דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י                         תל-אביב, 12.12.1940

 

[---]

[---] ברור שבעתלית נעשה מעשה זוועה,[1] אשר מסוג זה לא ידענו כמוהו בארץ, ועל כל פנים לא היה מעשה זוועה כזה במפגשי היישוב עם שלטון כלשהו, לא רק עם השלטון הבריטי. אני עצמי הייתי עד, בימי המלחמה הקודמת, למעשה הגירוש של היהודים מיפו. ההבדל הוא שאז ניתן לי לעלות על האונייה, והפעם לא ניתנה לי אפשרות זו. אז ראיתי מעשה זוועה; אבל על פי מה ששמעתי עכשיו על ההתעללות במעפילים בעתלית, אין כל השוואה בין זוועה זו לבין אותה שראיתי בשעתה ביפו. מה שקרה הפעם הוא פרק מזעזע במרטירולוגיה של העם היהודי, דף קלון לשלטון הבריטי והתעללות בתקוותנו בארץ ישראל.

אפשר, כמובן, לבוא בטענות על אלה שביצעו את המעשה. ואם כי מוסרים, ששוטרים אחדים ברחו מן המחנה כדי לא להשתתף במעשי הזוועה, היו שבכו והיו שהתעלפו, הרי עובדה היא כי רובם הגדול של השוטרים מילא את הפקודה, וחלק מהם מילא אותה גם תוך תרועת גיל ולעג. אף על פי כן האחריות העיקרית למעשי זוועה אלה מוטלת לא על האנשים שביצעו את הפקודה, כי אם על השלטון שנתן פקודה במסיבות מסוימות, לאחר שהוזהר במועד כי הוצאתה לפועל של פקודה כזו, במסיבות אלו, מן ההכרח שתביא לידי אכזריות המונית מאורגנת. דבר זה מצטרף לעצם עובדת שילוחם של יותר מ-1600 איש מן הארץ, במסיבות מחרידות.

[---] השאלה שלפנינו: מה הן המסקנות שעלינו להסיק? עוד לא כל המסקנות ברורות לי, אבל מסקנה אחת כללית ברורה בהחלט, והיא: לא תהיה כפרה לעניין זה אם לא נהפוך אותו מנוף לקרב פוליטי חמור מאוד, קרב אשר מטרתו הקרובה צריכה להיות סילוקו של הנציב מן הארץ, ומטרתו הרחוקה יותר, שינוי במדיניות הבריטית כלפינו, לאור התוצאות הבלתי אנושיות שמדיניות זו מביאה עמה. אם אמרתי, כי מטרתו הקרובה של הקרב הפוליטי צריכה להיות סילוקו של הנציב, אין זאת אומרת כי עלינו לחתור אליה בדרך של צעקה פומבית בנוסח "מקמיכל, רד!". דרכי הפעולה, זו שאלה של תכסיס. אבל צריך שיהיה ברור לנו כי הישארותו של הנציב הזה בארץ מהווה סכנה רבה בשבילנו. כל הדרך שהוא הולך בה מיום בואו לארץ, קהות החושים והשנאה שמוכרחה להצטבר בלבו מגילויי התנגדותנו לו, כל אלה עלולים בהכרח להמיט עלינו אסון. הוא כבר המיט עלינו אסונות, שנציב אחר לא היה ממיט עלינו.

הפעולה לסילוקו של הנציב מן הארץ צריכה להיעשות בלונדון. ודאי אין אנו יכולים להשלות את עצמנו בתקווה קלה, שעל ידי טלגרמה שנשלח מכאן נזעזע את לונדון וכתוצאה מזה הנציב ייפול. אין לשכוח גם את אשר עובר עכשיו על לונדון, כיצד חיים עכשיו האנשים שם ואיך הם יכולים להגיב על דברים במסיבות שבהן הם חיים. אף על פי כן אני בטוח שאילו נתפרסמו בעיתון לונדוני הידיעות על מעשי האימים בעת שילוח המעפילים, היה הדבר מעורר גם עכשיו רגש של זוועה. אבל,

ראשית, הדברים לא יתפרסמו

ושנית, יש לה ללונדון דברים מזעזעים אחרים; היא מזועזעת יום יום באופן פיסי.

על כן, עלינו להיכנס למערכה זו בעיניים פקוחות ובנשימה ארוכה ובאופן מחושב.

הצעד הראשון שעלינו לעשות הוא לשלוח מכאן איש ללונדון, על מנת שיוכל בעצמו לעמוד במערכה ואף לגייס את וייצמן בשבילה. כל ידיעה שנצליח להעביר ללונדון אינה דומה לאיש חי שבא מן הארץ וללחץ החי שלו. המסקנה מכאן כי על דוב הוז להסתלק מן המחשבה שיחכה כאן עד שברל לוקר יסדר לו טיסה מהירה על פני הים התיכון. הנסיעה ללונדון יכולה להימשך 25 ימים לכל הממעיט, או אפילו 30 יום. אולם אילו יצא דוב מייד לאחר שעלתה המחשבה על נסיעתו, יכול היה כבר להיות בלונדון. לא נצעק על שעבר, אבל עכשיו עליו לצאת, והוא יכול להגיע ללונדון ב-15 בינואר. העניין הוא רציני מאוד מאוד. דוב רואה קושי בנסיעתו, שכן יבוא ללונדון כשליח "חמץ", אחרי 5-4 שבועות. אבל יש לדעת כי העולם התרגל עכשיו בדרך כלל לממדים אחרים של זמן ומקום. גם בממשלה מתקבלים מכתבים אשר יצאו מלונדון לפני 6-4 שבועות, ובכל זאת פועלים על פיהם. הכל יודעים כי זוהי גזירת המצב. אין לדעת מה יוחמץ עוד במשך החודש הזה אם לא ייסע מכאן איש ללונדון. על דוב לצאת בלא היסוסים ופקפוקים.

הדבר השני שעלינו לעשות הוא לרכז את כל החומר בקשר לשילוח המעפילים ולכתוב מכתב בשם הסוכנות לנציב, לגולל את כל פרשת הזוועה ולהטיל את האחריות לכך על הממשלה; גם לומר שלא נעלים את המעשה הזה מהעם היהודי. זהו חלק מההיסטוריה היהודית ואסור להעלימו ממנו. נוער יהודי [צריך] שידע מה עוללו בארץ הבית הלאומי ליהודים זקנים, לנשים ולילדים שנמלטו מן התופת והגיעו לחוף מבטחים. אין זה מחייב את הנוער להישבע נקם דווקא, אבל זה מחייב אותו להישבע לעשות הכל למען שינוי מצבנו בארץ ישראל ושמעשים כאלה לא יישנו עוד.

[---]

מעשה המעפילים מוכרח להשפיע על סגנון יחסינו עם הממשלה. אני, כשלעצמי, עושה תמיד לצחוק כל הצעה על דבר "ניתוק הקשרים" עם השלטון, באשר הדבר הוא בלתי אפשרי. אבל על סגנון היחסים מוכרח מעשה "אטלנטיק" להשפיע. אני, בכל אופן, לא אוכל להמשיך להיפגש עם אנשי השלטון כאילו לא קרה דבר. הם צריכים להרגיש כי נפל דבר חמור מאוד בחיינו. אך קשה לנסח בזה מסקנה פורמלית. הנה לאחר שקיבלתי את הידיעות על מעשה עתלית והייתי מזועזע מאוד, אינני יודע עוד מקרה שזיעזעני במידה כזו, נאלצתי מייד לכתוב מכתב פרטי למזכיר הראשי, והיום טילפנתי אליו, ובעוד ימים אחדים אולי אצטרך להיפגש אתו. אי אפשר אחרת. אבל בסגנון היחסים עם השלטון צריך הדבר להיות מורגש.

כשנודע שעומדים לשלח את המעפילים, ניתנו, ביום א' בערב, הוראות מסוימות לביטוי מחאת היישוב. אבל הפעולות לא נתגשמו משום שהממשלה כבשה את הנמל למן יום ב' בבוקר, ובעצם יצרה מצב צבאי בחיפה כולה. היא הכניסה לעיר צבא רב ומשטרה, באופן שכל פעולה במסיבות כאלה הייתה גורמת להתנגשות עם הצבא והמשטרה. [---]

 

הערות