דברים בישיבת מרכז מפא"י-תל-אביב, 15.12.1940
שם הספר  יומן מדיני 1940-41
שם הפרק  דברים בישיבת מרכז מפא"י-תל-אביב, 15.12.1940

 

 

דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                 תל-אביב, 15.12.1940

 

[---]

 מן ההכרח הוא להבחין בין יחסנו לאסון "פאטריה" מלכתחילה לבין יחסנו אליו בדיעבד. אילו נשאלנו קודם-לכן, אם מותר לעכב את הפלגת האונייה ולהשאיר את המעפילים בארץ במחיר קורבנות כאלה ברור לי שאין בתוכנו איש שהיה עונה תשובה חיובית. אבל האסון הזה קרה, הוא עובדה. זה חלק מן ההיסטוריה שלנו, חלק מן ההיסטוריה של העם היהודי. שאלה שצריכה לעמוד בפנינו היא כיצד יירשם פרק זה בהיסטוריה, כיצד תעריך אותו ההיסטוריה היהודית. לי ברור, שההיסטוריה היהודית תסביר זאת כך: בתהליך התאחזותנו בארץ-ישראל הייתה תקופה שיהודים העפילו לארץ בצורות שונות ובדרכים שונות, ברשות ושלא-ברשות, בימי שלום ובימי מלחמה, כעולים וחלוצים שהוכשרו לעלייה וגם כפליטי חרב-ושמד. להט כה חזק בער בהם להיכנס לארץ - וביישוב להכניסם הנה - עד כי בשעה שנעלו בפניהם את השערים, קמה סערה וקם נחשול כזה של התרגשות וקרה מה שקרה ב"פאטריה". עד כדי כך הגיעו הדברים שדבר כזה יכול היה לקרות!

ברור לי שלא רק ההיסטוריה היהודית אלא גם העולם החיצון יעריך ככה את אשר קרה ב"פאטריה". על-כל-פנים, עניין-חיים הוא בשביל מלחמתנו בעתיד, שאם קרה דבר כזה (ושוב: דבר שאני בטוח כי שום איש לא רצה שיקרה), הרי בנפשנו הוא שככה יוערך, בנפשנו ובנפש מלחמתנו העתידה.

מכל-מקום, עובדה היא כי נציגה הפוליטי של הסוכנות היהודית ככה דיבר עם הנציב העליון ועם המצביא הראשי בארץ-ישראל. כאשר נשאל לדעתו על מסיבות האסון ב"פאטריה", אמר כי הוא מניח שהדבר נעשה בידי יהודים, כי הסוכנות נרעשת מן האסון הזה, אבל היא יכולה להבין את המניעים שדחפו את האנשים לעשות מעשה כזה. ודאי לא היה בכוונתם לגרום אבדות כאלה. מבחינה זו עטוף האסון תעלומה רבה. אבל מה שקרה אמת מידה היא לעוצם הרגשות הפועלים אצל היהודים בעניין העלייה לארץ-ישראל. בזכות העלייה לארץ תלוי קיומם הלאומי. כאשר מעמידים ציבור יהודי נוכח פרובוקציה מתמדת משך חודש-ימים, מחזיקים את אוניית המעפילים בחיפה לעיני רבבות היהודים שבעיר ומנקרים בזה את עיני היישוב, מפרסמים הודעה על שילוח המעפילים (מ"פאסיפיק" ו"מילוס") לא אחרי שילוחם, כי אם לפני שילוחם, ונוסף לכל מסיימים את ההודעה בהכרזה, כי גם אחרי המלחמה לא ייכנסו האנשים לארץ, הרי שמרתיחים בזה את דמם של רבבות אנשים, ובין רבבות יכולים להימצא אנשים שיגיבו כאשר הגיבו במקרה "פאטריה". [---]

מאסון "פאטריה" נשתלשלו הדברים והגיעו לשילוח מעפילי "אטלנטיק". [---] אפשר, כמובן, למתוח את השרשרת ולומר כי [במעשי-האכזריות שנתלוו] לשילוח מעפילי "אטלנטיק" אשמים אלה שהטביעו את "פאטריה". אבל במציאות אין הדברים. נשקלים באופן כזה. [---] אחרי אסון "פאטריה" הודיע לי הנציב נחרצות כי המעפילים יישלחו מן הארץ, שההחלטה על שילוחם שרירה וקיימת ואין כל כוונה לשנותה. בכל-זאת, חל שינוי גמור בהחלטה והם לא נשלחו. ובכן, במציאות שוקלים כל מעשה לגופו. [---] המצב ב"אטלנטיק" היה ללא נשוא; פשטה בה אינפקציה והיה הכרח להוציא מתוכה את האנשים. יש יסוד לשער שהשלטונות היו מעלים את מעפילי "אטלנטיק" לחוף גם אילו נשלחה "פאטריה" מחופי הארץ, כפי שהתכוונו לעשות. נמצא שאילו נתגשמה ההחלטה הקודמת של הממשלה, היו מכניסים לעתלית 1000 איש מתוך "אטלנטיק" והיו מנסים אחר-כך לעקור אותם. יש יסוד להניח ש-1000 מעפילים אלה היו מתנהגים אז כמו שהתנהגו הפעם. [---] התנהגותם של מעפילי "אטלנטיק" בעתלית לא הייתה תוצאה של פקודה, אלא כך מסוגלים, כנראה, להתנהג יהודים בשעה שעוקרים אותם מן הארץ. לנסות להיאחז בציפורניים באדמת המולדת, למרות מעשי אכזריות והתעללות - לכך מסוגלים, כפי הנראה, רק יהודים שהרגישו כי באו למולדתם ורוצים לעקור אותם מתוכה. וכגודל ההתנגדות של המעפילים גדלה האכזריות של אלה שבאו לעקרם. אם אנשים מסרבים ללכת ברצון - לוקחים אותם בכוח; אם הם פושטים בגדיהם ונשארים ערומים - מכים בבשר החי; אם נשים מתפשטות והשומרים לוקחים אותן בכוח לאוטומובילים - הרי לך התעללות בנשים, אף כי לא בכוונה תחילה. אני אומר: אסון-עתלית יכול היה לקרות גם בלי אסון "פאטריה", גם אילו "פאטריה" שטה באותו זמן על-פני הים בדרכה למאוריציוס.

התנהגותם של מבצעי מעשי-אכזריות אף היא, כפי הנראה, עניין שבטבע אנושי,היו ביניהם שנרתעו מן הביצוע עד כדי כך שברחו מן המקום, היו שבכו, היו שהתעלפו. אלה היו המיעוט. רוב המבצעים הוציא את הפקודה לפועל, וכפי הנראה היו ביניהם גם כאלה שעשו זאת בציניות גלויה. [---] אבל לא על "הטבע האנושי" צריכים אנו להטיל את האחריות למעשים אלה, כי אם על אלה שהתעלמו מן הטבע האנושי - גם מטבעם של המעפילים שבשום אופן לא ילכו מרצונם, וגם מטבעם של מבצעי מעשה-העקירה. את האחריות יש להטיל על ממשלת ארץ-ישראל - זאת אומרת, על הנציב העליון.

[---] במחלקה המדינית גמלה זה כבר ההכרה - ופרשת-המעפילים האחרונה חיזקה אותה עוד יותר - שהישארותו של הנציב הזה על משמרתו בארץ נושאת בחובה אסונות בשבילנו, שאין לשערם. [---] את המסקנה הזאת מסרתי היום בישיבת הנהלת הסוכנות, ולא היו חילוקי-דעות, שמטרתנו היא לחתור לקראת סילוקו של הנציב הזה מן הארץ. השאלה היא איך לעשות זאת? אין בידי תרופות בדוקות ולא ביטחונות לגבי התוצאות. אבל המטרה היא הבאשת ריחו של הנציב בעיני השלטון כאן, במצרים ובלונדון; הטלת האחריות לפרשת-המעפילים עליו במגמה להביא לידי סילוקו מתפקידו. חושבני, כי פרשת-המעפילים עצמה כבר פעלה לא מעט בכיוון זה. עצם האסון של "פאטריה" הוא מסמר בארון-הקבורה הפוליטי של מקמייכל; ההחלטה של ממשלת לונדון להשאיר את המעפילים של "פאטריה" בארץ, בניגוד לדעתו של מקמייכל, הוא מסמר שני; פרשת "אטלנטיק" - מסמר שלישי.

לי ברור, שאילו נתפרסם באנגליה מעשה-עתלית לכל פרטיו, כהרצאה קרה ויבשה, אבל נאמנה, המבוססת על עובדות ועדויות, הרי גם עכשיו בעצם ימי-מלחמה, אני מניח כי מ-90 עד 99 אחוזים של האנגלים היו אומרים: שום דבר אינו יכול להצדיק כתם כזה על שמנו. יכול להיות שנוצר מצב ללא-מוצא - היה אומר כל אנגלי - ומי יודע אם אני עצמי במצב זה לא הייתי מתנהג כך, אבל היו אנשים בארץ-ישראל, אשר נתנו פקודה כזו ומתפקידם היה לחזות מראש באלו מסיבות פקודה זו תוּצא לפועל - והם לא שיערו זאת מראש! אנשים אלה אינם ראויים להישאר בתפקידם! כך, מובטחני, היה מגיב כל אנגלי אילו נתפרסם המעשה הזהו.

אנגלי אחד, שאיננו פקיד בממשלה, אבל נושא בתפקיד רשמי ומצוי בחוגי השלטון כאן, אמר: אתם צריכים להיכון לחודשים רעים מאוד מפני שעלה בידכם לסכל מזימות של ממשלת ארץ-ישראל. אנגלי אחר, פקיד ממשלתי, אמר: השארת אנשי "פאטריה" בארץ זוהי דיסקרדיטציה של הנציב העליון, שיכולה להשפיע על הישארותו או אי-הישארותו בארז. ידוע שהוא התעקש על עניין זה גם אחרי האסון של "פאטריה". ידוע שגם הסוכנות היהודית התעקשה ונכנסה למלחמה חריפה, וההחלטה של הממשלה בלונדון נפלה כדעת הסוכנות היהודית ולא כדעת הנציב. הרי זו דיסקרדיטציה גדולה בשבילו.

נודע לנו כי בשלב מסוים שאלו מלונדון את הנציב מה תהיה תגובת היישוב במקרה שהאנשים יישלחו מן הארץ, ואם יש לחשוש לתגובות חריפות. ותשובתו הייתה שאין לחשוש לתגובות חריפות, על-כל-פנים ראשי-היישוב יהיו נגד תגובות חריפות. אין אני רוצה ללמוד מתשובה זו כי צריכים היו להיות מצד היישוב מעשי-תגובה ממין ידוע. כשלונדון שאלה לתגובות האפשריות היא לא דאגה לנו, אלא לעצמה, לאנגלים. ואני מוכרח לדאוג לעצמנו. לפיכך אין להסיק מתשובה זו של הנציב העליון, כי היישוב צריך היה להסתבך בהתנגשות-דמים עם הצבא. זו הייתה דעתי וזו תהיה דעתי גם מחר. שכן התנגשויות כאלו מן ההכרח שתהרוסנה עניינים שאינני מוכן בשום אופן להסכים להריסתם. פירושן מלחמת-דמים עם גנרל נים ועם גנרל ווייוול. ויש לדעת כי מלחמה עם ווייוול אך כפשע בינה לבין מלחמת-דמים עם צ'רציל. [---] אבל לו אפשר היה להביא לקץ התנגדות פסיבית המונית של היישוב, אילו עמדו השלטונות בפני הצורך להכות המוני יהודים בארץ-ישראל כדי לבצע שילוח המעפילים - בזה הייתי מצדד, וגם בכך הייתה מופרכת תשובתו של הנציב. העליון ללונדון, כי אין לחשוש לתגובות חריפות מצד היישוב. בין כה וכה היא הופרכה. בשעה שהוא שלח תשובתו ללונדון לא שיער כי כזו תהיה התגובה, או שחשב כי יוכל להסתירה מממשלת הוד מלכותו. עלינו לדאוג כי לא יוכל להסתירה, כדי שתשמש מסמר נוסף בארון-קבורתו.

אני עצמי הזהרתיו בעוד מועד, כי מתן פקודה על דבר שילוח המעפילים במסיבות הנתונות, מוכרח להביא לידי מעשי אכזריות המונית. הזהרתיו על כך עוד בשעה שרצה לשלח את "פאטריה". אמרתי לו: המשער אתה מה פירושו של דבר לסחוב בכוח מעתלית מאות רבות של אנשים? הם לא ילכו מרצון! על זה ענה: לשם כך, כנראה, נוצרו ממשלות, כדי שתימצאנה במצבים בלתי נעימים. וכפי הנראה היה פירושו של דבר ש"אי-נעימות" זו כדאית לממשלה גם בימי-המלחמה, ואולי דווקא בימי-המלחמה.

[---]

על-כן אני אומר: הקו שלנו הפוליטי-הפנימי- הנציב מוכרח ללכת! במלחמה כלפי חוץ הקו - הממשלה אחראית למעשה זה, ואותה אנו תובעים לדין!

במערכה זו צריכים אנו לשתף ציבור רחב עד כמה שאפשר. אומנם תוך כדי הגבלות חמורות, אבל עלינו לדאוג כי הציבור הרחב ידע לפחות שצפויה לנו מערכה כזו. בבירור שהיה בוועדה הפוליטית אמרו כמה חברים, שלא ייתכן לפעול נגד הממשלה כאילו אין עכשיו מלחמה בעולם. אינני חושב כי נמצא בתוכנו מישהו המניח שאפשר לשכוח, כי ישנה מלחמה בעולם, או שאיננו מביא בחשבון את העובדה הזו לגבי כל מעשה שלנו. אולם כשם שאין לשכוח את המסיבות של המלחמה, כן אין לשכוח שהמלחמה על זכויותינו היסודיות, זכויות קיומנו הלאומי, אינה יכולה להיפסק גם בימי-המלחמה, ואין זו אלא שאלה של מידה. [---] אני, על-כל-פנים, מתאמץ להסביר לאנגלים כי יש מלחמת-קיום של העם היהודי, אשר בחלקה היא כרוכה במלחמה העולמית ובחלקה לא. [---] לא אנו בוררים אותה לעצמנו, אלא שכופים אותה עלינו יום-יום. באירופה נשחקים אנו לאבק, ומי שיכול נמלט מן התופת. הנה טבעו אתמול בים-השיש למעלה מ-200 יהודים פליטים מאירופה.[1] את המלחמה הזאת על קיומנו כפה עלינו הגורל. אין אנו יכולים לברוח מפניה, ואין אנו יכולים להרכין את ראשינו. [---]

יש בקרב היהודים (לא בינינו כמובן) אנשים החושבים שעכשיו בימי- המלחמה לא צריכים לבוא יהודים לארץ-ישראל. יהודי אחד, למשל, שלח מכתב למערכת "פלשתין-פוסט" (הוא לא יראה אור, כמובן), ובו מחאה נגד השביתה. הוא כותב שאחרי המלחמה הלא תהיה עלייה גדולה לארץ-ישראל ועלינו להכשיר את הארץ לקליטה גדולה. על-כן חובתנו הראשונה היא לדאוג לחוסנו הכלכלי של היישוב. ומה אנו עושים? - אנו חותרים תחת אושיות הכלכלה של הארץ על-ידי שביתות תכופות... אשרי המאמין! אבל איננו חיים באשליה זו. עובדה היא שאנגלים רבים מאמינים כי "הספר הלבן" כולו יוגשם אחרי המלחמה. מי ימנע את הגשמתו? מי ישנה את המדיניות של הספר הלבן? הפדרציה הערבית שתקום לאחר המלחמה? יהיה יחסנו לרעיון הפדרציה אשר יהיה, אולם ברור שככל שיגדל הרוב הערבי כן יגדל יצר הדיכוי. הפדרציה הערבית כרוכה בסכנות איומות בשבילנו, ורק נער יכול שלא לראותן. ובינתיים נקבעות כאן עובדות פוליטיות. יהודים נשלחים מן הארץ. [---]

אך עובדה ניצחת היא שאנו כאן יישוב בן חמש מאות אלף איש,.ואין הוא יכול לראות בשוויון-נפש שמגרשים יהודים מן הארץ, שמכים זקנים וילדים ומתעללים בנשים. והנה קרה דבר כזה! [---] נתאר לעצמנו כי מה שקרה בעתלית היה קורה בתוך-תוכו של יישוב יהודי. נניח שהיו מורידים את המעפילים לא במחנה-הסגר בעתלית, אלא בחצר הגימנסיה בתל-אביב, והיו מנסים לעקור אותם מכאן - הלא השערות תסמרנה כשנתאר לעצמנו מה היה קורה אז! אלא שהשלטון עשה את מעשהו בעתלית, הוא סגר את המעפילים, צעקותיהם לא הגיעו אלא לאוזני שוטרים, [---] אבל הדבר קרה בתוך ארץ-ישראל! והיישוב ישתוק ולא יסיק מסקנות?!

היישוב מוכרח לדעת מה קרה כאן, הנוער מוכרח לדעת; אנחנו מוכרחים לומר לממשלה כי נדאג לכך שהעולם היהודי ידע מה קרה. זהו פרק בהיסטוריה היהודית ולא ניתן יד להעלמתו. בוועדה הפוליטית אמרו חברים, ואני מסכים איתם, שהגבורה שעליה חונכנו איננה גבורה של הפגנות ושל שביתות, אלא גבורה של סבל, של מפעלים חלוציים, של נכונות ליהרג, למשל, בערבת-הירדן בעד מפעל חלוצי. זה נכון מאוד. אבל הנוער היהודי מוכרח לדעת מאיזה מצב של שפלות ושל חוסר-אונים עליו לגאול את עמו. אנחנו צריכים אומנם לדאוג לכך שהמסקנה, אשר הנוער יסיק, לא תהיה כי עליו להתנקש בכל אנגלי - הוא צריך לדעת כי על-ידי כך לא ישיג את המטרה - אבל מחובתנו להקנות לו ידיעת-אמת על המצב ועל מטרת מלחמתנו.

ובכן, [---] צריך לקיים בהקדם כינוס יישובי, מושב של אסיפת-הנבחרים, או ישיבת הוועד הפועל הציוני, או כינוסים יישובים אחרים, ועלינו למסור דין-וחשבון על כל הפרשה הזאת לציבוריות היישובית.

כן יש לפנות לממשלה ולעשות איתה את החשבון על הפרשה הזאת ולדרוש את החזרת המעפילים לארץ. ודאי שלא נשיג מייד את הדבר, אבל אנחנו מוכרחים לדרוש אותו. הנהלת-הסוכנות ניסחה הודעה לפירסום בעיתונות על הפרשה הזאת (היא נוסחה בלשון עצורה מאוד למען תוכל להתפרסם בעיתונות), אבל היום הודיע הצנזור הראשי כי פירסומה נאסר על-פי הוראת הממשלה. זאת היא הפעם הראשונה שהממשלה מתערבת בענייני הצנזורה. באותה הודעה אמרנו כי לא נשקוט ונאחז בכל האמצעים כדי לגאול את האנשים האלה מן הגלות ולהשיבם לארץ-ישראל. עתה תכתוב הנהלת הסוכנות תזכיר על כל פרשת המעפילים ותדרוש להעביר אותו לממשלה בלונדון. מכתב זה צריך להסתיים באותה הכרזה, כי לא נשקוט עד אם נחזיר את המעפילים לארץ.

בוועדה הפוליטית הוצעה הצעה (מסרתי אותה היום להנהלת הסוכנות) בדבר ארגון פטיציה המונית בדרישה להחזיר את המעפילים לארץ, כי רק בכך אפשר לכפר על ההתעללות והעלבון שנגרם להם.

[---]

חברים אחרים אמרו בישיבת הוועדה הפוליטית - וברל כצנלסון אמר זאת במועצת ההסתדרות בכפר-סבא - שאפשר היה למנוע את שילוחם של מעפילי "אטלנטיק" ולא מנעו. לחברים אלה רצוני לומר כי אני חולק על הנחה זו לחלוטין. אני לא שמעתי לפני המעשה הצעות-פעולה אשר, לפי דעת האומרים זאת, היו מסוגלות למנוע את השילוח. אני כופר בזה שהיו מסוגלות למנוע, גם אילו נאחזנו בהן, אבל השאלה היא אם היינו מוכנים בכלל לפעולות כאלה. אם היינו מוכנים, למה לא עשינו? צריך היה לומר מלכתחילה: הבה נעשה פעולות כאלו. על כך מוכרח היה להיות בירור מלכתחילה. באחת מישיבות הוועד הפועל הציוני המצומצם אמר בן-גוריון, בתוקף רב ובכנות רבה, שהוא משוכנע ובטוח כי אפשר היה למנוע את חוק-הקרקע או את אישורו בפרלמנט. כפרתי בזה בכל תוקף אז ואני כופר בזה עכשיו. לא נזכה למצב כזה שבו תהיה לנו חירות גמורה בבחירת אמצעי-המלחמה. עלינו לדעת זאת ולקבל על עצמנו את דין ההגבלות שמטיל עלינו גורלנו בכל מצב ומצב. אפשר, כמובך לומר: אילו היינו אחרים, ואילו היו המסיבות אחרות - כי אז וכו' וכו'. אבל באופן כזה נעקרים מקרקע המציאות, ואת הבירור הזה שאנו עוסקים בו עכשיו, מצוּוים אנו לעשות על קרקע המציאות כפי שהיא - מציאות יחסינו עם אנגליה, עם הערבים, לאור המצב בתוכנו ובעולם.

[---]

 

הערות

[1]  סירת-מפרש בולגרית גדולה - סלוואדור - יצאה מוַורנה כשמטרת פניה ארץ-ישראל ועל סיפונה 326 מעפילים. בצאתה מן הדרדנלים ביום ה-14.12.1940 נקלעה הספינה לסופת-שלג ונופצה אל סלעי החוף. 204 מנוסעיה טבעו בים והיֶתר חולצו וניצלו על-ידי משמרות-החופים התורקיים.

 

העתקת קישור