דברים בישיבת מרכז מפא"י                                                   תל-אביב, 3.7.1940

 

לפני ימים אחדים ביקרתי במצרים והייתה לי שיחה עם גנרל ווייוול, המפקד הראשי של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון.

אמרתי לו: ביקרתי כאן עם פרוץ המלחמה לפני 10 חודשים. מצבה של ארץ ישראל מבחינה צבאית תואר אז [על-ידיך] כדלקמן: מצפון לארץ נמצאת סוריה, הנתונה בידי הצרפתים ההולכים יד ביד עם האנגלים; ממזרח שוכנת המדינה של אבן-סעוד, שהוא ידידם של האנגלים; מדרום, מצרים, אשר מעמדם של האנגלים בה מוצק למדי; וממערב, הים התיכון, שהאנגלים שולטים בו. יוצא איפוא, שאין לראות מנין תגיח הרעה לארץ ישראל (במאמר מוסגר אגיד, שאז הוסיפו ואמרו, כי איטליה לא הכריזה מלחמה, ויש סיכוי כי בכלל לא תילחם במלחמה זו).

עכשיו, אמרתי לגנרל, נשתנה המצב מכל הבחינות: עם כניעתה של צרפת נשמטה סוריה לגמרי מן המערכה; על עמדתו של אבן-סעוד מגיעות שמועות משמועות שונות; במצרים שורר הלך רוח דפיטיסטי חמור; וגם בים-התיכון יש הקמים נגד השלטון הבריטי. אין אנו מטילים ספק ביכולתה של האימפריה הבריטית לעמוד נגד הקמים עליה; אין כוח בעולם שיוכל גם לאיים הבריטיים. אבל הדרך לקראת הניצחון הסופי יכולה להיות זרועה נסיגות וכישלונות נוספים ותוך כדי ההיאבקות על הניצחון הסופי, שהוא מובטח לבריטניה, יכולות להישמט עמדות, וחטיבות קטנות יכולות להיאבד. אנחנו, היהודים, איננו רבים בארץ ישראל ולא הרבה יש לנו בה, אבל מה שיש לנו בארץ ישראל הוא כל מה שיש לעם היהודי; ואנחנו אחראים כלפי העם היהודי על היש היחיד הזה. אנחנו רואים אפשרות של תמורות, אשר תוצאותיהן עלולות לסכן את היש המעט הזה ולהעלותו באש.

הוספתי וסיפרתי לגנרל על הנעשה בארץ, בסוריה, בעבר-הירדן ובאזורי הספר, וביקשתי יחס של אמון לדברי וגילוי לב בתשובות. הוספתי, כי אנו רואים צורך בתיאום המחשבות שלנו עם אלו של המפקדה הראשית.

בתשובה לדברי אמר ווייוול, כי ידבר אתי בגילוי לב גמור. אין לומר, כמובן, בוודאות כיצד יתפתחו הדברים בעתיד, אבל במידה שאפשר לחזות את התפתחותם מראש, מצטיירת תמונה כזו: הפסקת פעולת המלחמה מצד הצבא הצרפתי בסוריה היא בלי ספק מכה קשה, והיא באה כאפתעה, בלא התייעצות עם הכוחות הבריטיים ולמרות הבטחות מפורשות שהכוחות הצרפתיים בסוריה יוסיפו לעמוד בחזית. אף על פי כן מאמין השלטון שם כי יחזיק מעמד לפחות עד בוא השלום, וזה לא יבוא בקרוב. כוונת הגנרל הייתה לאמור כי אין לנו אומנם עתה עניין עם כוח עוזר בסוריה, אבל גם לא עם כוח אויב.

מצד טורקיה, אמר ווייוול, ישנה כוונה להיכנס לסוריה במקרה שתפרוצנה שם מהומות פנימיות או במקרה של פלישת איטלקים; אבל גם אם יקום בסוריה שלטון ערבי, אפשר יהיה להתפשר עמו.

אשר לסכנה של פלישה, הרי הים התיכון הוא בידי האנגלים, ומובטח הדבר כי גם להבא יהיה בידיהם. הצי שלנו, אמר, עולה לאין שיעור על זה של איטליה. לעת עתה לא גילתה איטליה שום יוזמה, לא באוויר ולא בים. לבה של איטליה בדרך כלל אינו שלם עם המלחמה. היא הצטרפה למערכה בחושבה כי הגיע הרגע האחרון של המלחמה, והיא נכנסה לא על מנת להילחם אלא כדי לקבל חלק בשלל. לעת עתה, אמר ווייוול, ידנו על העליונה בים ובאוויר, ואין לשער שאיטליה תבקיע את שרשרת המשמר של הצי הבריטי בים התיכון ותעלה כוחות שלה לחופי סוריה. לעומת זאת יש להביא בחשבון אפשרות של התקפה על הגבול המערבי של מצרים, אבל אנו תקווה כי נוכל להחזיק מעמד באותה חזית.

יכולה להיות סברה אחרת, אמר, שגרמניה תרכז כוחות גדולים בצפון אפריקה, אבל אפשרות זו היא רחוקה מאוד, באשר גרמניה תנסה קודם את כוחה בהתקפה על האיים הבריטיים, התקפה שבוודאי תיכשל. בינתיים ייגרמו לגרמניה נזקים קשים; היא כבר סבלה הרבה מההתקפות האנגליות באוויר. קשה איפוא לשער כי תרכז כוחות גדולים בפינה זו של העולם, אבל גם אם תעשה זאת, אנו מקווים כי נחזיק מעמד.

על כל פנים, האנגלים גמרו אומר להחזיק במצרים ובארץ ישראל, ויהי מה. בוודאי, אין לומר בבטחה מה עלול להתרחש במרוצת הזמן ונכון הדבר כי יש הבדל בין יחסה של האימפריה הבריטית לארץ ישראל ובין יחסם של היהודים: בעוד אשר האימפריה הבריטית יכולה, מטעמים איסטרטגיים, גם לסגת מארץ ישראל ברגע מסוים, הרי היהודים אינם יכולים לסגת. אבל אין מעלים על הדעת כי הדברים יגיעו לידי כך.

זוהי תמצית השיחה הכללית.

אחר כך דובר על 3 עניינים מסוימים המעסיקים אותנו בזמן האחרון בארץ: גיוס יהודים לצבא; נשק לצורכי הגנת היישוב; אסירי עכו.

בשאלת הגיוס אמרתי כי ידועה לנו הטענה הפוליטית נגד הקמת גדודים יהודיים בלבד. אך הרי הודעתי כבר כי אנו מסכימים שיגויסו גם ערבים, ובהזדמנות אחרת אמרתי כי אנחנו מוכנים גם לעזור בבחירת אלמנטים רצויים מבין הערבים. אבל אין אנו יכולים להסכים כי בחורינו בארץ יתהלכו באפס מעשה, בשעה שהרעה כלתה אל הארץ. כנגד הטענה השנייה, חוסר ציוד לגיוסים חדשים, אמרתי: עד שיבוא הציוד אפשר בינתיים לנצל את מסגרת חיל הנוטרים לשם אימון האנשים, שיגויסו אחר כך.

ציינתי כי השיחה מתנהלת בימים של חילופי גברא בפיקוד הצבאי בארץ, ומכאן שאפשר להדריך בכיוון הרצוי את המצביא החדש. היה לי רושם כי הדברים נכנסו ללב. על כל פנים הם נרשמו על מנת להתעניין ולטפל בהם.

בשאלה השנייה הרציתי על המשא ומתן האומלל בינינו לבין מפקד הצבא בארץ, הסברתי את עמדתנו לגבי הדרישה לפרק את הנשק מעל היישוב היהודי, ופניתי בקריאה נאמנה לחדול מעניין זה, שיכול רק להרע את היחסים ולא להביא שום תוצאות של ממש. גם דברים אלה נרשמו.

בעניין השלישי אמרתי, כי בשעה חמורה זו לארץ, כשהיא זקוקה לכוחות התגוננות מעולים, כלואים בבית הסוהר למעלה מ-90 בחורים, מטובי צעירינו, ואי אפשר לשאת זאת. במידה שהייתה מצדם עבירה על החוק הרי ריצו את עוונם במאסר, ועכשיו, כשמשחררים טרוריסטים ערבים, לא יעלה על הדעת שיוסיפו להחזיק במאסר את הצעירים שלנו, שאינם טרוריסטים ושלא ביצעו כל מעשה פשע. הגיע הזמן לשחררם. נשאלתי, אם נכון הדבר שהכלואים האלה הם ברובם רביזיוניסטים. עניתי כי יש שלוש קבוצות, שאחת מהן היא רביזיוניסטית, אבל קריאתי מכוונת לכולם, ואם יהיה צורך בדבר יהיו המוסדות המוסמכים נכונים לקבל על עצמם אחריות גם להתנהגות הרביזיוניסטים בימי המלחמה. הוגד לי, כי ידובר בעניין זה עם המצביא החדש שנתמנה לארץ ישראל, אבל ההחלטה נתונה בידי הנציב העליון ומפקד הצבא בארץ.

לבסוף נתגלגלה השיחה שוב לענייני הגיוס, ונשאלתי (כמובן, לא באופן מפורש אלא ברמז) אם נוכל לעזור בהשגת הציוד. עניתי מייד כי את האפשרות הזו מוטב "להוציא מן הראש" מטעמים אלה:

1. במידה שיש בידי היהודים אמצעי התגוננות, אין אלה באים בחשבון לצורכי גיוס צבאי;

2. המקומות לא ימסרו את הכלים.

הזכרתי לו, כי פעם קיבלתי ברכה ממפקד הצבא בארץ על הגנת טירת-צבי,[1] ואמרתי: תאר לעצמך שאני בא לטירת-צבי ומודיע: "סוף סוף אפשר להקים גדוד עברי אלא שחסר קצת נשק; אולי יש לכם קצת רובים? תנו אותם לצורך זה". התשובה מצד אנשי טירת-צבי מוכרחה להיות: "האחראי אתה לכך שפלוגה מאותו גדוד תחנה בטירת-צבי? אם דבר זה מובטח, כי אז אולי מוטב שפלוגה צבאית מסודרת תגן על המקום; אבל אם אין הבטחה כזו, אזי אין על מה לדבר". שכן במצבה של טירת-צבי, מבחינת הסכנות הצפויות לה, לא ישתנה דבר על ידי זה שבאיזה מקום בארץ או מחוצה לה יהיה קיים גדוד עברי. מעט האמצעים שבידי אנשי טירת-צבי מיועדים אך ורק להגנת המקום.

עמדתי על ענייני תעשייה. בזמן האחרון ניתנו הוראות ממיניסטריון הצבא בלונדון למפקדת הכוחות הבריטיים במזרח התיכון לנצל את כל האפשרויות התעשייתיות במזרח התיכון למען ייצור צורכי אספקה בשביל הצבא שבאזור זה, והאגף המשקי של המפקדה במצרים ניגש עתה לתכנון תוכניות מחדש לאור ההוראות האלה. המצאנו למפקדה תזכיר מפורט, ובאלה הימים יוחל אולי במשא ומתן יסודי יותר בנידון זה במצרים או בארץ ישראל. אין זה מן הנמנע ששלטונות הצבא ייקחו על עצמם את הדאגה לאספקת חומרי הגלם וימסרו הזמנות עם חומר גולמי שלהם; דבר שיקל במידה רבה על הפרוצדורה של מסירת עבודות ויפחית את ההתחרות בין היצרנים. תעשייה זו אפשר שתהיה לה גם קרבה לתעשייה צבאית.

בכל אופן, הדבר אפשרי להלכה, ברור שתהיה התחרות בין מצרים לבין ארץ ישראל, גם התחרות כלכלית וגם התחרות פוליטית, משום הצורך והרצון לפייס את מצרים. אבל נפתח לפנינו עכשיו פתח להתקדמות בשטח זה.

[---] נפגשתי במצרים גם עם אנגלים וגם עם מצרים. קשה לתאר את הפרץ שנפרץ עתה בין שני העולמות האלה הדרים במצרים בכפיפה אחת. הציבור המצרי שרוי בדפיטיזם מוחלט לגבי תוצאות המלחמה; יש השמחים לכך ויש הכואבים, אבל כמעט שאין מחלוקת לגופו של עניין. האנגלים נתונים במעגל קסמים. הממשלה המצרית הקודמת נקטה שיטה של סבוטאז'ה גלויה כלפי האנגלים במצרים, וכאשר סבלנותם של האנגלים פקעה והם דרשו מן המלך לפטר את ראש הממשלה, עלי מאהר פחה, פרץ משבר פוליטי, אשר כמותו לא ידעה מצרים מימי זגלול פחה.[2] דעת הקהל המצרית כולה, ללא הבדל, פנתה עורף לאנגלים אחרי המעשה הזה שפצע אותם בנקודה הרגישה ביותר של הכבוד העצמי.

את תגובת המצרים על העזת האנגלים להכתיב להם במי לבחור לראש ממשלה, אפשר אולי להשוות, במסיבות אחרות, כמובן, לתגובתנו על חוק הקרקע. אם האנגלים מעיזים, אחרי 60 שנות עצמאותה של מצרים, ככה להתערב בענייניה, אזי אין מה לדבר אתם. הלך רוח כזה שרר בקרב הציבור המצרי. ייתכן כי המתיחות תחלש עכשיו במקצת, אבל המשבר הזה חשף את כל הרפיון והחולשה של אושיות השליטה הבריטית על מצרים, העמיד בפני האנגלים בעיות חמורות מאוד ונתן דחיפה למחשבות קיצוניות מאוד ביחס למצרים.

בינתיים חלה התפתחות חמורה במצב העניינים בסוריה. נתברר יותר מהן המסקנות המעשיות הנובעות מהשלמתם של הכוחות הצרפתיים בסוריה [עם הגרמנים]. נודע כי משחררים בסוריה את האסירים האיטלקים והגרמנים, שמספרם מגיע למאות. יש להניח כי הקונסולים, הגרמני והאיטלקי, ישובו לסוריה, ויינתן חופש פעולה לכל מיני סוכנים כדי שיפרסמו תמיכה במשטר החדש בעיתונות ויארגנו תעמולה בדרכים אחרות. מצב הגבולות של סוריה ידוע, וסוכנים איטלקים וגרמנים יוכלו לחדור לסוריה דרך טורקיה. הפרסטיז'ה של צרפת בסוריה ירדה פלאים בעיני הערבים, ואם יתווסף לכך עוד גורם צבאי שלילי, למשל, שילוח חלק מהצבא הנמצא בסוריה או העברתו ממצב מלחמה למצב של שלום, אין זה מן הנמנע שיימצאו כוחות שירצו לנצל את המצב הזה. ברור שיש כוחות הלוטשים עין אל סוריה, גם מצפון וגם ממזרח, ושואפים לחלוקתה, עכשיו או אחר כך. אולם המצב הזה יוצר גם רקע לכניסת הבריטים לסוריה, דבר שעל כל פנים חלק מהתנועה הערבית היה מקדם אותו בברכה. לעת עתה שמענו בעניין זה רמזים בלבד. ובלונדון, כפי הנראה, חיים עוד במושגים ישנים, ומניחים כי אזהרה בריטית בלבד מספיקה לסידור העניינים. כאן יש ויכוח גם על הצורך בפעולות, אבל אין הוראות מן המרכז. והכרזה כזו שהכריזה ממשלת בריטניה ביחס לסוריה,[3] אם איננה מלווה פעולות - מוטב שלא הייתה באה משבאה.

בינתיים הכריזו השלטונות כאן על גיוס לפורמציות שונות של הצבא. על סעיפים אחדים של הגיוס ניהלו אתנו משא ומתן זמן ממושך, והיה נדמה כי כבר ירדו מהפרק, ועתה שוב עלו, אולם בצורה אחרת.

בישיבות המרכז והוועדה הפוליטית כבר מסרתי על התוכנית להקים יחידת הובלה יהודית ויחידת הובלה ערבית. התוכנית הייתה מכוונת לכתחילה להובלה במדבר, בין ארץ ישראל לבין המפרץ הפרסי, במקרה שארץ ישראל תינתק מן הים. אחר-כך ירד העניין מעל הפרק, ועתה עלה שוב, אולם בנסיבות אחרות. עתה ברור, שהאספקה לארץ ישראל לא תהיה תלויה במפרץ הפרסי בלבד כפי שחשבו קודם, כי התחבורה דרך ים-סוף לא נפסקה והיא תוסיף להתנהל. האוניות הולכות עתה בלווית משמר, ולפי שעה ידוע כי הצי הבריטי מטבע צוללות איטלקיות. יוצא איפוא שאין לראות בבצרה את הנקודה היחידה להבאת אספקה בשביל ארץ ישראל. [---] האניות תבואנה לא רק לסואץ אלא גם לפורט-סעיד, ומשם ברכבת, ואולי גם דרך הים, תגענה הסחורות לארץ. --- לא מן הנמנע שיהיה צורך גם בהובלה דרך המדבר, אבל היחידה נקראת עכשיו לאו דווקא לאותו תפקיד שחשבו עליו קודם. הדברים מוסבים על יחידה יהודית, שיהיה בה בזמן הראשון אחוז מסוים של אנגלים, אולם במשך הזמן יש סיכוי להחליף גם את אלה ביהודים. מצדנו נעשתה פעולה בקרב קואופרטיבי הנהגים כדי לגייס את מספר האנשים הדרוש. ליחידה זו מקבלים גם נהגים בלתי מאומנים על מנת לאמן אותם, אבל רצוי שייכנסו לתוכה גם נהגים מאומנים.

מתנהל עתה גיוס לשירותי הקרקע של חיל התעופה. כאשר הופיעה הידיעה על הגיוס הזה, הרגשתי כי היא מוכרחה ליצור רושם מוטעה. צריך שיהיה ברור כי אין הכוונה לגיוס טייסים. היה לנו משא ומתן עם מפקדת לשירותי הקרקע של חיל התעופה. בנוגע לגיוס טייסים הוגד לנו כי לשירות זה מתקבלים לעת עתה אך ורק בריטים מלידה. אף בכך יש כבר משום הקלה, כי קודם לכן היו מקבלים כטייסים רק בריטים מלידה שהם בני בריטים. יכול להיות שיחול בזה שינוי, ואז יודיעו לנו. באופן בלתי רשמי הוסבר לנו, כי הקושי לגייס טייסים נובע מחוסר מטוסים, וכשיקבלו מטוסים נוספים, יוקלו תנאי הכניסה לשירות זה. [---] החלטנו להיענות לגיוס הזה:

א. משום שמלכתחילה קבענו עמדה כי אנו נותנים אנשים להשלמת יחידות הצבא הבריטי; כך נהגנו בשעה שנתנו מאנשינו לפלוגות ה"רויאל אינג'ינירס" בארץ (700 איש).

ב. אף כי האנשים נדרשים הפעם למצרים, הרי מלכתחילה הסכמנו לתת אנשים לכל מקום שיידרש, אם הדבר נחוץ להגנת הארץ. עכשיו בוודאי אין הבדל מבחינה זו בין מצרים לארץ ישראל, כי חזית ההגנה על מצרים היא גם חזית הגנה על ארץ ישראל. אומנם, מתעוררת השאלה אם יכולים אנו להוציא אנשים מן הארץ, מבחינת הצורך להגן על היישוב עצמו (וזו, בלי ספק, שאלה נכבדה המחייבת פוליטיקה ברורה במתן אנשים לגיוס, באופן שלא נחשוף את עמדותינו), אבל אין זאת אומרת כי אנחנו יכולים שלא להיענות לדרישות בדבר שירות צבאי, המופנות אלינו. כי אם אנו קובעים שאי אפשר בשום מקרה להוציא אנשים מן הארץ, הרי זה אומר שלילת כל אפשרות של שירות צבאי מצדנו, באשר שום מפקדה לא תוכל להתחייב ולהבטיח שלא תוציא אנשים מן הארץ. לא פעם מזדמן לי לציין, כי הגנה צבאית אינה נרתעת מפני מרידיאנים. הגנה על ארץ ישראל יכולה להיות היום במצרים, מחר בטורקיה ומחרתיים במקום אחר. [---] אפשר אומנם לומר, כי 500 האנשים שלנו לא יכריעו אם ייפרץ גבול מצרים לוב או לא ייפרץ, אבל כל גרגיר יכול לעזור במלחמה ועזרתו יכולה להכריע את הכף.

מגייסים עתה גם פלוגת חפרים (פיונירס), דוגמת הפלוגות שהלכו לעבודה בחזית צרפת. [---] תחילה אמרו לנו כי דרושים אנשים לפלוגות חפרים, שתיקראנה פלוגות פלשתינאיות, תהיינה מעורבות, תפקידן לא יהיה צבאי אלא תפקיד של עבודה, והן תישלחנה לצרפת. כל השלילה שבפלוגות אלו נצטרפה אז יחד. על ההצעה הזאת ענינו בשלילה. אחר כך אמרו כי מוכנים להקים פלוגה יהודית ופלוגה ערבית. גם לזה סירבנו מתוך הנמקה שאין אנו רוצים להיות אך ורק חוטבי עצים ושואבי מים בצבא; אנו מוכנים להיות גם חוטבי עצים, אם יעסיקו אותנו בכל שאר המקצועות של הצבא. עוד נימוק היה לסירובנו: כדי להופיע ככוח צבאי יהודי גדול, כדאי גם להוציא אנשים לחזית צרפת, אבל רק לשם תפקידי עבודה, לא כדאי להוציא אנשים.

עתה נשתנה הדבר תכלית שינוי. קודם כל: הפלוגה מיועדת בעיקר לארץ ישראל, או אולי למצרים, אבל לא הרחק מסביבות הארץ; בכל אופן לא לאנגליה, כי שם ישנם אנשים בשביל הפלוגות האלה במידה מספיקה. שירות בפלוגה זו פירושו אימון האנשים וזיונם. הפלוגות מסוג זה מובאות בחשבון כפלוגות לוחמות בעת צרה, וזו קרובה בחזית המזרח יותר מאשר באיזו חזית אחרת. מאחר שהשלטונות טוענים כי אין להם עתה ציוד בשביל פלוגות צבאיות, אבל נחוצה להם כרגע עזרה של פלוגות חפרים, שבשבילן יש ציוד, שיקול הדעת מחייב להסכים לתת את אנשינו גם לתפקיד זה; אבל יש לדרוש כי הפלוגה תהיה יהודית. [---] המשא ומתן על כך שהפלוגה תהיה יהודית נסתיים היום בטוב. תהיה פלוגה יהודית בת 600 איש (כמובן, אם לא נוכל להעמיד 600 האנשים הדרושים, ישלימו את הפלוגה על ידי ערבים). עדיין לא ברור אם גם לפי השם של הפלוגה היא תהיה יהודית; בנידון זה יש עוד מקום למשא ומתן. [---]

[---]

 

הערות