דברים בישיבת הוועדה הפוליטית של מפא"י                         תל-אביב, 21.11.1940

 

עוד ביום ב' נתברר, לפי ידיעות שהגיעו ממקורות נאמנים, שהאונייה "פאטריה", שנועדה להוביל את המעפילים למאוריציוס, נידונה להפלגה. בו ביום ניסינו להציל דבר ברור מפי השלטונות, והיה לנו יסוד לשער כי הם משתמטים עדיין מלאמור את האמת. שיערנו כי השלטונות רוצים להרוויח זמן ולהודיע לנו את החלטתם הסופית סמוך להפלגת האונייה. השערה זו לא נתאמתה. נתברר כי האונייה איננה מוכנה להפלגה, והידיעות שהגיעונו כאילו ההפלגה נקבעה ליום ד' (אתמול) לא נתאמתו. היו לשלטונות דיונים פנימיים, אם לפרסם הודעה ואיזו הודעה לפרסם, ולא רצו להודיע לנו דבר לפני גמר הדיונים.

הוועד הלאומי החליט, כידוע, על שביתה כללית, אך לא קבע את יום השביתה, מתוך שיקול שכל זמן שאפשר עוד להציל משהו, חבל לקלקל את הסיכוי. אך כיוון שלפי הידיעות שהגיעו אלינו נשקפה סכנה להחמיץ את השעה, כי האונייה יכולה להפליג, הודעתי לוועד הלאומי את שיקול דעתי, והשביתה נקבעה ליום ד' (אתמול). ואומנם ביום ג' בערב קיבלתי הודעה רשמית על החלטת הממשלה לשלח את האונייה, יוצא איפוא שעל ידי הכרזה על שביתה ביום ד' לא קלקלנו דבר.

ביום ג' הייתי בבית המזכיר הראשי, והוא הודיע לי [---] כי עוד ביום ב' בבוקר הייתה בידי הנציבות התשובה של ממשלת לונדון. התשובה היא, שלורד לויד הסביר לווייצמן מדוע ממשלת הוד מלכותו מוכרחה הפעם לעמוד על החלטתה הקודמת. המזכיר שאלני אם שמעתי דבר מווייצמן ועניתי כי לא שמעתי. כן שאל מה יהיה בארץ לכשתפליג האונייה. עניתי שאני מניח כי ידוע לו שתהיה שביתה כללית. הוא אמר כי ידוע לו שהשביתה תהיה מחר. היו בינינו קצת חילופי דברים לעצם העניין ואחר כך הוא סיפר כי בקפריסין עוגנת אניית מעפילים נוספת, "אטלנטיק", המובילה 1870 איש, בתנאים שאין לתאר את קשייהם. המזכיר הראשי הוסיף כי מבחינת החומר האנושי, המרוכז בשתי האוניות אשר בחיפה, שילוחם לא יכול היה לקרות במסיבות אכזריות יותר, הואיל ועובדה היא שזהו "חבר אנשים הגונים" ודווקא להם קורה הדבר; אבל אין לממשלה ברירה.

אמרתי כי אני מבקש אפשרות לעלות על האונייה לפני הפלגתה, לומר לאנשים כי נלחמנו על עלייתם, להסביר להם שהממשלה סירבה ולעודדם לקראת נסיעתם האיומה. המזכיר ענה שאילו היה הדבר תלוי בו היה נותן את הסכמתו. הוא עצמו מתייחס באהדה לרצוני זה, אף כי אין הוא מקנא בי, אבל עליו לדבר על כך עם הנציב העליון. אמרתי כי אני משער שגם הגברת סאלד[1] תרצה לבוא איתי לאונייה. מאז לא שמעתי דבר בעניין זה. אני מניח כי הנציב יתנגד, אף על פי שאין לי עדיין יסוד עובדתי לומר זאת.

השביתה ביום ד' הייתה שקטה בתכלית. בחיפה הייתה השביתה שלמה ומקיפה. גם בתל-אביב הייתה שלמה, פרט לתנועת כמה מכוניות בחוצות העיר. בירושלים הייתה השביתה כמעט שלמה; "אגודת ישראל" פרשה רשמית מהשתתפות בשביתה. ב"מאה שערים" היו כמה חנויות פתוחות ופרצו קטטות סביבן, אבל זה היה דבר מקרי, בלתי ניכר, בקרן זווית.

הייתה גם תנועת מכוניות אחדות, אבל האוטובוסים שבתו לגמרי. הדבר שלא עלה בשביתה כאשר רצינו הוא למנוע תנועה ברחובות. רצינו שהציבור ישב בבתים, למען תהיה השביתה ביטוי של אבל; רצינו שיודיעו את הדבר בבתי הספר, על מנת שיגיע בדרך זו לקהל. אבל, כפי הנראה, לא הודיעו, ויש להצטער על שלא עלה להשבית גם את תנועת הקהל ברחובות.

אתמול בערב קיבלתי צרור מכתבים מהמעפילים. הם שלחו מכתב לנציב העליון. המכתב כתוב בטעם, בצורה תרבותית ובשכל פוליטי, והוא נותן כבוד לאנשים. יש בו רק פסוק חריף אחד: ששילוחם מארץ ישראל הוא דבר אכזרי יותר מגירושם מגרמניה. במכתביהם אלינו הם כותבים כי ערכו הפגנה על האונייה, יצאו לסיפון וצעקו במקהלה: "אין אנו רוצים לנסוע לאוסטרליה" (מכאן שהייתה להם ידיעה כאילו עומדים לשלח אותם לאוסטרליה), "אנחנו רוצים לארץ ישראל. חברים, עיזרו לנו!" הם שואלים אם נשמע קולם בעיר. המשטרה שעל האונייה פיזרה אותם ואמרה כי יכולים הם לפנות לנציב בבקשה, ואז, כנראה, נכתב המכתב לנציב. קיבלתי טופס של המכתב, כתוב במכונת כתיבה, בחתימת אריק פרנק ועוד שתי חתימות. לא היה ברור אם זוהי העתקה של המכתב או הטופס המקורי; בכל אופן שלחתיו מייד למזכיר הראשי, אם כי אני משער שאת הטופס המקורי מסרו למשטרה.

אתמול בצהרים נתפרסמה ברדיו ההודעה הרשמית של הממשלה. [---]

חוץ מעניין המעפילים עצמו דנה ההודעה, זו הפעם הראשונה, בעתידה של הארץ לאחר המלחמה. אין בה אומנם פתרונות, אבל אם הממשלה לוקחת על עצמה כבר עכשיו להגיד כי אנשים אלה לא ישובו לארץ גם לאחר המלחמה, הרי יש בכך רמז ברור לכיוונם של הפתרונות בעתיד. דבר שני בעל משקל בהודעה הוא שהממשלה מודיעה לערבים בארץ ישראל ובכל המזרח [התיכון] כי העלייה היהודית עלולה להוות "סכנה חמורה לארץ ולאינטרסים הבריטיים במזרח התיכון".

חשבתי כי על הודעה זו צריכה לבוא תגובה מצדנו, וחיברתי היום נוסח של הודעה. חיברתיה בכוונה שתתפרסם בעיתונות, על כן מיתנתי אותה מאוד, כדי שהצנזורה תוכל להרשות את פרסומה. חשבתי כי מוטב שתתפרסם הודעה עצורה בעיתונות, מאשר הודעה חריפה יותר, שיהיה צורך להפיצה בדרכים אחרות. נוסח ההודעה שחיברתי הובא היום לפני ישיבה מיוחדת של הנהלת הסוכנות, והוא אושר בדרך כלל.

אבל בינתיים קרו שני דברים:

א. נודע כי אתמול ב-3 אחר הצהרים החלה באונייה שביתת רעב של המעפילים.

ב. היום נתקבל מברק מווייצמן (המברק נשלח מלונדון אתמול, והוא הגיע אלינו דרך צינור מסוים), ונאמר בו כי הייתה לו, לווייצמן, שיחה עם לורד לויד והלה אמר כי מלבד שתי האוניות שהובאו לחיפה, נמצאת בקרבת הארץ אונייה שלישית, המובילה גם היא 1800 איש לערך. לממשלה יש יסוד להניח כי משלוחים אלה אינם אלא הקדמה לפעולה שיטתית מצד הנאצים, השולטים עכשיו על נמלי רומניה, פעולה המכוונת לסדר יציאת יהודים בהמונים מגרמניה ולשלחם לארץ ישראל, במטרה לחרחר ריב בין היהודים והאנגלים, להציק לשלטון הבריטי ולהכביד עליו, להכניס לארץ ישראל ולמזרח התיכון פרובוקטורים, ולהשתמש בזה גם כחומר תעמולה כלפי הערבים.

וייצמן מוסיף כי הוא מתאמץ ככל יכולתו להקל את המצב (לא ברור באיזה כיוון). הוא מבקש לדאוג שלא לתת לרגשות להתפרץ באופן שיסבך עוד יותר את המצב, וכי אטלגרף לו את הצעותי. סיום המברק היה מוקשה במקצת בעיני, לא הבינותי אלו הצעות נדרשות ממני, אבל לא יכולתי להוציא מן החשבון כי הוא בכל זאת רואה פתח לתקווה. על כל פנים, טלגרמה זו של וייצמן חייבה תשובה. היא גם איפשרה תשובה. [---]

כאשר הבאתי לפני ההנהלה את נוסח ההודעה שחיברתי, הצעתי בעצמי שלא לפרסמה לעת עתה, באשר פרסום הודעתנו יכול להיראות כסתימת הגולל, גם מצדנו אנו, על העניין. חברים אחדים בהנהלה: אוסישקין, הרב פישמן וגרינבוים, צידדו בפרסום ההודעה מייד. יתר החברים חיוו את דעתם, כי מוסב לעכב את הפרסום.

להלן נוסח ההודעה שחיברתי:

"הסוכנות היהודית מודיעה בצער ובאכזבה עמוקה כי כל מאמציה לפתוח את שערי הארץ לפני הפליטים, שהגיעו לחיפה באוניות 'פאסיפיק' ו'מילוס', לא נשאו פרי.

באוניות אלו נמלטו מן התופת הנאצי הרבה מאות ציונים נאמנים: כשמונה מאות אנשים שיש להם קרובים בארץ, מהם הורים, בנים ובנות, אחים ואחיות; כחמש מאות חלוצים שעברו הכשרה חקלאית; עשרות נערים ונערות צעירים שהיו מועמדים לעליית הנוער; בעלי הון שהעבירו כספם לארץ עוד לפני המלחמה; אנשים הרשומים כמועמדים להתיישבות אצל חברות התיישבות בארץ; מועמדים לעלייה שאושרו להם רישיונות

עוד לפני המלחמה והם קיבלו על כך הודעות רשמיות מהשלטונות הבריטיים.

באחת: ציבור יהודי גדול הקשור בארץ בכל נפשו ותקוות עתידו.

כל העובדות האלו נמסרו על ידי הסוכנות היהודית לממשלת ארץ ישראל ולממשלה הבריטית בלונדון.

אף על פי שגם בהתאם לספר הלבן, שהממשלה עומדת עליו, נמצאים עדיין ברשותה למעלה משלושים אלף רישיונות עלייה, החליטה הממשלה לא להכניס את הפליטים האלה לארץ, אלא לשלחם למושבה בריטית רחוקה.

הממשלה מודיעה, בין השאר, כי מתן רשות כניסה לארץ לעולים אלה היה מסכן אינטרסים בריטיים במזרח התיכון.

הסוכנות היהודית הייתה סבורה כי אינטרסים בריטיים עליונים מחייבים לא לשלול מקלט בארץ הבית הלאומי היהודי מקורבנות משטר הרשע, אשר בריטניה הגדולה נלחמת בו.

הממשלה מצאה לאפשרי להודיע כי אין בכוונתה כיום להרשות לאנשים אלה להיכנס לארץ גם כתום המלחמה.

הסוכנות היהודית מצהירה כי למועד הנכון היא לא תחסוך כל מאמץ ותאחז בכל האמצעים החוקיים שברשותה לגאול את הנאמנים לציון שבקרב הפליטים האלה מחיי נכר ותלישות ולפתוח לפניהם את שערי המולדת".

כאמור, פרסום הודעה זו נדחה לעת עתה.

[---]

הערב נודע כי שביתת הרעב של המעפילים נפסקה היום ב-3 אחר הצהרים. כפי הנראה, הוכרזה לעשרים וארבע שעות. [---] בחיפה הוחל בפעולה להוסיף על הצידה של האנשים ולהעביר לאונייה ספרים, עיתונים וכו'.

כשראיתי את המזכיר הראשי ביום ג' בערב, אמר לי כי האונייה עוד לא מוכנה להפלגה, בכל אופן היא לא תפליג מחר. מתי תפליג, אין אנו יודעים.

שלחנו טלגרמה לאמריקה והיא הגיעה לתעודתה. נעשתה שם פעולה שהיא אופיינית למצבנו באמריקה: היא נעשתה לא כלפי הממשלה האמריקנית אלא כלפי הציר הבריטי באמריקה. אך מן המפורסמות הוא כי רק פעולה כזו יכולים הציונים שם לפעול. ראשי הציונות נפגשו עם סגנו של לותיאן, הציר הבריטי באמריקה, וזה הבטיח להודיע מייד ללונדון את דרישות הציונים. [---] התחכמנו גם להעביר ידיעה על ידי "פלקור" בדבר שביתת הרעב שפרצה באונייה. למען האמת נצטרך עתה להודיע כי השביתה נפסקה.

אחד הדברים המדכאים ביותר בכל הפרשה הזאת הוא צידוק הדין מצד חוגים ואישים ידועים ביישוב, שנעשה בפומבי בעיתונות ובנאומו של מ. סמילנסקי[2] ברחובות.

דבר מדכא נוסף היה ניבול המעפילים והוצאת דיבה עליהם (החשד בריגול) ללא כל צורך וללא כל יסוד והצדקה; דבר אשר הממשלה עצמה לא נזקקה לו במקרה זה, על כל פנים בשיחות אתנו. עובדה היא שהציבור בארץ עדיין שרוי במבוכה, שכן המעפילים באו באמת מגרמניה ויצאו אותה לפני זמן קצר. על רקע זה מתהלכים כל מיני סיפורי בלהות, ויש צורך להפיץ אור על מהותם של האנשים האלה. הנהלת הסוכנות תוציא סקירה מפורטת על כל הפרשה הזאת. היא לא תוכל בוודאי להתפרסם בעיתונות, אבל יאחזו באמצעים שתגיע לציבור הרחב.

המאמר בעיתונה של התאחדות עולי גרמניה הוא תופעה האומרת דרשני.[3] בימים הראשונים לבוא האוניות הרצה קלינוב[4] בהתאחדות עולי גרמניה, לפני המעולים שביניהם ומסר את קו הוויכוח שלנו עם הממשלה, וכי טענתה העיקרית של הממשלה לא נתבססה על סכנת "גיס חמישי", אלא על "הסכנה" של המשך העלייה בימי המלחמה. אחרי ההרצאה ניגשו אליו אנשים ואמרו לו כי זוהי דמגוגיה, שכן הם יודעים כי הממשלה מודאגת בעיקר מסכנת "הגיס החמישי" בימי המלחמה, וכי נגד זה אין להילחם. היו אף תופעות מדאיגות אחרות.

הציבור נענה לשביתה בלב לא קל. על כל פנים, עד התחלת השביתה היא הייתה מאוד לא פופולרית בקרב הקהל. עובדה היא שהרגשתו של הקהל נשתנתה אחרי ששמע את ההודעה הרשמית של הממשלה. אולם ציבור ששובת, לא די לו שהוא מקיים משמעת לאומית ציבורית, אלא הוא רוצה לדעת לשם מה הוא עושה זאת. כל הזמן טענתי כי השביתה היא ביטוי למחאתנו, ביטוי לאבל על גירוש יהודים מחופי הארץ, ולא הצגת דרישה והמשכת השביתה עד למילויה. אי אפשר להוכיח לציבור שאם ישבות, הממשלה תעלה את האנשים לארץ. יתר על כן, אם אומרים כזאת לציבור, והוא שובת, ואיננו משיג את שחרור האנשים, נשארת בלבו הרגשה של אכזבה. נמצא כי באופן זה זורעים בקרב הציבור מבוכה. מבחינה זו חושבני כי בכרוז שהופץ בקשר לשביתה היו דברים מופרזים אם אומרים: "לא נשקוט ולא ננוח עד אם...", הרי זו התחייבות שצריך למלא אותה. אך אם אומרים [---] כי יום אבל לנו, משום שמגרשים את אחינו מחופי הארץ, כל אחד מבין.

 

הערות