דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                            ירושלים, 14.6.1940

 

הסיכום של השיחה שהייתה היום עם המפקד הוא בקיצור: "החרמש נתקל באבן". מצדנו השתתפו בשיחה בן-צבי, הרב פרוש מ"אגודת ישראל" [---] ואנוכי. יחד עם המפקד היה גם ראש המודיעין שלו, שרשם פרוטוקול.

המפקד פתח את השיחה באומרו שבשיחה האחרונה ביקש מאתנו את המספרים על הנשק אצל היהודים, ומקווה שנמסרם לו עתה.

השבתי כי בדעתנו להגיד מה אנו חושבים בעניין זה. המוסדות היהודיים מצטערים צער רב, שגם במצב קשה כשל היום יהיו חילוקי דעות בינם לבין המפקדה הצבאית. יש דברים הדורשים בירור. השאלה שהציג לפנינו המפקד העמידה אותנו במצב קשה. הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי ו"אגודת ישראל" הם מוסדות רשמיים, ולפי טבע הדברים אין הם עוסקים בעניינים בלתי לגליים. אומנם יש דברים בלתי לגליים הידועים לציבור כולו וגם אנו יודעים עליהם. ידוע שבארץ יש נשק בידי יהודים, וידענו את סיבת הימצאו, אבל לא עמדה לפנינו אף פעם הפרובלמה, שעלינו לטפל בעניין זה ושאנו נבדוק את מספר כלי הנשק בנקודות היהודיות. אם נקבל את הצעתו של המפקד ונבקש מהמשקים היהודיים למסור לנו את המספרים, ישאלו אותנו מה יהיה לאחר שניתן את המספרים. אז נימצא במצב קשה, שכן המפקד לא נתן לנו כל הבטחה בקשר עם זה.

כאן הפסיקני המפקד והעיר, שלא ייתן כל הבטחה, וכבר אמר בפירוש שלא ישאיר את כל הנשק בידי היהודים. הוא מבקש שלא תהא טעות בעניין זה. חלק גדול מן הנשק הוא יצטרך לקחת. על כל פנים, לא ישאיר בידי היהודים מכונות ירייה ופצצות.

על זה הערתי, כי מדברי המפקד נראה שאנו חוזרים שוב לוויכוח על מסירת נשק ולא על מסירת מספרים על כמות הנשק. אילו היינו מקבלים הבטחה שלא יהיו חיפושים, היה זה מקל עלינו את הפנייה לנקודות.

המפקד אמר שהתשובה לשאלה זו היא שלילית, הוא מבקש לקבל חלק מהנשק.

השבתי כי אין בדעתי לנצל את סבלנותו של המפקד ולחזור על הודעתנו שלא נוכל לייעץ למשקים היהודיים להתפרק מנשקם.

המפקד השיב כי בעניין זה יש בינינו חילוקי דעות יסודיים. נהוג בעולם, כי נשק נמצא בידי הרשות ולא בידי אנשים פרטיים.

הערתי כי אין אנו חולקים על הנחה תיאורטית זו, אבל יש גם מצב מיוחד, וארץ ישראל נמצאת במצב מיוחד בעניין זה.

המפקד ענה כי ארץ ישראל דומה לארצות אחרות, והחשש של היהודים הוא מוגזם מאוד.

על כך השבתי כי היהודים חוששים ואיש לא יוכל להוציא מלבם חשש זה; ואין ספק שגם אם ייקחו מהם את הנשק יחפשו כל מיני דרכים להשיג נשק חדש.

אז שאל המפקד: ובכן אין המוסדות מוכנים לעזור לי? עניתי כי עמדתנו בשאלה זו ידועה.

המפקד השיב כי הוא יחפש את האינפורמציה ממקורות אחרים, והחל להטיף לי מוסר. הוא טען שכל דיבורינו על נכונות לעזור לצבא היו מהשפה ולחוץ. כשפנה למוסדות היהודיים בדבר עזרה לגיוס לא ניתנה עזרה כזו, להיפך, הסוכנות היהודית התנגדה לגיוס פלוגות העזר ולגיוס הצ'כים. כאשר דיברו עם המוסדות היהודיים על "הגיס החמישי" בין היהודים, ענו לו כי אין בין היהודים בוגדים (אגב, לא כך ענינו). יש ליהודים תחנת שידור בלתי לגלית, המוסרת ידיעות שגרמניה יכולה להשתמש בהן נגד אנגליה, ודבר זה נמשך למרות מצב המלחמה (אגב, הכל יודעים שעתה אין שומעים כבר את תחנת השידור!). לא ייתכן, אמר, שהמוסדות לא ידעו מי עושה זאת. המפקדה הצבאית דרשה מהמוסדות דברים קטנים למדי ולא נענתה. הוא יצטרך, איפוא, להשתמש בעזרה מן הצד, ובטוח שעמדת הציבור אינה כעמדת המנהיגים שלו. המנהיגים קובעים את עמדתם מתוך צורכי תעמולה.

כאן ציין כי בזה הוא גומר את דבריו.

רציתי להשיב, אבל המפקד הפסיקני ואמר כי לא התכוון לוויכוח. הוא רצה רק לדעת אם המוסדות יעזרו לו בהחזרת הנשק.

כשקמנו לצאת העיר בן-צבי, שביקר אצל המזכיר הראשי והציע את עזרת היישוב לממשלה. לזה השיב המפקד שאינו מעוניין לדעת על ההצעות שהובאו למזכיר הראשי.

ביקשתי לרשום בפרוטוקול, כי נאמרו על ידי המפקד דברים שחייבו תשובה מצדנו, אבל לא ניתנה לנו כל אפשרות להשיב עליהם.

ההצעה המעשית עתה היא לפנות בכתב למפקד, בתשובה למכתבו הראשון שבו פנה אלינו בעניין זה, בייחוד מאחר שהמשא ומתן אתו ניתק לגמרי, לאחר שפנה אלינו בדברים פוגעים ומעליבים, וגם לא נכונים. מובן, שקשה יהיה מאוד לחדש את המשא ומתן עם המפקד בעל פה, אולם, לדעתי, הכרחי הוא לקיים את הקשרים עם המנגנון הצבאי. יתר על כן, יש להדק אותם.

אגב, המפקד התבטא לפני אחד ממכריו, שכל עוד הוא נמצא בארץ לא תקומנה פה יחידות לוחמות מקומיות. בכלל, במצב הנוכחי עלינו להתרכז בעיקר ולהסתלק מכל עניינים טפלים, העלולים לגרום רוגז למפקדה. אבל עם זה לעמוד על העיקרים, כי אין לנו ברירה אחרת.