוונות אחרות, כוונות ליצירת צבא יהודי לעתיד לבוא, לאחר המלחמה, ומי יודע לשם איזו מטרה ותכלית! לפתע נתברר לשלטונות-הצבא כי יש ארגונים יהודיים שאינם מקבלים את מרותה של הסוכנות, והם נתמלאו "דאגה" שלא לקפח גם את הארגונים הללו בגיוס. וישנה, כמובן, גם ממשלת ארץ-ישראל, הדואגת לפירוק הנציגות הלאומית המוסמכת של העם היהודי, בדרך-כלל, וגם בשטח הגיוס; כדי לשלול מאיתנו את האפשרות להופיע אחר-כך עם תיק של שטרות לפירעון. [---] אומנם לסוכנות יש חומר אנושי מעולה, חשבו השלטונות, אבל להשתמש בו בלבד הרי זה עלול להיות כרוך בסכנות, באשר זהו אלמנט מסוג מדיני וגם מסוג סוציאלי ידוע, ואולי לא כדאי להשתמש בו. שכן האנשים יהיו נתונים למשמעת כפולה, גם של הצבא וגם של הסוכנות; ועל-כן מוטב אולי ששלטונות-הצבא יעלו בדרגות אנשים לפי בחירתם, ואלה יגמלו להם על החסד הזה. [---]

גם יחסו של הציבור לגיוסים הוא בעיה. היו עליות וירידות, אך בשום שלב לא הייתה מצד הציבור התלהבות אשר תמצא את ביטויה באקטיביזם המוני בגיוס. מבחינה זו אין להשוות את המצב עכשיו לזה שהיה במלחמה הקודמת. אז ליווה את המתנדבים זוהר של תקווה גדולה, שאנחנו כובשים לעצמנו את עתידנו, את מולדתנו. הגורם המניע את הגיוס הפעם הוא הכרת-חובה, אומנם חובה רצינית מאוד, אבל גם מרה מאוד, חובה להציל את כבודנו הלאומי ולהיות שותפים במלחמה זו. [---] היו, אומנם, בגיוסים תופעות מרהיבות, היו מקרים שאנשים קשישים הלכו לגיוס, גם תופעות יפות מצד צעירים, אבל אם לדון בדבר בהיקף רחב, הרי שהגיוס היה מלווה קשיים רבים.

הדאגה שלפנינו היא להכין באמצעים יסודיים מלאי של מועמדים לגיוס. הדבר הולך וקשה:

ראשית, משום שכל ענף נוסף שאנו נדרשים לגייס אליו אנשים, קשה יותר להשיגם.

שנית, משום שעכשיו פחות יכולים אנו להישען על הארגון [ההגנה] בפעולה זו. הארגון איננו קיים לשם הגיוס לצבא. מוטל עליו תפקיד אחר. אומנם הכרחי הדבר שהארגון ישמש המכשיר לגיוס ושאנשיו יתפסו מקום מסוים בתוך הגיוסים, אבל ברור שהוא לא יוכל להעמיד מתוכו אחוז כזה של אנשים שנתן עד עכשיו ונצטרך יותר ויותר לפנות לאותו החומר האמורפי הנמצא מחוץ לארגון; וזה מכביד בלי ספק. על-כן עלינו ליצור כלים להכנת מלאי כזה, לפעול פעולת-הסברה רחבה וגם לחייב אנשים להתגייס.

הדאגה השנייה היא לנקוט אמצעים מיוחדים להכשרת אנשים לתפקידי-פיקוד בתוך הצבא. עד עתה הצלחנו, פחות או יותר, למלא את המקומות שיכולנו להשיג בשורות-הפיקוד בלא הכשרה מיוחדת, כי לקחנו את האנשים מתוך שורות הארגון, [---] אבל מעתה הדבר ילך ויקשה, גם לא נוכל, גם לא נרצה לרוקן את הארגון מן הכוחות הצעירים והפיקודיים. ניצבת, איפוא, לפנינו שאלה של הכשרת מועמדים לתפקידי-פיקוד. [---]

מה שנוגע למשא-ומתן בחוץ-לארץ בדבר גיוס כוח צבאי יהודי בהיקף עולמי, הרי זו כרגע פרשה סתומה בשבילי. לפני חודשים אחדים נודע שמצד הממשלה הבריטית ניתנה כאילו הסכמה עקרונית לגיוס כוח צבאי כזה, הסכמה שהייתה מלוּוה תנאים וסייגים, אשר חייבו משא-ומתן נוסף. אך זה זמן רב שלא שמענו דבר על פרשה זו, ויש לי הרושם שהעניין צלל במעמקים [---] אינני יודע אם יש נסיגה בעניין זה, על-כל-פנים ברור שהתקדמות אין בו.

אין לדעת אם גזירה היא שהשתתפותנו במאמץ המלחמתי תתגשם הפעם רק בדרך של גיוסים טיפין-טיפין, אך ייתכן שהקטנות אשר בזנו להן קודם - דווקא מהן ייבנה הכוח הצבאי היהודי. ייתכן שמהלך-העניינים במלחמה יאפשר לנו להרבות יחידות יהודיות, לצרף יחידות יחד ולהעביר ממקום למקום, כדי ליצור חטיבה אחת. אבל ייתכן גם כי צפוי עוד יתר-פיזור לפלוגות שלנו. מזמן לזמן מופיעות בקרב הצבא תוכניות להסתייע ביהודים לשם תפקידים מסוימים הדורשים אומץ וכישרון מיוחד.

מכל-מקום, מבחינה אובייקטיבית ברור שיישוב המונה 500 אלף איש, שצריך אומנם מאוד לדאוג לביטחונו - והוא אכן ידאג לו - אבל שלפי שעה איננו נמצא בחזית ממש והוא מוגן לעת-עתה מהתקפות ישירות, יישוב כזה אם רק לבו שלם עם המאמץ המלחמתי, ואם הוא חושב שהמאמץ הזה והשתתפותו בו הוא עניין חיוני שלו, יכול לתת למאמץ המלחמתי הרבה יותר מ-10 אלפים איש. עלינו למצוא דרכים כדי להשיג את האנשים כאשר הם יידרשו.

[---]

 

הערות