דברים בישיבת מרכז מפא"י-תל-אביב, 9.1.1941
שם הספר  יומן מדיני 1940-41
שם הפרק  דברים בישיבת מרכז מפא"י-תל-אביב, 9.1.1941

 

 

דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                   תל-אביב,9.1.1941

 

[---] היה לנו ויכוח חמור מאוד בתוכנו בשאלת הקו המדיני שלנו, ויכוח שנתחדש עקב הדרמה של אוניות המעפילים. רחוקה ממני הכוונה וגם אין לי כל יכולת לסכם עכשיו את הוויכוח ההוא ולנסות להציע מוצא. נדמה לי, שברור לכולנו, כי ניצבת לפנינו לא הבעיה של נטילת יוזמה במלחמה נגד "הספר הלבן" השריר וקיים. המלחמה בעולם הוציאה מידינו את האפשרות המעשית של יוזמה לאופנסיבה מדינית נגד "הספר הלבן". המלחמה גם שוללת מאופנסיבה כזו - אילו הייתה אפשרית - כל סיכוי להד מדיני בעולם, אשר בלעדיו ספק אם יש טעם לאופנסיבה מדינית. לא זו, איפוא, הבעיה שלפנינו אלא זו: כיצד אנחנו נתנהג נוכח היוזמה של אופנסיבה, שהממשלה עורכת נגדנו, או לנוכח מאורעות, המתרחשים לאו דווקא במרחקי-עולם והמביאים את הממשלה לידי פעולות תוקפניות נגדנו - האם נגיב עליהן וכיצד נגיב.

[---] ברור שעוד נעמוד לפני הבעיה הזאת עם התרחש מאורעות חדשים, שלא אנחנו נביאם לעולם. אנחנו עומדים בעצם לפני שורה של אקטים מדיניים, התובעים קביעת עמדה ותגובה מצדנו, [---] אולי יהיו עניינים אשר בהם נגיע לסיכום מאוחד ואולי יהיו כאלה אשר ביחס אליהם נצטרך לקבל דין של מחלוקת בתוכנו.

[---] בישיבותינו הקודמות התנהל הוויכוח סביב אוניות המעפילים. כלומר, זה היה ויכוח בתחום ענייני העלייה. אבל בינתיים נפל דבר נוסף באותו שטח עצמו, בשטח העלייה - מחוץ לעניין המעפילים. נפל דבר בשטח העלייה הלגלית, המותרת, הייתי אומר "המחויבת" על-פי "הספר הלבן". הממשלה החליטה לא לתת מכסת-עלייה למחצית-השנה הקרובה. זאת היא הפעם השנייה בתקופת חיי "הספר הלבן", שהממשלה מחליטה לא לתת מכסת עלייה. אבל לא הרי זו כהרי זו. בפעם הקודמת באה החלטת הממשלה, שלא לתת מכסת-עלייה, כתוצאה מעלייה שלא-ברשות, אשר הגיעה - לדעת הממשלה - למידות שמילאו את מכסת ה"שדיול", שהממשלה אולי חשבה לתת לנו. בכל אופן, כזו הייתה ההנמקה בשעה שהממשלה קיבלה את ההחלטה בראשונה, אחרי "הספר הלבן", על אי-מתן מכסת-עלייה. כאלו היו גם העובדות. ועכשיו? אומנם, מצד הסדר הכרונולוגי באה ההחלטה של הממשלה לאור השארת מעפילי "פאטריה" בארץ. אולם,

ראשית, מספר המעפילים מ"פאטריה" שנשארו בארץ רחוק מלהגיע למידות אשר תצדקנה אי-קביעת מכסת עלייה.

שנית, ההנמקה לאי מתן המכסה הפעם אינה קשורה לגמרי לעניין המעפילים ולהשארת אנשי "פאטריה" בארץ. הפעם מבקשת ההנמקה להיאחז במצב הכללי השורר בעולם ובמצב הכלכלי המיוחד השורר בארץ ובהשפעתם על העלייה ועל הצורך בה.

שלישית, ידוע לנו כי הכוונה לא לתת הפעם מכסת-עלייה הייתה קיימת ועומדת אצל הממשלה וגם הודיעו לנו עליה עוד לפני שהחלה פרשת-המעפילים האחרונה, עוד לפני בוא האוניות "פאסיפיק" ו"מילוס" לחופי הארץ. כשנודעה לנו הכוונה הזאת של הממשלה, פתחנו בוויכוח איתה. זאת הייתה אחת הפעמים המעטות שהלכתי לנציב העליון. שוחחתי איתו ארוכות בעניין זה והיה לי הרושם שכמה מהטענות שלנו נגד אי-מתן מכסת-עלייה בכלל - הן טענות עקרוניות והן מעשיות - עשו רושם מסוים על הנציב, וסבור הייתי אז כי חלה תזוזה כלשהי לטובה. אבל אחרי אסון "פאטריה" והשארת מעפילי "פאטריה" בארץ שוב נטה הקו לרעה, ואם השליתי את עצמי בהנחה כי עניין "פאטריה" הוא שהכריע את הקו לרעה, הרי הייתה נכונה לי אכזבה, באשר מנהל מחלקת-העלייה של הממשלה הודיע לי במפורש, כי החלטת הממשלה שלא לתת מכסת-עלייה לתקופה הנוכחית נתקבלה ללא קשר עם עניין "פאטריה".

החלטה זו אין פירושה הפסקת העלייה, באשר בדרכים נמצאים אנשים בעלי רישיונות-עלייה והם מגיעים לארץ קבוצות-קבוצות. יום-יום. [---] שנית, באותה הודעה עצמה של הממשלה על אי-מתן מכסת-עלייה נאמר, כי רישיונות-עלייה שאבדו - משום שאי-אפשר היה להשתמש בהם במסיבות המלחמה הנוכחית - אפשר יהיה לחדשם בשביל עולים אחרים. אולם [---] יטעה מי שיחשוב, כי מכיוון שישנם אלפי רישיונות כאלה, הרי פירושו של דבר שהממשלה תיתן לנו עכשיו כמה אלפי רישיונות-עלייה אחרים תמורת אלה שלא השתמשו בהם. אין לממשלה כל כוונה כזו. אין כוונתה לאפשר עלייה במידות כאלה. כוונתה היא זו: שלא ייווצר מצב, אשר בו כניסת יהודי לארץ תהיה בלתי-אפשרית. כלומר, אם יהיה צורך בעלייתו של יהודי, או בעלייתם של קבוצת יהודים, אם לצורכי פיתוח התעשייה ואם לצורך אחר, אל יהיה מצב כזה שהממשלה בעצמה כפתה את ידיה ואין היא יכולה להכניסם. באחת: הממשלה חושבת כי עלייה לארץ בימי-מלחמה היא, בדרך-כלל, בלתי-אפשרית. הניסיון הוכיח שאי-אפשר לארגנה, ארצות בעולם נטרפות בזו אחר זו, היום מדובר בארץ שממנה אפשרית עלייה ומחר היא בשטח-הכיבוש של האויב או שהמסיבות המדיניות בה נשתנו באופן שאינו מאפשר עוד להביא עולים ממנה. אנשים יוצאים לדרך ועד שהם מגיעים לארץ קמים מעצורים שאי-אפשר להתגבר עליהם. העולם נמצא במצב של תנודה בלתי-פוסקת, שאינו מאפשר לארגן עלייה. הנה אתמול לא הרשתה טורקיה לעולים לעבור דרכה, היום היא מרשה זאת, אבל מחר היא שוב יכולה לאסור את המעבר. [---] על-כן הגיעה הממשלה לידי מסקנה שאותם רישיונות-העלייה שעדיין שמורים לסוכנות היהודית, לעם היהודי, על-פי "הספר הלבן" - "משומרים" לתקופה שלאחר המלחמה. אין זאת אומרת שנועלים את השערים באופן מוחלט. גם עתה יכול מספר אנשים להיכנס לארץ. במקרה שהאיש דרוש לאחד המפעלים בארץ, או במקרה של סבל מיוחד, אנושי או משפחתי, אבל לא יכולה להיות פוליטיקה של עלייה בתקופת המלחמה.

[---] בתחילת השנה הקודמת, פתחנו בוויכוח עם הממשלה בלונדון בעניין העלייה מארצות-האויב. לא קיבלנו עלינו את דין האיסור הזה, ואחרי משא-ומתן סיכמנו את דרישותינו בשלושה סעיפים:

א. דרשנו רשות להעלות לארץ את עובדי המשרדים הארץ-ישראליים שלנו; קראנו להם "קברניטים של אוניות אשר טבעו". אמרנו: אנשים אלה טיפלו בעולים היהודים עד הרגע האחרון, ובעצמם נשארו מעבר לתחום. הם היו מוכרחים לעשות כך, כדי להעלות את העולים, אבל מאחר שהעלייה נפסקה, אנו דורשים להעלות את העובדים הללו.

ב. דרשנו מאות אחדות של רישיונות בשביל אנשים, נקובים בשמותיהם, אנשי-שם, ראשי הסתדרויות ציוניות, ראשי קהילות יהודיות, סופרים ואנשי-מדע, בעיקר מפולין.      .                        . (

ג. דרשנו לאפשר עליית ילדים מארצות-האויב ומארצות-הכיבוש של האויב, בתור נפשות שלא חטאו ושביחס אליהן אין כל חשש לריגול. [---]

עכשיו נודע כי הממשלה בלונדון החליטה לגבי שלוש דרישות אלו והודיעה לנו את מסקנתה, והיא שלילית לגבי שתי הדרישות הראשונות, וחיובית לגבי הדרישה השלישית. זאת אומרת, שהממשלה הבריטית רואה אפשרות לעליית ילדים (נדמה לי כי הכוונה היא לבני 16-15) מארצות-האויב ומארצות-הכיבוש - מגרמניה וארצות הנספחות אליה ומפולין. עלייה זו תחייב ערובות שונות מצדנו, ערובות כספיות והבטחת האפשרות לקיום הילדים בארץ. ייתכן כי עלייה זו תתנהל על-פי רשימות שמיות שתוכנה על-ידינו. החלטה זו לא תחול על עליית ילדי מעפילים: מעפילים אשר להם ילדים בארצות הללו - אותם אי-אפשר יהיה להעלות לארץ, עליהם חל איסור חמור, באשר הממשלה לא תעשה שום צעד שיש. בו סעד לעליית מעפילים. אבל ילדים אחרים אפשר יהיה להעלות. הגשמת ההחלטה הזאת תחייב התקשרות עם הצירויות של ארצות-הברית בארצות-האויב ובארצות-הכיבוש. נקל לתאר מה יהיה אם ארצות-הברית תצטרף בינתיים למלחמה... ההנחה של הממשלה היא כי הכנת עליית הילדים והסידורים הכרוכים בה יצריכו לפחות חודשים אחדים, אבל ייתכן כי אפשר יהיה לגשת להגשמתה בחודש אפריל הקרוב, ואז תינתן מכסת-עלייה בשביל ילדים. אפשר שאז נקבל גם מכסת-עלייה לסוגי-עולים אחרים, באשר ההחלטה על אי-מתן מכסת-עלייה נוגעת רק למחצית השנה הקרובה. אין להניח כי יתנו לנו רישיונות למספר גדול, אלא מאות אחדות בלבד. אין, כמובן, לזלזל בכך גם מבחינה פוליטית, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה מעשית, אבל אין גם להפריז בערכו של הדבר כיום, נוכח אפשרויות העלייה, שאומנם נצטמצמו באופן אכזרי, אבל עדיין קיימות: אפשרויות העלייה מרומניה, מהארצות הבלטיות ומפינות רחוקות שונות, ונוכח התקווה שהייתה לנו להעלות חלק מהמעפילים שגורשו מחופי הארץ, להעלות חלוצים מאוסטרליה ומארצות אחרות, אשר בהן נמצאים חלוצים במחנות-הסגר. לפנינו עובדה של כוונה ברורה מצד הממשלה, שעלייה כזו לא תהיה. והדבר מוכרח לעמוד על סדר יומנו. [---]

עניין שני, המחייב היאבקות עם הממשלה הוא בשטח הקרקע. [---] נתקלנו בהחלטה פנימית של הממשלה, שעדיין לא הודתה בפנינו על מציאותה (ואחד מקווי-ההתקפה שלנו מכוּון להכריח את הממשלה לגלות את הקלפים שלה, כדי שנוכל להתקיף את החלטתה באמצעים מדיניים [---]). כוונתי להחלטה של הממשלה שדין קרקעות הממשלה באזור א' - אזור האסור להעברת קרקע מידי ערבים לידי יהודים על-פי חוק-הקרקע - הוא כדין קרקעות פרטיות.

עלי להזכיר כאן בקצרה את הצד החוקי שבדבר. חוק-הקרקע, שקבע אזור שבו אין להעביר בשום צורה שהיא קרקעות מידי ערבי לידי יהודי - אותו חוק עצמו הוציא מכלל זה, באופן המפורט ביותר, את קרקעות הממשלה. [---] ידוע הדבר, שאין בארץ הרבה קרקעות ממשלתיות פנויות שתצלחנה לעיבוד מיידי. אבל באזור אחד עדיין מצויים שטחים כאלה, והוא אזור של ההתיישבות הצעירה שלנו, הזקוקה מאוד לתוספת קרקע. אין זה איפוא, שאלה מדינית בלבד, אלא גם שאלה התיישבותית רצינית מאוד. כוונתי לאזור בית-שאן. באותו אזור עדיין מצויות קרקעות של הממשלה, ששרדו לפליטה מהחלוקה הגדולה של אדמות בית-שאן לערבים, שנעשתה בימי הרברט סמואל;[1] יש שם שטחי-אדמה שהממשלה חזרה וקנתה אותם בכסף מלא מידי ערבים, אשר קודם-לכן, בימי סמואל, העבירה לידם את הקרקעות; בעיקר [קנו עתה] מידי ה"לנד-לורדים" הגדולים, אשר אז רכשו שטחים גדולים ועתה חזרו ומכרו אותם לממשלה. מלכתחילה נרכשו שטחים אלה על-ידי הממשלה לצורך התיישבות ה"מנושלים" הערבים. ידוע מה היה בסופה של אגדת ה"מנושלים". השטחים ההם נשארו פנויים. משך זמן רב התנהל על-ידינו ועל-ידי הקרן הקיימת משא-ומתן עם הממשלה על דבר החכרת הקרקעות הללו לנו. המשא-ומתן התנהל עם מחלקות ממשלתיות שונות: עם המחלקה-לפיתוח - ביחס לאדמות שנועדו ל"מנושלים", עם מחלקת-הבריאות - לגבי אדמות שיש בהן ביצות שצריך לייבשן, וכו'. המשא-ומתן התנהל על יסוד ההנחה כי קרקעות אלו נמצאות בתחום ההתיישבות היהודית, אין עליהן בעלים ערבים וסופן שיחכירון ליהודים. והנה עתה נתקבלה על-ידי השלטון החלטה שלא להחכיר את האדמה ליהודים, אלא לערבים. עובדה זו עצמה מאלפת מאוד לגבי מצבנו המדיני ולגבי כוונות הממשלה בעניין הגשמת "הספר הלבן".

יש בינינו אנשים (נתקלתי בהם בימי פרסום "הספר הלבן") שמתנחמים במשל: נביחתו רעה מנשיכתו. הם מתנחמים בזה שתוך הגשמת "הספר הלבן" אפשר יהיה להשיג הרבה הקלות. אינני אומר כי דבר כזה כלל אינו יכול לקרות, אבל המקרה שלפנינו מלמד את ההיפך מזה; הוא מלמד כי הגשמת "הספר הלבן" גרועה מן "הספר הלבן" עצמו, והגשמת חוק-הקרקע גרועה מחוק-הקרקע עצמו. בתופעה זו נתקלים אנו גם בשטח הקרקע וגם בשטח העלייה. בשטח העלייה: מגיעים לנו על-פי "הספר הלבן" עוד כ-40 אלף רישיונות, אבל הממשלה אומרת כי במסיבות הנתונות אי-אפשר להשתמש בהם. והוא הדין לגבי הקרקע. הממשלה טוענת שחוק-הקרקע התכוון למנוע את גידולו של הרכוש היהודי באזור האסור אפילו בשעל אחד, וגם אם החוק איננו מחייב להטיל הגבלות על אדמות הממשלה, הרי הממשלה עושה את רצונו של המחוקק אם היא אוסרת העברה או החכרה של קרקע ליהודים באזור זה.

[---] אינני יודע מה אפשר לעשות כיום בשטח העלייה. אני מניח כי הקשיים להבאת עולים בדרכים שונות יכולים להגיע למידות כאלה, שאי-אפשר יהיה להתגבר עליהם. לא הייתי נרתע מהודעת הממשלה שתשלח כל אוניית מעפילים למקומות מרוחקים, אולי אחת מהן הייתה בכל-זאת מגיעה גם לארץ. אולם לאחר כל מה שקרה בזה, לאחר טביעת "סלואדור" בים השיש עם 200 מעפילים, הרי זו שאלה חמורה.מאוד. בחוגי הממשלה אתה שומע כי ייתכן שאיטליה תצא בקרוב מן המלחמה; אז יוקל המצב בים התיכון, תשתנינה המסיבות ואולי אפשר יהיה לדבר על המשך העלייה. אבל, כמובן, אין ביטחון בדבר. ואין לי כרגע כל מסקנות מעשיות לגבי אי-מתן מכסת-עלייה.

אשר לשאלת הקרקע, הרי אף היא סבוכה למדי, אך לא במידה שעושה אותנו חסרי-ישע. נתקלנו בנידון זה בשני מקרים וניסינו להילחם נגד מזימות השלטון על-ידי חרישת האדמות וזריעתן, אדמות שהיה לנו יסוד לטעון כי הן מגיעות לנו. אבל הממשלה הערימה עלינו והחכירה אותן לערבים, וגרמה להתנגשות בין אנשינו לבין הערבים על אותן האדמות. יש מקרים שזרענו את האדמות למרות איסור המשטרה (בבית-שאן), ולפי שעה לא הגיעו הדברים לידי התנגשות. ייתכן שאילו במקרים אלה הייתה יוצאת המשטרה להוריד את אנשינו מעל האדמות, היה הדבר נגמר במאסרים. נדמה לי בכל-זאת, כי נצליח ליצור בנידון זה עובדות שתעמודנה לנו בשנה הבאה. ולמוֹתר הוא לומר כי דווקא בתקופה זו נודע ערך מיוחד לכל אחיזה התיישבותית שלנו באזור האסור; ואם כי אין בעובדות אלו משום מלחמה ישירה בחוק-הקרקע, באשר האדמה היא בידינו אבל להתיישבותנו על אדמות אלו, ולסיכול מזימות הממשלה, שלא לתת לרכוש, היהודי הקרקעי באזור זה להתרחב, נודע ערך מיוחד.

 

הערות

[1]  לאחר כיבוש הארץ על-ידי הבריטים מידי העותמנים נעשתה ממשלת ארץ-ישראל יורשת נכסיו של הסולטן התורקי ובכלל זה קרקעותיו, שנתכנו בשם "ג'יפטליק" והיו פזורים ברחבי הארץ. באזור בית-שאן היו שטחי-קרקע נרחבים כאלה. במרס 1921, כשביקר שר-המושבות ו. צ'רצ'יל בארץ-ישראל, התלהטו הרוחות בציבור הערבי. לפי אחת השמועות, שהילכו מפה לאוזן, עמדה הממשלה למסור את קרקעותיה באזור זה ליהודים. הנציב העליון, הרברט סמואל, קיבל משלחת של שייכים מקומיים והבטיח להם שאין לממשלה כל כוונה כזאת. ואומנם, באותה שנה חילקה ממשלת המנדט קרקעות באזור בית-שאן ל-2539 פלחים ובדואים, 92 דונם לאיש. כעבור כ-15 שנה החלו היהודים לקנות מידי הבדואים את הקרקעות, שנותרו רובן בלתי-מעובדות.

 

העתקת קישור