הקדמה

  

 באפריל 1916, בהיותו בן עשרים ושתיים, גויס משה שרת (שרתוק) (1965-1894) בדמשק לצבא העוֹתְמאני, [1] ובשלהי 1918, בהתמוטט צבא זה כליל, מצא את עצמו בן-חורין בחַלֶבּ. הוא היה אחד מבין כ-120 תלמידי גימנסיה "הרצליה" בתל-אביב ושני הסמינרים למורים בירושלים, שגויסו אז, וכבוגרי בתי-ספר תיכונים נועדו לקצונה.

 מן התקופה הזאת נשתמרו כ-127 מכתבים שכתב, רובם בעברית, מיעוטם בצרפתית, בגרמנית, ברוסית ואף בערבית. מכתבים אלה שופכים אור על קורותיו והתנסויותיו, תווי אופיו והתפתחותו הנפשית והרעיונית של מי שהיה לימים ממנהיגי היישוב, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית (1933–1948), שר החוץ הראשון (1956-1948) וראש הממשלה השני (1955-1954) של מדינת ישראל ויו"ר ההנהלה הציונית והסוכנות היהודית (1965-1960). מן המכתבים מצטייר גם הווי שירותם של המגויסים הארצישראלים בצבא העותמאני ומכאן ערכם ההיסטורי.

 חליפת מכתבים מתאפיינת, מטבעה, בגילוי ובכיסוי. בדרך כלל אין הכותב מציין במכתביו עניינים נהירים לנמעניהם, מה שאין כן לגבי בני תקופות מאוחרות שמכתבים אלה נחשפים לפניהם. לפיכך אין פסיפס החיים המצטרף מן המכתבים שבכרך זה שלם; ההארות וההשלמות שהובאו בהערות ממלאות רק חלק מן החסר (פרטים ביוגרפיים נוספים על כמה מן האישים המאוזכרים במכתבים מובאים בנספח "ציונים ביוגרפיים"). אולם חליפת מכתבים גם חושפת דברים מכבשונו של הלב, הנועדים רק לנמען, ומשהוחלט להוציא את המכתבים לאור ניצבה שאלה עקרונית, הלהביאם כנתינתם, על הרגשות וההגיגים האינטימיים השזורים בהם. נוכח ערכם הסגולי של המכתבים, העובדה שחלקם נועדו לקריאת בני משפחה וחברים זולת הנמען הישיר, הזמן שחלף מאז נכתבו, ואחרון אך לא בחשיבות, מתוך דבקות בעקרון הארת הכותב כמות-שהיה בשעת הכתיבה, הוכרעה הכף לפרסום מלא. בנדיר, למניעת חזרות על שכבר נאמר, הושמטו פסוק או פסקה. המכתבים המקוריים אצורים בארכיון העמותה למורשת משה שרת (אמ"ש), הממוקם במכון העמותה שבשדרות בן-גוריון 32, תל-אביב, ונגישים למעיינים.

 את רוב מכתביו שלח משה שרת בידי אנשים שנסעו לארץ ישראל. בהיעדר שליחים אמינים נאלץ להזדקק לדואר הצבאי ואז היה עליו לכתוב צרפתית או גרמנית, כמתחייב, וכקובלנותו-הוא חיבל הדבר במידת-מה ביכולת הביטוי שלו. חלק הארי של המכתבים שנשתמרו נועדו לצפורה מאירוב, חברתו ולימים רעייתו,[2] ולבני משפחתו, בייחוד לאחותו הבכירה רבקה, שעמה פיתח מכבר קִרבה מיוחדת. לאמו פַנְיַה כתב רוסית. לא ייפָּלא אם מכתבים לא מעטים, לבני משפחה כלחברים, שחלקם הועברו מיד ליד,[3] אבדו, אך אפשר מאוד שיש מהם הגנוזים בצרורות פרטיים שכוחים ובתיבות ארכיונים עד עצם היום הזה. 

 

                                                             *   *   *

 כיצד התגלגל משה שרת להיות קצין בצבא העותמאני?

את גימנסיה "הרצליה" סיים משה שרת, תלמיד המחזור הראשון, בהצטיינות יתרה ב-1913. ב-1914 הלך ללמוד משפטים באוניברסיטת קושטא, במטרה ברורה להכשיר את עצמו לקחת חלק בהנהגת היישוב מול השלטון העותמאני,[4] שאיתנותו באותם ימים לא הייתה מוטלת בספק. מלחמת-העולם הראשונה, שפרצה באוגוסט 1914, בעת ששהה משה שרת בחופשת קיץ בתל-אביב, קטעה את חוק לימודיו. לפרנסת משפחתו לימד תורכית בגימנסיה "הרצליה", ב"בית הספר לבנות" ובסמינר למורות ע"ש לוינסקי,[5] ובתוך כך הקדיש מזמנו לעבודה ציבורית ליד ראשי היישוב.

 היישוב, שמנה אז כ-85 אלף נפש, נקלע בפרוץ המלחמה ב-30.10.1914 למשבר מתמשך הן עקב הגזֵרות שהטיל עליו השלטון העותמאני, עוין הציונות, והן עקב הִנתקוֹ ממקורות חיוּתו ברוסיה ובמערב. מאז חברה הממלכה העותמאנית עם "מדינות המרכז" גרמניה ואוסטריה-הונגריה במלחמתן במדינות ההסכמה, נעשו רוב יהודי ארץ ישראל - למעלה ממחציתם נתינים זרים, רובם המכריע יוצאי רוסיה - לנתיני ארץ אויב ומכוח זה היו מועדים לגֵירוש לפי צווים ממשלתיים שונים ומשתנים. ביטול ה"קפיטולציות" (ב-8.9.1914), שהעניקו לנתיני אוסטריה, אנגליה, גרמניה, צרפת ורוסיה זכויות מיוחדות וחסות קונסולרית של מדינות אלה בתחומי הממלכה העותמאנית, הפקיר בא"י רבבות בידי שלטון עוין והפכפך. לא ייפָּלא, כי רבים העדיפו לעזוב הארץ. מגמה זו איימה על היישוב היהודי בדלדול מספרי ניכר,[6] וכתגובת-נגד התעוררה ביישוב תנועת "התעתמנות", שקראה לקבלת הנתינות העותמאנית.[7] בתל-אביב-יפו,[8] בירושלים ובחיפה קמו ועדות התעתמנות, שניהלו תעמולה בעד קבלת הנתינות של המדינה השלטת וסייעו בידי הנענים - "המתעתמנים החדשים" - להתגבר על הסבך הבירוקרטי ועל התשלום הגבוה שהיו כרוכים בהליך זה.[9]

 פעילותו הציבורית העיקרית של משה שרת בתקופה זו הייתה בוועדת ההתעתמנות בתל-אביב-יפו, שקמה בתחילת נובמבר 1914. לפי עדותו, "השתתף ביסודו ובניהולו של משרד ציבורי בת"א לעריכת התעודות והבקשות בתורכית למתאזרחים, כדי להקל עליהם את הסידור ולבל יזדקקו לפקידי השלטון שביפו, שהיו נוטים להכשיל את היהודים ולרוקן את כיסיהם בסחיטת שלמונים",[10] וכן: "בן-צבי ובן-גוריון ניהלו את מפעל ההתעתמנות בירושלים,[11] משה שרתוק בת"א ובמושבות. הפעולה אורגנה כך, שהניירות הוגשו במרוכז, לבל יצטרך כל אחד ללכת לרשות".[12]

 היו גם שהתנגדו להתעתמנות. הנמנעים חששו בעיקר לאיבוד זכויותיהם במדינות נתינותם הוותיקה ונרתעו מנוקשות השלטון העותמאני. מנחם שיינקין, מראשי התובעים התעתמנות, נדרש בזיכרונותיו למחלוקת בסוגיה זו:

ברחובות ת"א היו מתקיימות יום יום אסיפות פומביות. אחדים טענו שצריך לברוח, "היות בין כך ובין כך יגרשו אותנו מהארץ", ובמקרה הכי טוב - סברו - כולם ימותו פה ברעב; האחרים טענו כי פשע ובגידה לעזוב ברגע כזה את הארץ [---] בקלובים של הפועלים בערים ובמושבות נשמעו ויכוחים נלהבים. הרבו להתווכח אפילו במחלקות הגבוהות של בתה"ס התיכונים.[13]

באותה שעה, נראה שמ"ש נקט גישה ליברלית-הומנית כלפי מי שגמרו אומר לעזוב את הארץ חרף קריאותיהם של ראשי היישוב, והיטה שכם לסייע להם:

צעירים אחדים הועמדו על-יד הנמל לעזור להנוסעים באונייה הקודמת. והנה הרגיש הצעיר מר שרתוק, אחד מטובי הבוגרים של הגימנסיה, כי בלב הים מכים הספנים [הערבים] את אחד הנוסעים, ובא והתאונן לפני הקומנדנט [חסן בק (נצ"ב)]. הקומנדנט ציוה לאסור אותו, את שרתוק, באומרו כי אך עלילת דברים הוא שם על הספנים.[14]

אולם שוברה של ההתעתמנות היה בצדה: על המתעתמנים ריחף צו גיוס לצבא הקיסרות. מרדכי בן-הלל הכהן עמד ביומנו על הדילמה שצצה סביב שאלת ההתעתמנות:

ישיבות ומועצות בדבר ההתעתמנות אינן פוסקות. הכל מודים שזאת חובתנו לעשות, שעלינו להיות נתיני הארץ ולא אורחים-פורחים, שביום שידובר בגורל ארץ ישראל ימצאו גם אותנו בארץ מחוברים לקרקע קשר רשמי ככל בני המדינה. הכל מודים בזאת. אבל מי מאיתנו יכול לקבל עליו את האחריות הגדולה ולהכניס בשעת מלחמה אלפי צעירים אל הצבא העותמאני? הן אם בשעת שלום עבודת הצבא היא אך חובה אזרחית קשה, הנה בשעת מלחמה בארץ היא שאלת החיים והמוות ממש. והצבא העותמאני הן זר לנו כולו [...] ומי האיש אשר יעמוד לבו בו לאמר לצעירינו: קפצו אל ים מוות זה![15]

הממשלה העותמאנית הכריזה על גיוס מייד עם פרוץ המלחמה, והיו בארץ ישראל מי שנענו,[16] אולם לחייבי גיוס ניתן להיפָּדות בכופר שנתי. בתוך זמן קצר, משהכריזה הממשלה ב-14.11.1914 על המלחמה כמלחמת-קודש - "ג'יהאד" - נפטרו הלא-מוסלמים שבקיסרות משירות צבאי כלוחמים, אך גויסו בהמונים לגדודי עבודה ("טַבּוּר עַמַלִיֶה"), שם היו טרף לתנאים בלתי-אנושיים ולתמותה רבתי, ואילו גיוסם של תלמידי בתי הספר התיכונים, שנחשבו ראויים לקצונה,[17] נדחה באמצע ינואר 1915 בשנה ורבע. מאחר שרָווחה ביישוב הנחה, שהמלחמה תסתיים לפני כן, היה בכך לחזק את ידי הקוראים להתעתמנות. עם זאת, לאור האפשרות שתלמידי הגימנסיה ייקָראו אל הדגל ב-1916, החליט הוועד המנהל של המוסד להכשירם לעבודת הצבא על-ידי "שיפור שליטתם בתורכית, התעמלות ולימוד טופוגרפיה. המדריך בשפה התורכית היה  מ ש ה  ש ר ת ו ק.  כעבור זמן קצר, משהוברר שתוצאות הפעילות אינן מקדמות את החניכים, היא הופסקה".[18]

 בוגרי הגימנסיה, וכן בוגרי שני הסמינרים למורים שבירושלים,[19] נועדו להיות קציני מילואים, אשר להבדיל מקציני הקבע נדרשו לשרת רק בתקופת המלחמה ונהנו באופן זה מזכות ל"שירות מקוצר" (חִדְמֶה מַקְצוּרַה). בעלי זכות זאת היו אמורים להישלח עם חיולם לבי"ס צבאי שיכשירם לקצונה במזורז, בתקופה קצרה יחסית של 6 עד 8 חודשים.[20] ואכן כמה מהבוגרים התגייסו יחד בראשית מרס 1916 (ואפשר מעט לפני כן) ונשלחו לבית ספר לקציני מילואים, שפתח הצבא העותמאני עם פרוץ המלחמה בבעל-בק, בצפון בקעת הלבנון.[21]

 צווי הגיוס, שהחלו להתפרסם באפריל 1916[22], הציבו בפני הבוגרים ברירה: להתגייס ולהסתכן בהישלחות לאחת מחזיתות המלחמה (סיני-סואץ, ארם-נהריים, קווקז, מקדוניה, דוֹבְּרוּגַ'ה, גליציה), או להשתמט ולהסתתר ולהסתכן בעונש מוות, אך להישאר בארץ ולסייע ככל האפשר במאבק היישוב על שרידותו. פה ושם היו שנחלצו משתי הרעות הללו על-ידי מתן שירותים שונים, שנחשבו חיוניים למאמץ המלחמה העותמאני, או על-ידי שעלה בידיהם להתמנות למשרה בממשל, שפטרה את נושאה משירות צבאי או משירות פעיל.[23] המגויסים שנועדו להיות קציני מילואים נשלחו בשלוש קבוצות לביה"ס לקצונה בסמוך לקושטא, לשם, להפתעתם, הועתק ביה"ס מבעל-בק במאי 1916.[24]

 

*   *   *

להתגייס לצבא העותמאני או להשתמט? שאלה זו תבעה הכרעה אישית. המחלוקת בין חסידי ההתגייסות ושולליה - אלה ואלה מתוך שיקולים לאומיים - חצתה בין חברים בלב-ונפש כמשה שרת, אליהו גולומב ודב הוז - שלושתם בוגרי המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה" ומראשי "ההסתדרות המצומצמת". "המצומצמת", אף שקבעה כאחד מעיקריה מרות הכלל על דרכו של כל חבר בשירות הלאום, לא נדרשה להכרעה בשאלת הגיוס, וככל הנראה אף התרופפה והתערערה על רקע זה.[25] השיקולים לכאן ולכאן היו ברורים: מחייבי ההתגייסות טענו כי הפגנת נאמנות לשלטון העותמאני תמנע בעד התנכלויותיו ליישוב במהלך המלחמה ותבצר את מעמדו אחריה, שהרי אין זה מחוור כלל שא"י, כולה או חלקה, תישמט מתחומי שליטתו, וכי בתקופת שירותם ילמדו המגויסים שימוש בנשק ודרכי מלחמה שיהיו לתועלת ליישוב בימים יבואו:

כל אותו זמן הייתה עננה של שירות צבא תלויה באופק, והיו ויכוחים אם ללכת לצבא העותמאני או לא. הייתה דעה שצריך להישאר בארץ ולא לזוז. הייתה דעה שצריך לשמור על עמדות [במסגרת השלטון העותמאני], שמא הארץ לא תיכבש, או תיכבש רק בחלקה הדרומי והגליל יישאר עותמאני. היה ויכוח בין אליהו גולומב ובין יוסף טרומפלדור, שאמר כי צריך לעזוב את הארץ ואח"כ לכבוש אותה בברית עם מעצמות ההסכמה. למעשה, שוב נתחלקו [חברי "ההסתדרות המצומצמת"] כמו קודם - בין דגניה וקושטא: אליהו נשאר בארץ, משה ודב הלכו לצבא.[26]

השוללים טענו כי ההתגייסות, שמשמעה עזיבת צעירים רבים את הארץ, רק תחליש את כוח העמידה של היישוב וכי השלטונות העותמאנים, שמעולם לא אהדו את הציונות, לא יסייעו בהגשמתה אחרי המלחמה.[27] דומה, שגם בשל המחלוקת העקרונית שהתלקחה בסוגיה זו נחשבו המצדדים בגיוס, שוללי ההשתמטות, למתנדבים, אף שלמעשה הייתה ההתייצבות לצבא חובה מכוח צו מפורש. אליהו גולומב, מראשי שוללי הגיוס, הוסיף היבט אישי לעמדתו: עם הגיוס מאבד היחיד את עצמאותו ומפקיר עצמו בידי שלטון זר ועוין.

 קרוב לוודאי, שבסופו של דבר הכריע כל יחיד על דרכו לאו-דווקא רק לפי שיקול לאומי, אלא גם לפי מבנה נפשי ותווי אופי,[28] ונראה גם כי לא אחד הושפע על-ידי נסיבות חיצוניות. עם זאת, נעלה מכל ספק, כי ההשתמטות לא יכלה לשמש דרך לכל.[29] יתר על כן, בשלב זה לא היה נהיר כלל מי ינצח במלחמה ומי יובס, ובוודאי לא מה יהיו גבולותיה הסופיים של הקיסרות העותמאנית. ההתגייסות לצבא העותמאני - כהתעתמנות שלפניה - עלו בקנה אחד עם ההנחה שרווחה במהלך המלחמה, כי היישוב היהודי בארץ ישראל ימשיך להתקיים במסגרת העותמאנית. בדיעבד נתחוור, כי דווקא המפקפקים בניצחון הברית הגרמנית-עותמאנית קלעו אל האמת כשעדיין הייתה גלומה בחיק העתיד.

 מכל מקום, החוט המשולש שרתוק-גולומב-הוז ניתק.[30] אליהו גולומב נהנה תחילה פטור מגיוס, שכן ניהל את טחנת הקמח של אביו שמת ב-1914,[31] אך עד מהרה נחשב לעריק ("פַראר"),[32] תוך שעסק באיסוף נשק והסתרתו. דב הוז ומשה שרת התגייסו לצבא העותמאני, אך הראשון ערק ב-1917 - אם עקב מות אביו ואם בשל שיקולים לאומיים - ואילו השני, נאמן לשבועתו הצבאית, אם גם אכול לבטים, התמיד לשרת בצבא העותמאני עד התמוטטותו של צבא זה; מבחינה מסוימת היה שירות זה מעין המשך תקופת לימודי המשפטים שלו בקושטא, שהיו מיוסדים על אוריינטציה עותמאנית. לאחר כיבוש דרום הארץ בידי הבריטים ב-1917 (עד הירקון ומזרחה, מצפון לירושלים), היו אליהו גולומב ודב הוז מראשי תנועת ההתנדבות הארצישראלית לגדודים העבריים, וכשחוילו נמנו הם מזה ומ"ש מזה עם צבאות אויבים. אולם חברותם לא נפגמה. אדרבה, משנפגשו השלושה אחרי המלחמה העמיקה חברותם הוותיקה הן מכוח התקשרויות משפחתיות[33] והן מהצטרפותם יחד לאותה מפלגה, "אחדות העבודה", שעל אובניה עמדו בהיווסדה ב-1919.

 ראוי להעיר במוסגר, כי בפברואר 1915, כשנה לפני גיוסם של "המתעתמנים החדשים" מקרב בוגרי בתי הספר התיכונים לצבא העותמאני, החלו יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי להקים את "גדוד נהגי הפרדות" מבין הפליטים הא"יים, נמלטים כמגורשים, שהתרכזו במצרים, רובם ככולם באלכסנדריה. במכתביו של משה שרת אין התייחסות לפרשה זו להוציא רמז קלוש, הגם שהייתה עשויה לעורר את השלטונות העותמאניים לנקוט צעדי נקם ביישוב.[34]

 

*   *   *

 משה שרת היה מפעילי ההתעתמנות, אולם להתגייס לצבא העותמאני לא שש.[35] במהלך פברואר 1916 עלה בידו להתמנות למזכיר ראשי ותורגמן במשרדו של המהנדס גדליהו וילבושביץ, שבתחילת אותו חודש נתמנה על-ידי ג'מאל פשה - מפקד החַיִל (ארמיה) הרביעי, שסמכותו הייתה פרוסה על סוריה, א"י וסיני (חזית סואץ) - למהנדס ראשי ליד מפקדתו העליונה בדמשק, ואח"כ למהנדס עיר זו.[36] הנחתו של משה שרת הייתה, שג' פשה יראה את עבודתו בדמשק כשירות צבאי והוא לא יישָלח לאחת החזיתות; ממכתביו עולה, כי דאגתו למשפחתו שנותרה ללא מפרנס, ובייחוד לאמו האלמנה שחרדה לשלומו, היו גורם עיקרי לצעד זה של הליכה לדמשק. וילבושביץ היה בעל מעמד כלפי ג'מאל, וכמזכירו ותורגמנו יצא ובא גם מ"ש לפני מפקד בכיר זה ובתוך כך גם סייע במשימות יישוביות, כגון הספקת חיטה ליישוב הרעב ללחם.[37]

 הנחתו של משה שרת לא התממשה. במרס 1916, משנתברר לו ממכתבי אחותו רבקה מיפו, כי חויב בגיוס ככל חבריו שבתל-אביב,[38] ראה חובה לעצמו להתייצב בלשכת הגיוס בדמשק. בהזדהותו כבוגר בי"ס תיכון וסטודנט באוניברסיטת קושטא, הועד אוטומטית להישלח עם חיולו לבי"ס לקציני מילואים, אולם רק לאחר שהתייצב בלשכת הגיוס בדמשק התברר לו, כי מעמד זה שולל ממנו את הסיכוי לזכות בפטור שקיווה להשיג.[39] יתר על כן, כיוון שהתייצב בדמשק נגזר עליו להתחייל כיחיד ולא בצוותא עם חבריו ובני גילו הארצישראליים, שחוילו באותם ימים בירושלים.

 לגימנזיסטים שגויסו ב-1916 היה ברור כי כקודמיהם יופנו גם הם לבית הספר לקצינים שבבעל-בק. אולם בהגיע משה שרת לבסיס זה נתחוור לו לתדהמתו, כי בית הספר עומד להיסגר - הצוערים שכבר עשו בו זמן-מה, ובתוכם כמה ארצישראלים, יסיימו שם את הכשרתם, ואילו כל הבאים אחריהם יוכשרו בעיבורי קושטא.[40] כך, עוד בטרם הגיעה מא"י לבעל-בק חבורת המתגייסים שאך זה חוילו, ובהם דב הוז ודוד בית-לחמי (קומרוב), בני כיתתו של מ"ש, נצטווה מ"ש לצאת כיהודי ארצישראלי יחיד בחבורה של כמאה צוערים, רובם ערבים ותורכים, לדרך ארוכה וקשה, ברכבות, ברגל ובמשאיות, לעבר קושטא. הוא, וחבריו שבאו בעקבותיו, טעמו מייד את הטעם המר של איבוד עצמאות וכורח להשתעבד למרות נוקשה ואכזרית, שנהגה מימים ימימה בצבא העותמאני כלפי כל. במסעם ברכבת מבעל-בק לקושטא, הלוך ורחוק מן הארץ שבה או בקרבתה קיוו לשרת, גילו בני החבורה בקרונם כתובת-קיר בזה הלשון: "העיקר לא להתרגז ולא להתייאש. כה אמר לווינסקי - משה שרתוק".[41]

 במשך כל תקופת האימונים הקשה, שנמשכה עד שמונה חודשים, וגם אחר-כך לאורך כל ימי שירותו, היה משה שרת ארצישראלי ויהודי יחיד ביחידתו. הבדידות המעיקה והציפייה למכתבים מן הבית, אך לא פחות מזה הצורך והכושר להתנסח בכתב, ותרבות הכתיבה שספג בבית אביו איש-הרוח-והעט, ובשנותיו בגימנסיה, גרמו לו לקשור תכתובת ענפה גם בתנאים מכבידים של אור נר ועט ציפורן מתיזת כתמי דיו. רבים ציפו למכתביו, אף העתיקום והעבירום הלאה.

 בתקופת האימונים ("הלימודים" או "העבודה" בלשון הצוערים) בבית הספר לקצינים עשה משה שרת ככל יכולתו להיות לעזר לעמיתיו ובייחוד לצעירים שבהם - "הילדים" בלשונו - שגויסו אחריו ונספחו ליחידות שהתאמנו באתר סמוך. כלפיהם חש אחריות מיוחדת. לצורך זה עמד בקשר הדוק עם ריכרד ליכטהיים, נציג התנועה הציונית בקושטא, ועם ארתור רופין, שהצטרף אל ליכטהיים משגורש מן הארץ על-ידי ג'מאל פשה ב-20.9.1916.

 

*   *   *

 משסיים את חוק האימונים בדרגת מועמד-לקצין[42] - חבריו פיגרו אחריו בחודש[43] - עמד משה שרת להישלח לתפקיד פעיל. בשל שליטתו הטובה בתורכית ובגרמנית, שהתבלטה במהלך האימונים, נקבע, כרבים מחבריו אחר-כך, לשמש תורגמן - תפקיד שנדרש בשל הצורך לקשר בין הקצינים הגרמנים, שהוצבו ליד יחידות הצבא העותמאני, ובין מפקדיהן[44] - וככזה היה מועד להצבה בכל חזית. הוא לא נלהב לסכן חייו למען העותמאנים בחזית רחוקה כלשהי, ומשנזדמנה אפשרות מפתה להצבתו בדמשק תמורת שוחד - אמצעי מקובל במשטר העותמאני - גבר על רתיעתו המוסרית ובעצת חבריו ובהם דב הוז, ובעידודם, נקט צעד זה. כישלון מבצע השוחד קטע את חיבוטיו המצפוניים אך לא העלימם, ועד מהרה כמו נענש שנית בהישלחו הרחק לחזית מקדוניה. יחידתו חנתה בעיבורי העיר סֶרֶס (לימים סֶרַאי, על גבול יוון-מקדוניה, לא הרחק מגבול בולגריה). תפקידו היה שליש ותורגמן למפקד גרמני של יחידת פיקוח על הלחימה בחזית. עם יחידה זו עשה כחצי שנה במקדוניה, שם ניטשו לא מכבר קרבות עזים בין כוחות בולגרים, גרמנים ותורכים נגד כוחות בעלות-הברית.[45]

בחזית מקדוניה הרחוקה[46] לא נמצאו למשה שרת שליחים לנשיאת מכתבים ולפיכך מיעט בכתיבה. לידינו הגיעו רק שלושה מכתבים שכתב משם בצרפתית, כמתחייב בדואר הצבאי. מסכת מוצאותיו בתקופה זו נותרה עלומה.[47] אכן, ממכתביו עולה כי עוד כמה מחבריו נשלחו לאזור זה וכי עמד בקשר עמם. אחד מהם, מאיר בוגדנובסקי (בוגדן-שֶלי), שהוצב כתורגמן ליד העיר דְרַמַה, ממזרח לסֶרֶס,[48] אף בא לבקר את משה שרת והם התראו לפחות פעם אחת. לימים, הזכיר בוגדנובסקי במכתב שכתב למשה שרת ממוצול לחלב (ב-28.5.1918):

יושב אתה בקֵירוב מקום ואינך משמיע קול מפרק לפרק! זכור! שש שעות ברגל טסתי מדוּוִישְטַה להרי סֶרֶס לראותך. לא הספיק הטלפון. ידעתי, היו אז ימים אחרים, אחרים לגמרי, בעמק נהמו תותחים בהמיַת כלבי לילה זועמים. גם נבוח לא נבחו גם שקוט לא ישקוטו, וניבאו תמיד ביאת דבר לא רצוי. דימיתי את עצמי עומד על סף העולם הבא. רצתי אליכם כאדם ההולך למלא חובה יחידה ואחרונה. ועם כל זה הייתה אינטנסיביות יתרה בחיים עצמם. פעולה, תנועה ורתיחת הדם. ורוח הרי מקדוניה הטריים, הרוויים, ואוויר חורפה המאמֵץ ואינו מקפיא.[49]

מחזית מקדוניה נעה יחידתו של משה שרת מזרחה ודרומה. זמן קצר שהתה יחידה זו בארץ ישראל,[50] ליד ראשון-לציון ובירושלים, אך עד מהרה הוזזה מזרחה לעבר-הירדן והדרימה לאדום - לכפר פוּוֵילַה שעל דרך מַעאן-עקבה. במקום נידח זה שירת משה שרת חודשים אחדים והיה עד לכמה מאירועי המרד הערבי באדום ובחִג'אז (לימים סיפר לילדיו על יופיו המיוחד של מכתש בַטֶן-אֶל-ע'וּל שעל גבול חִג'אז, לשם נקלע עם יחידתו). כאשר מפקדו אוֹבֶּרְסְטְלֵיטְנַנְט [סא"ל] רודולף שירהוֹלץ חלה ומת בנובמבר 1917, פורקה יחידתו, כנראה, ומכל מקום נקרא אז משה שרת למפקדת החיל בדמשק להצבה מחודשת. הוא טיפח תקווה להיות מוצב בעפולה, שם היה בסיס צבאי עותמאני ליד צומת מסילת הברזל,[51] שעליו היה מופקד ארתור בירם (ר' נצ"ב), אז סמל בצבא הגרמני, אולם הדבר לא נסתייע. משה שרת הוצב בחַלֶבּ, כתורגמן במנהלת התחבורה הגרמנית, שניהלה את צומת הרכבות החשוב שבעיר זו, ושם שירת קרוב לשנה - עד ערב כיבוש העיר בידי הכוחות הבריטיים ב-26 באוקטובר 1918, אז שרף מדיו.

 שאלת הטעם בעצם השירות בצבא העותמאני, שהתעוררה עוד לפני הגיוס, גברה כאשר הועתקו אימוני הקצונה מבעל-בק לקושטא והחריפה ככל שנתמשכה המלחמה.[52] רבים מן המגויסים הארצישראלים, ואפשר כולם, שאלו את עצמם איש בפינתו, איש בשעתו: לערוק או לא לערוק? כמה מטובי חבריו של משה שרת כדב הוז ואברהם שֶמְיוֹן, ועוד קצינים לא-מעטים מבוגרי הגימנסיה, השיבו על שאלה זו בחיוב. לא כן משה שרת. מכתביו מעידים על התחבטויותיו ועל ההכרעה שהכריע שוב ושוב לשלילת העריקה חרף הבוז העמוק שרחש הן לתורכים והן לגרמנים שבמחיצתם שירת. בראש ובראשונה שלל עריקה מתוך שיקול מוסרי עקרוני, שפסל הן הפרת שבועת אמונים של איש צבא והן עשיית דין שרירותית, שמכוחה שובר העורק היחיד את מסגרת הסולידריות הבסיסית של הכלל, ובפרישתו מטיל על כלל זה את תוצאות מעשהו תוך שהוא עצמו יוצא חף.[53] אך גם שיקול מדיני היה לנגד עיניו: בתקופת שירותו בחלב, עד קרוב לתום המלחמה, הניח כי עדיין אין לקבוע יד מי תהיה בה על העליונה והיכן ימָתח לבסוף גבולה הדרומי של הממלכה העותמאנית, ומכאן שראוי ליישוב הארצישראלי להיות מיוצג בצבא העותמאני. סיסמת "לא סיפוחים ולא פיצויים" שנתהדהדה בוועידה הסוציאליסטית בשטוקהולם ביוני 1917, ותבוסת רוסיה בעקבות המהפכה הבולשביקית בשלהי אותה שנה, ששחררה את הגרמנים למתקפה במערב, שם קרבו לפריס, איששו את ההנחה כי אפשר שבתום המלחמה יישארו סוריה וצפון א"י בידי העותמאנים.[54]

 כך אפוא כאשר נוכח תופעת העריקות, והשתלשלות חשיפת ריגול ניל"י, החלו שלטונות הצבא לאתר את הקצינים הארצישראלים בוגרי ה"גימְנַז" מתוך כוונה להרחיקם ולשגרם לחזיתות רחוקות מא"י וסוריה, הזדרז משה שרת, נאמן לעקרונותיו המוסריים, להזדהות אף שלא נתבקש לעשות זאת. בנקטו צעד זה הסתכן בשילוח מחלב לאי-שם, אך הודות לשירותו במפקדה גרמנית ניצל מגורל זה.

 בחלב, ב-26.10.1918, הגיעה הלחימה בין האנגלים והעותמאנים אל קִצה. הכוחות העותמאנים ושותפיהם הגרמנים התפנו צפונה ובתוך ימים, ב-31 באוקטובר, נחתם הסכם שביתת נשק בין מדינות ההסכמה והממלכה העותמאנית.[55] שבועתו הצבאית של משה שרת נתאיינה. הוא פשט מדיו היה לבן-חורין. משחודשה תנועת הרכבות יצא לדמשק ומשם הדרים ארצה. לראש-פינה, אל משפחתו, הגיע בתחילת דצמבר.

 המתקפה הבריטית, שנשלמה עם כיבוש חלב, החלה ב-18 בספטמבר ממרכז א"י. נוכח מצבם המחמיר והולך של הכוחות העותמאנים, שנסוגו בבהילות צפונה, ברי כי ממועד זה, לפחות, ואולי אף ממועד קודם, לא ניתן יותר לשגר מכתבים מחלב ארצה. מכל מקום, המכתב האחרון שבידינו, שמיען משה שרת ארצה, נכתב ב-8 בספטמבר, ולפיכך אין בידינו שום מידע פרי-עטו באותם ימים על חודשי שירותו האחרונים ועל חוויות התמוטטות הצבא, אשר לו נשאר נאמן עד רגע אחרון כמעט.[56] אכן, בתקופה זו החליף משה שרת מכתבים עם חברו משה גבירצמן בקושטא, כמתחוור ממכתבו של גבירצמן אליו מ-1 באוקטובר, ששרד, ובו נרמזים נושאים כלליים ופרטיים, לרבות שאלת המשך השירות, שהעסיקו את השניים.[57] אולם תמונה ברורה הרבה יותר על ימי השירות האחרונים של משה שרת בחלב מצטיירת מתוך רשימה לזכרו משל עקיבא גליקשטיין, מי שהיה מהנדס בשירות הצבא העותמאני, וישב אז בחלב. עיקרי רשימה זו, לרבות תיאור יומו האחרון של משה שרת בחלב, נועלים את שלשלת המכתבים.[58]

 הפרק "התורכי" בחייו של משה שרת, שנפתח בצאתו ללמוד משפטים באוניברסיטת קושטא, תם ונשלם. שאלת "מה הלאה?" התעוררה חיש מהר. משהו על החוליה החדשה בעלילת חייו של גיבור המכתבים המובאים בספר נאמר בפרק החותם "אחרית דבר", שם מצטייר המעבר שעשה מחיי חייל אסיר-משמעת לחיי אזרח בן-חורין, אבל גם ממחויבות כפויה של איש צבא למחויבות בְחוּרה של איש ציבור.

 

*   *   *

משפחת צ'רטוק-שרתוק, ובראשה יעקב שרתוק, יליד פינסק, ורעייתו פניה לבית לב, ילידת אודסה, עלתה ארצה ב-1906. לאבי המשפחה זו הייתה עלייה שנייה: בראשונה עלה עם ראשוני אגודת ביל"ו ב-1882, הלך עמם לעבוד במקווה-ישראל ומשם עלה עם שבעה מחבריו לירושלים. בעיר זו השתלם בחרטות עץ והיה חבר באגודת "שיבת החרש והמסגר", שהקים יחיאל מיכל פינס לחבורת הביל"ויים הירושלמים, ובתוך כך התיידד עם עסקן ואיש רוח זה ועם ידידו-יריבו אליעזר בן-יהודה.[59] בירושלים עשה יעקב שרתוק כשנתיים, שבסופן הגיע עד פת לחם. נואש ומוכה רגשות אשם חזר לרוסיה, בתקווה שעד מהרה ימצא לו עזר-כנגדו וישוב ארצה, אך נשאר שם עשרים שנה. תחילה ישב באודסה, שם הקים משפחה - אשתו פניה לב, ילידת העיר, הייתה מורה - אחר-כך עקרו שניהם לחֶרְסוֹן הלא-רחוקה, שם כבר ישב אחיו הצעיר ממנו וולודיה-זאב, ובעיר זו נולדו חמשת ילדיהם: רבקה (1893), משה (1894), עדה (1897), יהודה (1901) וגאולה (1903); (על כולם ר' בנצ"ב). בתקופה זו היה יעקב שרתוק עסקן ציוני, הרצה ופרסם חוברות על תולדות העם היהודי ותרגם לרוסית את "מלחמות היהודים" של יוסף פלביוס.[60] פרעות 1905 הניעוהו לממש את ציוניותו בשנייה - כשם שבראשונה הניעוהו לכך "סופות בנגב" ב-1881 - אך הפעם עלה כראש משפחה בת שמונה נפשות (אמו האלמנה יהודית הצטרפה גם היא) ובלוויית אחיו וולודיה ורעיתו אנה, ואחותו גוטה ובעלה בנדט-ברוך קטינסקי (ר' על וולודיה, גוטה ובנדט בנצ"ב). בארץ, בהמלצת אליעזר בן-יהודה, חכרו שרתוק, אחיו וגיסו, אחוזה בכפר עין-סיניה, מצפון לרמאללה, על דרך ירושלים-שכם, מידי הבֵי (או הבֶק) אִסמעיל אל-חוסֵיני.[61] בתקופה זו סייע משה הנער ליד אביו ודודו בניהול משק האחוזה ולא למד במסודר, אך במגעיו היומיומיים עם הכפריים ספג את השפה הערבית כדי שליטה מושלמת.[62]

 מקץ שנתיים לא קלות של בדידות חברתית ותרבותית, היעדר מסגרת לימודים לילדים[63] והפסדים כספיים - אך שנתיים שנחקקו בזיכרון כל בני המשפחה כאידיליה וכמימוש חלום ההתערות בארץ[64] - עקרו שלוש המשפחות מהרי אפרים והתיישבו ביפו ואח"כ בתל-אביב.[65] שם באו ילדי המשפחה בעול לימודים סדירים. משה ורבקה למדו יחדיו בכיתת המחזור הראשון של גימנסיה "הרצליה". האב יעקב מת עליהם ב-1913, בשנת לימודיהם האחרונה, והוא אז בן 52 שנה.

 מעמדו הכלכלי של יעקב שרתוק מעולם לא היה איתן ותמיד נעזר בידי אחיו וולודיה, שהיה יזם ואיש עסקים, אולם כסמכות מוסרית ורוחנית-תרבותית נערך מאוד בחברה התל-אביבית ובביתו התנשא לדמות מופת נערצה. הוא השרה סביבו הוויה של צימאון דעת והשכלה עברית וכללית, של רוחב אופקים ושל כיבוד המסורת גם יחד, וחמשת ילדיו ספגו רוחניות זו משחר נעוריהם. האווירה המיוחדת ששררה בבית יעקב שרתוק, שהתאפיינה גם בליכוד עז ובקִרבה רוחנית של אחוות החמישה – שלוש האחיות ושני האחים - כל שנות חייהם, וינקה גם מלימודי הנגינה המתקדמים של שלושה מביניהם ומצלילי המוסיקה שהדהדו דרך קבע בין כותלי הבית, קסמה לרבים מחבריהם, ואכן הללו ביקשו להסתופף בצילו ונהנו לשוחח עם אבי המשפחה, שהרבה להתעניין בהתפתחותם הרעיונית.[66]

 גזירת הגירוש מתל-אביב-יפו, שניחתה ב-23 במרס 1917 ובאה למנוע בעד האוכלוסייה היהודית היושבת לחוף הים לסייע לכוחות פלישה אפשרית של צבאות "ההסכמה", הנידה את משפחת שרתוק לפתח-תקווה ומשם צפונה לראש-פינה. הבת הבכירה רבקה נשארה בפתח-תקווה אך כעבור זמן-מה הצפינה גם היא והצטרפה אל משפחתה.[67] ב-1918 נקראו רבקה ואחותה עדה לנהל מעון ליתומי מלחמה בצפת.

 

*   *   *

 בשנות הלימודים האחרונות של המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה התהווה "חוט משולש" של רעות נפשית ורעיונית אמיצה בין משה שרת, אליהו גולומב ודב הוז. השלושה, שהיו שונים בתווי אופי ובסגולות, השלימו זה את זה והיו לחֶבֶר גרעיני. אליהו, הקשיש יותר, שהתבלט בחיבה מבוגרת ועצמאית והקרין מנהיגות, עלה ארצה לבדו ב-1909, בהיותו כבן שש-עשרה, והביא עמו מטען רעיוני שספג מחוגי פועלים ומשכילים, שעמם בא במגע בעירו וולקיביסק ומאנשי ההגנה העצמית שקמה נוכח פרעות 1906-1905; דב הוז, שעלה עם הוריו ב-1906 בגיל שתים-עשרה, שאב מרוחניותו של אביו המורה והצטיין ביסודיות, בתושייה ובתעוזה, בסולידריות חברית וביכולת לתקשר. משה שרת ניחן בשלל כישרונות ובלט כדַבָּר המיטיב להתנסח בכתב כבעל-פה. כל השלושה היו תלמידים מצטיינים ומפעילי "ההסתדרות המצומצמת". למבנה המשולש הזה השיקה צלע נוספת חשובה - רבקה שרתוק - שהייתה מושא אהבתם של שני רעי אחיה.[68]

 מכוח קרבת גיל שהולידה חוויות משותפות,[69] ומכוח תווי אופי דומים, זיקה מוסיקלית מפותחת, הזדהות נפשית ושכלית עמוקה עם אביהם יעקב כדמות מופת,[70] והרגשה עזה של חסר מאז מותו בלא-עת, הייתה אחוות רבקה ומשה שרתוק לרעות עמוקה.[71] מכאן התכתובת שנקשרה ביניהם וכמיהתם ההדדית להתראות, שאומנם התממשה בצאת האחות לבקר את אחיה בימי שירותו בחלב וכן בשני ביקוריו-הוא בארץ. ההתכתבות בין האח לאחותו הבכירה התמסדה עוד בצאתו ללמוד משפטים בקושטא, ונתחדשה בשנות לימודיהם המקבילות, זו בווינה וזה בלונדון.[72]

 צפורה מאירוב, בוגרת המחזור השלישי של גימנסיה הרצליה, עלתה ארצה ב-1912, בגיל חמש-עשרה, עם אמה פרידה ואחיה הצעיר שאול (מאירוב-אביגור), ממוֹגילוֹב-פּוֹדוֹלסק שבאוקראינה (האב יהודה-לייב עלה אחריהם; אביו שמריהו ואמו עלו ב-1905 עם בתם הבכירה שרה אוזרקובסקי-עזריהו ובעלה יוסף), ורק בשלב זה החלה ללמוד עברית. משה שרת התיידד עמה בפסח 1913, כאשר טיולי "השמינית" ו"השישית" של הגימנסיה (לבאר-שבע, חברון, מדבר יהודה ועבר-הירדן), הצטלבו בחברון.[73] צפורה מאירוב הייתה מלווייני "ההסתדרות המצומצמת". בעת שמ"ש הורה תורכית בגימנסיה, הייתה אחת מתלמידותיו ומאז התהדקו קשריהם. כשהתגייס הייתה בת תשע-עשרה. אחרי המלחמה הצטרפה לקבוצת כנרת. כשנתיים אחר צאת משה שרת ללימודים בלונדון בסוף 1920, הצטרפה אליו, הם נישאו שם ב-1922.

 

*   *   *

 ההתגייסות לצבא העותמאני נגזרה מתוך אילוץ ועם זאת הייתה צעד חלוצי נועז, פרי שיקול לאומי. לאחר מעשה התגלתה מגמה זו כעקרה מבחינה מדינית, שהרי תבוסת מדינות המרכז ובעלות-בריתן שמה קץ לשלטון העותמאני על ארץ-ישראל. אולם התרומה שהעלו המתגייסים לצבא העותמאני למערכת הביטחון של היישוב לא הייתה מבוטלת, כעדות "ספר תולדות ההגנה":

בשנת 1916, בשעה שהתגייסו התלמידים ויצאו לקושטא בשליחות היישוב כולו, לא ידע איש מי ינצח במלחמה, ואלה אשר הניחו את האפשרות של ניצחון גרמניה וגרוריה ראו בהתנדבות זו ניסיון לצקת דפוסים מדיניים-לאומיים לביסוס עמדת היישוב בתנאים המדיניים, שעלולים היו להיווצר עם ניצחון זה. אבל גם עם מפלת תורכיה הייתה קבוצת צעירים זו חוליה חשובה בתולדות הגנת היישוב. בשנת 1919 - 1920 היה מיטב הצעירים הללו מגויס בשורות הגדוד העברי ובשנים שלאחר מכן מילאו תפקיד חשוב בארגון ההגנה ביישובים היהודים, בייחוד בגליל הפרוע. הם היו המדריכים הראשונים אשר לימדו את בני המושבות תרגילי שדה וטקטיקה, שהרי בימי "השומר" הייתה ההגנה בנויה על שמירתם של שומרים בודדים, שכל אחד מהם נשען על אומץ לבו ועל נשקו האישי. בימי תל-חי, לפניהם ואחריהם, מילאו רבים מהם, איש איש במקומו, תפקידי הדרכה והגנה חשובים. התורה שלמדו בביה"ס הצבאי בקושטא ובחזיתות המלחמה לא הייתה לשווא. היא הצטרפה לניסיונות היישוב הקודמים והגבירה את כוח הגנתו.[74]

כתום שירותו של משה שרת בצבא העותמאני נפתח פרק חדש בחייו. בבואו מחלב לראש-פינה בראשית דצמבר 1918, לנפוש בחיק משפחתו ולהשיל מעליו את משקעי הצבאיות והעולם העותמאני, הסתער על לימוד האנגלית, שמאז ואילך המירה את התורכית בזירה המדינית של הארץ, בהוסיפו שפה שמינית על העברית, הרוסית, הערבית, הצרפתית, הגרמנית, התורכית והיידיש, שבהן כבר שלט.[75] "קפיצה" שקפץ דרומה ליהודה מקץ חודשיים שלווים בגליל, במטרה לחזור מייד צפונה ללימודיו, הכריעה בגורלו: הוא נבלע שם בעולם העשייה והחל לפעול בשני מישורים: במישור הלאומי סייע ליהושע חנקין, שלמזכירו ולעוזרו נתמנה, והתמסר לרכישת קרקעות; במישור הפוליטי הצטרף למחנה תנועת העבודה ובתוכו למפלגת "אחדות העבודה" שנוסדה אז,[76] ונרתם לפעילות תרבותית, בייחוד בשבועון המפלגה "קונטרס".

 לא עבר זמן רב ובחתירתו לפעילות לאומית-מדינית חזר משה שרת על הצעד שעשה ב-1913, ושוב הלך ללמוד בבירת הקיסרות השלטת, הפעם, משלהי 1920 עד מאי 1925, בלונדון. ולימים, כמו לפצות על היעדר תמורה מדינית להתגייסות בני היישוב לצבא העותמאני במלחמת העולם הראשונה, עמד בהיותו מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בראש מפעל ההתנדבות לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. הזרע הצבאי-מדיני שנזרע ב-1916 ונפל על אדמה צחיחה, נזרע שוב מקץ כשלושים שנה ועשה פרי הילולים.[77]

 

*   *   *

 המכתבים לצפורה מאירוב-שרת נשתמרו ברשותה ומצויים עתה בארכיון העמותה למורשת משה שרת [= אמ"ש]. המכתבים לבני המשפחה, לאליהו גולומב ולדב הוז נשתמרו בגניזת המשפחה והועברו לארכיון אמ"ש. חמישה מכתבים אל יקותיאל בהרב בדמשק, שכתב מ"ש בחלב בין יוני וספטמבר 1918, נמצאו ביד טבנקין. שני מכתבים אל זרובבל חביב נמצאו בארכיון מכון לבון. בארכיון תולדות ההגנה נמצא מכתבו של משה שרת מחלב, מיוני 1918, אל חברו מאיר בוגדנובסקי במוצול. באמ"ש אצורים כמה עשרות ממכתבי רבקה אל אחיה משה שרת - וכן כמה מכתבים מאת אליהו גולומב ודב הוז ומאת כותבים אחרים, שעמדו עמו בקשר בתקופת שירותו בצבא העותמאני. מכתבי צפורה מאירוב אל משה שרת לא נשתמרו.

 בכתיבתו נקט משה שרת כתיב חסר שבחסר ופה ושם הוסיף ניקוד לנוחות הקורא או להדגשה. כדי להקל על הקורא בן-ימינו ננקט כתיב מלא יותר, אם גם חלקי, אך המילים שהכותב ראה לנקד הובאו בדרך כלל כנתינתן ופעמים התווסף ניקוד. נעשה מאמץ לפענח את הסתומות שבמכתבים, אך לא בכל המקרים עלה הדבר ולקורא נשארה בקעה להתגדר בה. המכתבים משובצים מונחים ערביים ותורכיים המוסברים במקומם, אך גם מובאים במדור מונחים לועזיים בסוף הספר; הללו, ככל שנכתבו בשפת המקור, הובאו בתעתיק עברי ובנטוי. במדור מיוחד, המובא בסוף הספר, רוכזו חידושי מילים ושימושים משל הכותב. השלמות והסברים קצרים הובאו בסוגריים מרובעים.

 בכוונה להנהיר ככל האפשר לקורא המתעניין את מלוא הרקע ואת קשת הנושאים שנדרש להם כותב המכתבים, הרביתי בהערות ובמובאות. בעשותי זאת ביקשתי להרחיב דעתו של הקורא ולהשרות עליו את אווירת התקופה אם גם במחיר הכבדה מסוימת, שדימיתי כי שכרה בצידה.

 תודתי נתונה לארכיון הציוני, לארכיון תולדות ההגנה, לארכיון יד טבנקין, לארכיון יד בן-צבי ולארכיוני עיריות חיפה וראשון לציון; למתרגמות המכתבים: אביבה שרון מצרפתית וגרמנית, גליה אזרקביץ' מרוסית (התרגומים נערכו בידַי); להיסטוריונים שמעון רובינשטיין, יעקב מרקוביצקי ופנחס עופר, למזרחנית איימי סינגר ולכל שסייעו בידינו בעצה ובמידע.

 רנה שרת, ארכיונאית העמותה למורשת משה שרת, ותמר גדרון, תחקירנית העמותה, עמדו לימיני בכל שלבי עשיית הספר הזה והיו לי כאורים ותומים.

 

*   *   *

 מכתבי משה שרת המקובצים ב"נתראה ואולי לא" פותחים צוהר לעולמו של מנהיג לעתיד-לבוא בראשית דרכו - עולמו של חייל בן 24-22 - ומתלכדים לתעודה אנושית מאלפת, מעניקת חוויה רוחנית בד בבד עם מידע ראשוני על תקופה שְכוּחה.

 

יעקב שרת

---

[1]  המונח "תורכי", המשמש תדיר בהגדרות ובשמות-תואר מתחום שלטון הממלכה העותמאנית, שגוי, שהרי מדינת תורכיה קמה ונתקראה בשם זה רק אחרי מלחה"ע הראשונה וכתוצאה ממנה; רק ב-1922 שם כמאל אתא-תורכ (מוסטפה כמאל) קץ לממלכה העותמאנית ולממסד הסולטאנות שמשל בה. השפה התורכית, שהייתה שפת השלטון העותמאני, והיותם של בני העם התורכי רוב בקרב נושאי התפקידים השלטוניים למיניהם, הם שהצמיחו והשגירו את התואר "תורכי" תחת "עותמאני".

[2] ככל שמ"ש כתב מכתבים אחדים באותו יום - בדרך כלל עשה כן מדי סוף שבוע, בייחוד בתקופת האימונים בקושטא - הובאו המכתבים לצ"ש אחרי המכתבים לבני המשפחה. סדר זה נקבע מכוח דברי הכותב בעניין זה במכתבים 12, 22 ו-59 לצ"ש, המלמדים על נוהג כתיבתו (על צ"ש ר' נצ"ב).

[3].  "את מכתבך אל החברים שלחתי ברלינה וביקשתי אם רק אפשרי לשלחהו הלאה" - כתב משה גבירצמן, בוגר מחזור ב' של ג"ה, ששירת בקושטא, למ"ש בחלב, ב-14.5.18 (אמ"ש); בברלין ובכמה מערי גרמניה, וכן בצרפת, ישבו אחדים מבוגרי המחזור הראשון של ג"ה, שהלכו ללמוד בחו"ל לפני פרוץ המלחמה; על גבירצמן ר' מכתב 9, הע' 14 (וכן נצ"ב); במכתב שופע מידע מ-9.8.1917, לחבריו בדמשק, הורה מ"ש: "הַנוּ גם אחרים ממנו ושלחוהו על פני המים. ילך לראש פינה ומשם ליהודה" (ואכן, מכתב זה [מס' 82] שרד הודות להעתקתו בידי יקותיאל בהרב לשם הפצתו [על י"ב ר' נצ"ב]).

[4]  ההליכה לקושטא הייתה בתיאום עם "ההסתדרות המצומצמת", אגודה מִסדרית-אליטיסטית, שקמה מקרב תלמידי כיתת המחזור הראשון של ג"ה ביוזמת יעקב כְּבַשְנֶה-עצמון (נצ"ב) ואליהו גולומב (נצ"ב), ומנתה 8 חברים. חברי "המצומצמת", תלמידים ספוגי רוח לאומית שחשו את עצמם כסוללי דרכם של המחזורים הבאים, גמרו אומר להקדיש את חייהם לבניין הלאום בא"י וקיבלו על עצמם לפעול איש לפי החלטות האגודה. האגודה אישרה את צאתו של מ"ש ללימודי משפטים, אך את מיקומם בקושטא קבע הוא על דעת עצמו מכוח הנסיבות. עמו ללימודי משפטים בקושטא יצאו גם בני כיתתו וחברי "המצומצמת" יצחק-קַדְמי כהן (נצ"ב) ועקיבא גינצבורג (נצ"ב), וכן גם זרובבל חביב (נצ"ב), ושם פגשו בדוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, ישראל שוחט (נצ"ב), צבי שפירא (צ"ב) ויוסף סטרומזה (נצ"ב), שהקדימום לאותה תכלית. על "ההסתדרות המצומצמת" ר' גבריאל שפר, "הופעת 'אצולת השירות' ביישוב היהודי בא"י - דרכם של משה שרת ורעיו לתנועת הפועלים" ("הציונות", ח, 1982); שמעון שור, "ההסתדרות המצומצמת - קבוצת אינטליגנציה ארצישראלית צעירה בפוליטיקה היישובית בתקופת העלייה השנייה", עבודת מ"א, חוג לסוציולוגיה, אונ' ת"א 1974).

[5]  "הצעיר שרתוק הוא מחניכי הגימנסיה ביפו מן המחזור הראשון, והלך לקושטא ונכנס לאוניברסיטה, וכאשר לא יכול עוד לרגלי המלחמה לשוב ללימודיו נעשה למורה לטורקית בבתי-הספר שלנו ביפו" (מרדכי בן הלל-הכהן, מלחמת העמים [= מב"ה], יומן, אוג' - 1914 ספט' 1918, הוצ' שנייה מועֶרת בשני כרכים, עורך: שמעון רובינשטיין, יד בן-צבי 1981, תרשומת ל-26.6.1917, עמ' 646; ליומן זה, המצוטט להלן בהרחבה, נודע ערך היסטורי ראשון במעלה שכן, כדברי העורך בהקדמה, נכתב ע"י מי "שלא נאלץ לעזוב את הארץ במשך המלחמה והשכיל לשמור על הרצף הכרונולוגי" [ר' נצ"ב]).

[6]  בתוך חודשים ספורים עזבו את הארץ אלפים. ב-18.1.1915 רשם ארתור רופין (ר' נצ"ב) ביומנו: "כ-4 אלפים יהודים רוסים, צרפתים ואנגלים, שמיאנו להתעתמן, נאנסו לצאת את הארץ. 18-15 אלף התעתמנו" (פרקי חיי [= רופין], ב, עם עובד 1968, עמ' 236). לפי שמעון רובינשטיין, על היציאה והחורבן [= רובינשטיין, על היציאה], י-ם 9881 (נספח 3), מתוך כ-20 אלף מועמדים להתעתמנות התעתמנו כ-8 אלפים. בדצ' 1914 ובמהלך 1915 העדיפו כ-12 אלף נתינים זרים, רובם נתיני רוסיה (14% מתושבי הארץ היהודים), לעזוב והפליגו מיפו לאלכסנדריה (עמ' 13).

[7]  עיתונות התקופה גדושה קריאות נמרצות להתעתמנות, כמו:

[---] לפנינו עומדת גזירת גירוש. חלק מאיתנו כבר גורש כ"אויבים" מן הארץ. חלק אינו יכול לעמוד בניסיון ועוזב את הארץ ברצונו וחלק, אלה שלא יתעתמנו, עומדים להיעקר ממקומם ולהִגלות למקום בלתי ידוע עדיין. [---] להיות לאזרחים עותומנים זוהי התביעה הלאומית המגיעה אלינו עכשיו בצורה נמרצת וקטגורית [---] בהכרח המצב יצאה התעתמנות מגדר של שאלות וויכוחים תיאורטיים - כי הזמן קצר והשעה דחופה! ("הפועל הצעיר", 1.1.15, מובא ברובינשטיין, על היציאה"); זהו החסד האחרון [ארכה של 12 יום להתעתמנות] וזהו הזמן האחרון הניתנים לכם. אין עוד שום דיחוי, שום הארכה [---] התעתמנו נא אפוא או עִזבו את הארץ! [---] אחים, אל תהרסו ברגע אחד את אשר בנינו במשך שנים רבות. קִרעו את הנייר המחפיר הרוסי, כדי לקחת את התעודה הטובה של תורכיה היקרה לנו ואל יישאר אף יהודי אחד שלא ישים אוזן קשבת לקריאתנו זו. [---] (מאת] אלברט ענתבי (נצ"ב) ודוד ילין (נצ"ב) ["החרות", 3.5.1915], שם, נספח 8).

בקול-קורא של הרבנות הראשית בירושלים נאמר:

בשעה קשה זו בכל העולם צפוי גם יישובנו לסכנת התמוטטות [---] כל אלה שרעיון היישוב העברי עיקר להם, יעלו נא על לבם, כי כל אחד בעוזבו עתה את הארץ חלק לו בחתירה תחת יישובנו, בהתמוטטותו. העזיבה בהמון את הארץ תהרוס בבת-אחת את כל אשר בנינו וטיפחנו במשך של עשרות שנים, מה שלא יעלה בידנו להקים שוב בשנים רבות אח"כ. מי שאינו עוצר כוח להתנסות בניסיון הקשה הנוכחי, ישים גם אל לבו כי יציאה זו מן הארץ איננה אלא בריחה מארצנו והריסת יישובנו (מב"ה, 14.5.1915, ע' 102).

[8]  ת"א נוסדה ב-1909 אולם בעשר שנותיה הראשונות, מתוך הרגל, המשיכו רבים מהתושבים, ובייחוד מי שישבו לפני כן ביפו ובשכונותיה היהודיות נווה שלום ונווה צדק, לקרוא לה "יפו".

[9]  בכרוז של ועדת ההתעתמנות של יפו נאמר: "שתי דרכים לפנינו: האזרחות הגמורה עם כל החובות שהיא מטילה ועם כל הזכויות שהיא נותנת, והגירוש אולי לעולמים [...] מי מאיתנו שעוזב עכשיו את מקומו בארץ משתתף בחורבן היישוב העברי שלנו בארץ. שובו, כל עוד לא איחרנו את המועד" (פרופ' ב"צ דינור [עורך ראשי], ספר תולדות ההגנה [ = סת"ה], א, הספרייה הציונית/צה"ל/מערכות 1954, עמ' 326).

[10]  דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו [ = תדהר] עֶרֶך משה שרת, ג, עמ' 1114. סביר ביותר, שאת המידע הזה ניסח מ"ש, לבקשת ד"ת.

[11]  דוד בן-גוריון, ממנהיגי "פועלי ציון", הכריז אז:

הסכנה הכי גדולה בשבילנו הרי היא בברירה שנותנים לנו: להישאר או לצאת. כל מי שיצא בזמן הזה הרי הוא פושע לעצמו ולארצו. הברירה יצרה כבר אלפים ממין זה בינינו [---] אני בכוח הזרוע הייתי סוגר את הארץ ולא הייתי נותן לצאת אף לנפש אחת (ברכה חבס, דוד בן-גוריון ודורו [= חבס] מסדה 1952, עמ' 227); "מחולשת תורכיה ירוויחו הערבים בלבד ומי לנו שונא כמוהם? לנו דרושה תורכיה חזקה" (שבתי טבת, קנאת דוד, א, שוקן 1976, עמ' 263).

יוסף אהרונוביץ, ממנהיגי "הפועל הצעיר", כתב באותם ימים: "רק מדינה אחת יש בעולם, שביחס אליה אין אנו צריכים לזייף את רגשותינו. זוהי מדינת תורכיה. למדינה זו אנו יכולים להיות מסורים בלב ונפש" (שם, עמ' 258).

[12]  מ' אחי-יוסף (משה בן-אלול): "משה שרת - קורות חייו" [= בן-אלול], "דבר השבוע" 10.12.1953. הד לפעילותו זו עולה מיומנו של מרדכי בן הלל הכהן:

כן נוסד משרד מיוחד ע"י צעירינו הטובים כמו אלכסנדר חיסין [בן הביל"ויי חיים ח', מרעי יעקב שרתוק] ומשה שרתוק, והמה קיבלו על עצמם לסדר לכל איש את ניירותיו ואת תעודותיו בנוגע להתעתמנות ולא יהיה על האנשים לכתת רגליהם אל הסַרַאיַה [בית הממשל העותמאני ביפו] ולהתעסק עם הפקידים הטורקים (31.12.1914, עמ' 61); באים מהמושבות ליפו להתעתמן [---] הכל נעשה בלשכה בת"א באין כל פקיד ערבי, ואך צעירים משלנו מפקחים וממלאים את כל הדבר" (1.1.1915, עמ' 62).

באותם ימים היה מ"ש פעיל גם "ביסוד המטבח לחלוקת לחם ותה לנצרכים, שהוקם בביה"ס 'אליאנס' בנווה שלום (ביחד עם האחיות בלה ונינה ברלין, אחיותיו הוא, הדסה גרזובסקי-סמואל, דוד תדהר ועוד)", (תדהר, ג, עמ' 1114, ערך מ"ש).

[13]  מנחם שיינקין, כתבי מ' שיינקין, א, בעריכת א' חרמוני, הוצאת מרים שיינקין 1935, עמ' 53 (ר' נצ"ב). יעקב הר-אבן, בוגר מחזור ו' של ג"ה, העיד:

[עד מהרה] השלטונות התורכיים העמידו את "הנתינים הזרים" בפני ברירה: התעתמנות או עזיבת הארץ. כל כך גועשות היו אספותינו באולם הגימנסיה! נאמו מורים, נאמו תלמידים, עסקנים. היו "בעד" והיו שנימקו "נגד" ונמצאו פוסחים על שתי הסעיפים. מנחם שיינקין צעק חמס: לא נזוז מפה! ד"ר בוגרשוב מצא להעדיף מידה של אובייקטיביות בהסברת המצב - ללא הכרעה מצדו לכאן או לכאן: את המסקנה יסיק, משמע, כל אחד על אחריות עצמו. קיצור, ב"יום החמישי השחור" היינו מגובשים בשלושה מחנות: 1) נשארים ויהי מה; 2) יורדים לאונייה האחרונה העוגנת בנמל; 3) היו שהגיעו עד שערי הנמל, שם התעשתו וחזרו על עקבותיהם.  מ ש ה  ש ר ת ו ק  צעד בראש שורתנו בהתנהלה בכיוון משרדי הרישום בסראיה היפואית" (סיפורה של הגימנסיה הרצליה, כתב וערך ברוך בן-יהודה, הוצאת ג"ה/מסדה 1970 [= סיפורה], עמ' 533).

ובהקשר זה:

האנשים [...] מתרגשים ומתרגזים על מה ולמה מדברים על לבם לקבל את הנתינות התורכית ואין נותנים להם ידיים לרדת מצרימה, לעזוב את הארץ [...] וההמון סוער [...] וקורע בחמת רוח את מודעות ועד ת"א על דבר ההתעתמנות וחוקיה. לרגלי מצב כזה התחילו רושמים היום בוועד ת"א את כל הרוצים לעזוב את הארץ וגם יתנו להם כרטיסים חינם עד אלכסנדריה (מב"ה, 19.12.1914, עמ' 53).

[14]  שם, 26.12.1914, עמ' 58; ובהקשר זה: "מ' שרתוק מספר, כי בלוותו לאוניה [ביפו, ב12.3.1915-] את שני החברים [המגורשים] הקשישים ממנו [יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון], אשר קשר אתם קשרי ידידות והוקרה בימי לימודיו בתורכיה, פגש בו דודו ברחובות יפו הצרים ולאחר שסקר בבעתה את השיירה הקטנה, הזהירהו בתוקף שימהר וישוב לביתו" (חבס, עמ' 239).

[15]  מב"ה, 27.12.1914, עמ' 59-58.

[16]  שלושים וחמישה מבני זיכרון-יעקב התגייסו מרצונם באמצע אוגוסט 1914. חלקם ערקו בשל יחס מתעמר (יעקב מרקוביצקי, בכף הרוע של הנאמנויות - בני היישוב בצבא התורכי 1918-1908 [ = מרקוביצקי], יד טבנקין/המרכז לתולדות כוח המגן ה"הגנה" 1995, פרק ג: "התנדבות הגדעונים לצבא התורכי", עמ' 40-37). בעשותו בדמשק בינואר 1916 ראה מב"ה כמה מהם:

עוד ראיתי בדמשק יונקרים, קדטים, אופיצרים מבני הנעורים העברים, מחזה מחיינו הציבוריים החדשים בארץ, שבארצות הגולה מתגעגעים אל כזה, ויפים הם הצעירים העברים בתלבושתם היפה והם חסונים כאלונים ופניהם מפיקים אומץ. החיילים היהודים מבני זיכרון-יעקב שפגשתי שם אינם מתאוננים על יחסם של קציניהם אליהם ואין העבודה מכבידה עליהם. אם כי הם מודים שהחיילים נושקי-קשת (כי את היהודים והנוצרים אינם לוקחים אל הנשק עתה, אחרי שהמלחמה היא מלחמה קדושה ו"הכופרים" לא יילכו להילחם באנגלים) נמצאים בתנאים יותר טובים (5.1.1916, עמ' 220).

[17]  "המחסור בקצינים הסב את תשומת לבן של הרשויות הצבאיות אל תלמידי בתה"ס התיכונים היהודים בא"י", ריכרד ליכטהיים, שאר ישוב [=ליכטהיים], הספרייה הציונית 1954, עמ' 417 (נצ"ב): "הממשלה התורכית לא הייתה להוטה אחר קבלת יהודים לצבא והעדיפה את תשלום הכופר לגולגולת. רק סוג אחד נדרש לצבא, סוג המתלמדים, שגויסו ונשלחו לבת"ס צבאיים בבעל-בק ובקושטא והיו לקציני צבא" (אליהו גולומב, חביון עוז [= חביון], א, עורך יהודה ארז, עיינות 1954, עמ' 348).

[18]  מרקוביצקי, עמ' 68.

[19]  לאחר משבר "מלחמת השפות" ב-1914 ירש בית המדרש למורים בי-ם, שבהנהלת דוד ילין, את הסמינר למורים של אגודת "עזרה" היהודית-גרמנית, שנתרוקן כמעט, אך המשיך להתקיים זמן-מה עד שדעך. המגויסים הא"יים הבחינו בין תלמידי הסמינר של ד' ילין ובין ה"בוגדים" שהמשיכו ללמוד בגרמנית בסמינר "עזרה" - אלה כאלה גילאי גיוס לצבא.

[20]  התואר "מתנדבים", השגור בזיכרונות רבים מאנשי התקופה והמתגייסים בוגרי ג"ה והסמינרים, מלמד על נכונות להישמע לצו הגיוס בלא לחמוק ממנו (ורבים אכן חמקו) ולנצל בתוך כך את הזכות לשרת כקצינים, ולאו-דווקא על התנדבות לצבא מרצון (אפשר גם שהמונח "להתנדב" שימש באותם ימים במשמע "להתגייס", שכן השורש "ג י ס" טרם השתגר בלשון). מכתב דב הוז (ר' נצ"ב) להוריו, שנכתב בתחילת אפריל 1918 מי-ם, לשם הלכו הוא וכמה מחבריו להתייצב לגיוס, מלמד כי אין מדובר בהתנדבות אלא במילוי צו ("רפורט", שנראה כי הוגש בשלהי מרס 1916; ייתכן שההתייצבות בי-ם באה כדי להבטיח את שיגור המתגייסים לקורס קצונה, כזכאותם):

עליכם להשתדל ככל האפשר במשלוח הרפורט ולהודיענו מייד בטלגרמה מהירה: מתי נשלח; הנוּמֶר; התאריך שלו. [...] הפקיד [בלשכת הגיוס בי-ם] אמר, כי אם יש לנו תעודות חתומות בידי מנהל משרד החינוך, אין כל ספק כי זכותנו [כבוגרי בי"ס תיכון] תינתן לנו. בנוגע לתלמידים [שטרם סיימו לימודיהם] גם כן לא יהיה כנראה שום מעצור, כי רשימת תלמידי המחלקות העליונות בגימ' ישנה בהרמת הצבא [לשכת הגיוס] פה (אמ"ש; גרשון גרא, בית בת"א - סיפורה של משפחת הוז, ימי ראשית 1920-1905 [= גרא], משרד הביטחון 1987, עמ' 113).

[21]  מעדותו של אחד מאנשי קבוצה זו, יצחק רוזנטל (מובאת בתדהר, ג, עמ' 1403; ר' עליו בנצ"ב), נלמד כי מנתה 5 "מתנדבים" מתלמידי ג"ה: יצחק בֶּרְצֶ'נְקוֹ, יוסף כַרמין ואברהם שֶמְיוֹן (מחזור ב'; ר' נצ"ב), יצחק רוזנטל (מחזור ה'), וכספי (ככל הנראה נחום כספי-זילברברנד, מחזור ז'); אולם לפי עדות מ"ש (במכתב 9) נמנה עמם גם מרדכי שטיין, בוגר מחזור ג'.

במכתב דב הוז מיפו, 17.3.1916, אל מ"ש בדמשק (על שהותו של זה בדמשק ר' להלן), הוא מדווֵח: "פה החלו לעסוק בסידור קופה לבוגרים ההולכים לצבא. כרמין וברצנקו נסעו בלי פרוטה" (אמ"ש; גרא, עמ' 112); נראה, שה-5 נסעו לדמשק, ולהם נדרש אליהו גולומב במכתב לא-מתוארך למ"ש בדמשק (לפני התגייסותו של האחרון): "לעת עתה לא הלכו לצבא אלא אותם התלמידים שמצאום בדמשק" (אמ"ש; חביון, א, עמ' 117). במכתב מדמשק מ-7.4.1916 (מס' 5) לאחותו רבקה (ר' נצ"ב), זמן קצר לפני גיוסו, מאזכר מ"ש את "חמשת המסכנים", שעמם נפגש שוב בתוך זמן קצר בהגיעו לבעל-בק. וכן: "תלמידי הגימנסיה ובתוכם גם דוד בני הלכו היום לבית הפקידות להרמת הצבא [---] הוא מקווה שישלחו אותם לבעל- בק, לביה"ס הצבאי שם, במקום שנמצאים כבר אחדים מן התלמידים שנלקחו לצבא" (מב"ה, 12.4.1916, עמ' 270).

בעל-בק, בלבנון של ימינו, כ-60 ק"מ מצפון-מערב לדמשק וכ-130 ק"מ מצפון למטולה, לא נחשבה באותם ימים "חוץ-לארץ".

[22]  כבר בתחילת מרס פרסמו השלטונות צו גיוס, אך הוא עדיין לא חל על בוגרי הגימנסיה:

הייתה התעוררות גדולה כשבאה הקריאה לצבא [---] ויחרד העם לפדיון [---] ע"י השתדלויות בי-ם האריכו את זמן הפדיון ואלה שבאו להתייצב בגופם ולא להיפדות יקראו להם במודעה מיוחדת. והנה עד עתה אין מודעות ואין קוראים [---] כמה זמן יימשך מצב כזה אין איש יודע. בן רגע יכול הכל להשתנות [---] עד היום עוד לא קראו את בני גילו של דב. [---] (ברוך הוז, אבי ד"ה, מת"א לבנו יצחק בדמשק, 12.3.1916; אמ"ש; גרא, עמ' 109 [על י"ה ר' נצ"ב]).

"קראו לצבא היום את כל בני 19 ו-20 תלמידי הגימנסיה" (מב"ה, 12.4.1916, עמ' 270).

[23]  לנותני השירותים החיוניים נופקו תעודות פטור, שנקראו "וַסיקות" (התפתחה אפילו "תעשייה" לזיוף תעודות אלה). "מועטים, בעלי מקצוע, הסתדרו במשרות ממשלתיות. יקותיאל בהרב ואברהם קריניצי הסתדרו בדמשק" (יצחק אולשן, דין ודברים [= אולשןן], שוקן 1978, עמ' 43; אולשן היה בוגר מחזור ג' של ג"ה; ר' נצ"ב). וכך מב"ה על פרשת הווסיקות:

ההמון הגדול של המשתמטים מעבודת הצבא, כל אלה שנקראו עוד לפני שנה או שנה ומחצה, "הסתדרו" בזמנם באיזה אופן שהוא, היינו או שהכינו להם וַסיקות חציָן כשרות וחציָן לא כשרות, או פשוט משתמטים ברשות הפקידות. הם לא באו אל הקריאה בשעתה, נחשבים כנעלמים, אם כי הם חיים וקיימים ומתעסקים בעבודתם איש על מקומו. להם אינם קוראים גם עתה, כי "מי יודע" איָם, ואולם אלה ששילמו כופר הצבא גלויים וידועים, הודיעו בזמנם על יישותם בעצמם, ובכן עתה מזמינים אותם בכל עוז, ואם לא ימהרו לבוא ולקחום, כמובן, בחוזקה. יוצא שהישרים והדייקנים למלא את מצוות החוק הפסידו... (מב"ה, 9.2.1917, עמ' 481).

[24]  "בחודש מאי 1916 באו למעלה מ-50 גומרי הגימנסיה העברית ביפו, 30 מתלמידי ביהמ"ד למורים שלנו בירושלים ו-24 תלמידים ממוסדות חינוך אחרים בקבוצות קבוצות בדרך היבשה על פני אסיה הקטנה לקושטא, כדי להיכנס לביה"ס הצבאי התורכי" (ליכטהיים, עמ' 417). לשלוש קבוצות אלה קדמה הקבוצה שהספיקה לסיים הכשרתה לקצונה בבעל-בק.

[25]  "כאשר עלתה על הפרק שאלת הגיוס לצבא התורכי היינו אני ודב בעד ההתגייסות. אליהו התנגד. היה ויכוח בינינו. לא הייתה סמכות  שתכריע - וכל אחד עשה לפי הבנתו", וכן: "לכולנו היו פקפוקים ולבטים רבים בלכתנו אל הצבא התורכי" (משה שרת, "הקבוצה היפואית", עדות שנגבתה ב-12.3.1954 בשביל את"ה, את"ה 87/17).

[26]  בן-אלול (מפי משה שרת), שם. המתגייס מאיר בוגדנובסקי (בוגדן-שלי [ר' נצ"ב]) כתב ביומנו באותם ימים: "העמיקה ההחלטה שהגענו אליה בימי ההתעתמנות - כולנו, מורים ותלמידים ומנהיגי היישוב והתנועה - לעמוד באיתן בכל הרדיפות כאזרחים, בונים, לוחמים ומגינים, ללכת לצבא מתוך תקווה לחזור אל היישוב ולחזק את כוח עמידתו" ("בכף הקלע" [ = בוגדנובסקי], שנתון "דבר" תש"ג, ת"א 1944, ע' 301); עמיתו כתב לימים, כי התגייס מתוך "התקווה לשכך במקצת זעם השלטונות כלפי הציונות והיישוב ולהחליש את הנגישות והגירושים. בלב קיננה גם ערגה לכוח יהודי העלול לצמוח באחד הימים. [---] ברכבת, בדרך לביה"ס לקצינים בקושטא, אמר לי דב הוז: 'יש לשמור על הכבוד העצמי והיהודי בכל מקום. כל אחד מאיתנו כביכול מייצג את היישוב כולו. מהתנהגותנו יקישו התורכים על טיב היישוב כולו. אם ישחק לנו המזל, ונישָלח לחזית הדרום, אפשר ונוכל להביא תועלת ישירה לארץ וליישוב. גורל המלחמה לא נחרץ. אך בתוך הארץ יושבים ערבים, אשר ישתמשו בכל הזדמנות כדי לשדוד, להרוס ולרצוח. יש לעמוד על המשמר ולדאוג לשמירת היישוב'" (צבי שרייבר-שריב, "עם הנץ ההגנה" [= שריב], "מערכות" ס"ה, ינואר 1952, עמ' 6; ר' נצ"ב).

[27]  "בין חברי התנהלו ויכוחים אם להיענות לגיוס ואם לא. לפי החוק לא יכלו בוגרי בתה"ס התיכונים ליהנות מן ה'וַסיקות'. הם היו מוכרחים להישָלח לביה"ס לקצינים בקושטא. גם המצדדים וגם השוללים את ההליכה לצבא ביססו את נימוקיהם על חישובים יישוביים. אליהו התנגד באופן חריף ואני הצטרפתי אליו. כנגדנו היו משה שרתוק ודב הוז בין המצדדים. אחד הנימוקים של דב היה שאנו צריכים לחדור לצבא כדי לרכוש ידיעות צבאיות וגם כדי לבקש דרכים לרכישת נשק" (אולשן, עמ' 43; אולשן גם מספר שם כיצד שינה דעתו ממחייב לשולל); "היו ויכוחים אם על צעירינו לצאת כולם, או החובה על חלק להישאר בארץ בכל צורה שהיא, כדי לעמוד על משמר ביטחון היישוב. רבים הצליחו להישאר ולא עזבו את הארץ" (דב אשבל, זיכרונות מארץ ישראל [ = אשבל], הוצ' דעה, ירושלים, ח"ש, עמ' 30 [על ד"א ר' עמ' 135 הע' 16; נצ"ב]); "הוויכוח התנהל בחריפות יתרה. היו בעד עשיית הצעד הזה והיו נגדו. צבי [מלי-אביטל, בוגר מחזור ד' של ג"ה], בוויכוחים הפנימיים המתנהלים בקרב התלמידים, הוא בין מחייבי ההתעתמנות וההתנדבות לצבא התורכי לאלתר. לדעתו יש לפחות לנסות בצעד זה להציל את היישוב. הוא עם הראשונים היורדים למשרד השלטון, מקבל את הנתינות העותמאנית ומכריז בו במעמד על התנדבותו לצבא התורכי לשירות פעיל" (יוסף קלמן, "צבי אביטל", ללא-תאריך, ארכיון גימנסיה "הרצליה" [= אג"ה]; י"ק, בוגר מחזור ד', ועמו אחיו הצעיר צבי (ר' נצ"ב), התנדבו אף הם); "מבין אנשי הציבור, ההורים וחברים בתוכנו, היו ששללו כל טיעון שחייב נטישה את הארץ והינתקות מדאגותיו וצרכיו היומיומיים של היישוב. דעתם הייתה שלמען שמירת הקיים יש לנצל כל אפשרות להשתמט מהגיוס. הם גרסו, שהיציאה מהארץ כמוה כשיקול החמור שעמדנו בפניו עם הכרזת המלחמה: לנצל את נתינותנו הזרה, הרוסית בעיקר, ולצאת למצרים טרם נצטרפה תורכיה לבעלות-בריתה גרמניה ואוסטריה, או לקבל את הנתינות העותמאנית ולא לנטוש את הארץ. המבוגרים שבחברות הנערים היו חלוקים בדעותיהם. משה שרת ודב הוז, לדוגמה, דגלו בהתגייסות ואילו אליהו גולומב חלק עליהם בחריפות" (דוד הכהן, עת לספר [= עת לספר], עם עובד 1974, עמ' 341-340).

וכן: "כשנזדמנו לפגישות מקריות ושוחחנו על עניין גיוס תלמידי הגימנסיה לצבא התורכי, הבענו, אני ואליהו, את התנגדותנו להתרחקות מן הארץ (תלמידי הג' והסמינריון בירושלים נקראו להתגייס בתורת קצינים והיו מחויבים "להשתלם" קודם לכן בבתה"ס הצבאיים בקושטא, בבעל-בק ועוד), והצענו שגם הגימנזיסטים, ובייחוד חברי ההסת' המצומצמת, יסתלקו לחלוטין, בכל מיני דרכים, "כשרות" ובלתי כשרות, מן השירות בצבא התורכי, אע"פ שנמצאו אז עסקני ציבור נכבדים, שחייבו - ואף תבעו - התגייסות צעירינו לצבא התורכי וראו בכך מעשה בעל ערך מדיני, העשוי לקדם את מפעלנו הלאומי בארץ, כמובן מתוך הנחה שאולי הגרמנים והתורכים יהיו המנצחים במלחמה. אולם למעשה נתגייסו רוב חברינו לצבא. אליהו השיג כתב-פיטור מן הצבא ע"י שרכש לו זוג פרדות שנשלחו לעבודת ה'סוּחְרַה' [הכפייה], בדרך לסואץ, ואני השתמשתי באמצעי פיטור אחרים, שהיו מקובלים אז ביישוב" (יעקב כבשנה, "החבר והידיד", חביון, עמ' 26).

ההיסטוריון יגאל עילם סיכם: "על רקע שאלת ההתעתמנות ועתיד היחסים עם השלטונות העותמאנים נחשבה ההתגייסות לצבא התורכי כאינטרס יישובי והופעל אפילו לחץ ציבורי על בוגרי הגימנסיה להתגייס לצבא. אליהו גולומב התנגד לכך בכל תוקף והצליח להשתמט מן הגיוס. לא היו לו כל אשליות ביחס לצפוי לו ולחבריו במסגרת הצבא התורכי, ולא על כך צריך הנוער היהודי לכלות את כוחו. אולם  ש ר ת ו ק,  הוז, קומרוב ושמיון לא הסכימו עמו והתגייסו. כלום לא הייתה זו אחת ממטרותיה של 'ההסתדרות המצומצמת' - טענו באוזניו - להשתלב במשטר העותמאני ולתפוס בו עמדות מפתח למען הפעולה הציונית בארץ?" (יגאל עילם, הגדודים העבריים במלחה"ע הראשונה [ = עילם], מערכות, 1973, עמ' 167).

מרקוביצקי אומר על שוללי ההתגייסות: "ההליכה לצבא נתפשה אצלם כתחושת אבדון פיסי ורוחני, שכרוכים בה קורבנות שווא. מאידך גיסא, טענו, יש לרכז את הנוער בעל ההכרה בתחומי היישוב, להכשיר כוחות מגן למקרה שתפרוצנה מהומות וסכנת הכחדה תרחף על היישוב. עם מעצבי גישה זו נמנו אליהו גולומב, אברהם שמיון ואחרים מקרב תלמידי הגימנסיה" (עמ' 67; ושם, בהערה, מאוזכרים גם יעקב כבשנה וחיים שטורמן, תלמידי מחזור א' של ג"ה [ח"ש לא סיים] כשוללי ההתגייסות, אלא שא' שמיון נמנה דווקא עם ראשוני המתגייסים ולימים ערק). לפי אולשן, "היו 90 אחוז מחייבי הגיוס שבין תושבי סוריה וארץ ישראל משתמטים [---] בסופו של דבר נסעו לקושטא עשרות אחדות מחברינו, וייתרם לא התייצבו והוכרזו כ'פַרארים' [עריקים]" (עמ' 43).

(שאלת התגייסות יהודי א"י לצבא זר, הכרוכה בהכרח בהתרחקות המתגייסים מן הארץ, נתעוררה כבר ב-1915, בהישלח גדוד נהגי הפרדות הא"י-בריטי ממצרים לחזית גליפולי; הועלתה כשיקול מכריע בפי שוללי הגיוס לצבא העותמאני ב-1916 והטרידה את מחייביו בהישלחם, שלא כצפוי, לאימוני קצונה בקושטא; חזרה ונתעוררה ב-1918 עם הנעת הגדוד העברי הא"י למצרים; ולימים, ביתר שאת, עלתה במלה"ע ה-2, אז קראו רוב מנהיגי מפא"י, ובתוכם מ"ש, דב הוז ואליהו גולומב, להתגייסות לצבא הבריטי, וכנגדם טענו כמה מראשי הקיבוץ המאוחד כי התגייסות זו עלולה להרחיק מן הארץ כוחות חיוניים ולחבל בכוח המגן העברי ובראשו הפלמ"ח).

[28]  במאי 1921, במכתב לאחותו רבקה על התלבטותו אם נוכח המאורעות בארץ עליו להפסיק את לימודיו בלונדון ולחזור ארצה, קבע מ"ש:

במקרים כאלה אפשר להגיד רק: "דעו כי אני נוסע", אבל אי אפשר לבוא ולומר: "אני חושב לנסוע, מה אתם אומרים?" אסור לעשות תעמולה, כל אחד לעצמו. זה כמו הליכה לצבא, כמו התנדבות. כך אני מבין.

ודוד הכהן (ר' נצ"ב) סיפר:

הייתי עם אלה שהחליטו ללכת. הייתה לי גם סיבה אישית. אחת הדרכים להתחמק הייתה תשלום כופר במטבעות זהב או ניצול קשרים לשוחד למען קבלת עיסוק כלשהו המקנה שחרור מגיוס [תעודת "וסיקה"]. אפשרויות אלה היו בתחום יכולתה של משפחתי. למרבית חברי בגימנסיה, המנותקים ממשפחותיהם שברוסיה, לא הייתה אפשרות כזאת. בחרתי להיות איתם וללכת באשר ילכו (הכהן, עמ' 323).

[29]  "דב הוז, משה שרת, שמואל ייבין ואחרים הטיפו ללויאליות [לשלטון העותמאני] והגימנסיה הרצליה התייצבה לצדם. קשה לשער עכשיו מה היה אילו היו משתמטים כל תלמידי הגימנסיה ובוגריה" (סיפורה, עמ' 182). לימים פקפק פיקוד הצבא העותמאני בנאמנות הקצינים יוצאי ג"ה בשל תופעת העריקה ובשל פרשת הריגול למען הבריטים ע"י ארגון ניל"י, שכמה מחבריו שירתו לפני כן בצבא העותמאני וראשו אהרון אהרונסון כיהן בתפקיד בכיר ליד ג'מאל פשה (על כך ר' מכתבים 96, 97, 101, 108; על ג'מאל ר' נצ"ב).

[30]  מן השיחות והוויכוחים בשאלת ההתגייסות, שהתנהלו בין הרֵעים גולומב-הוז-שרת, ובייחוד בין גולומב והוז, נותרו רק הדים בכמה ממכתביהם. במכתב דב הוז לרבקה שרתוק מ-3.5.16, ערב מסעו כמגויס מירושלים לבעל-בק, נאמר "דבריו של אליהו על דבר שלילת החופש מצלצלים באוזני ואינם נותנים לי מנוח", וכעבור יומיים: "מחר הננו נוסעים סוף-סוף. [---] היום אני עומד לעזוב את הארץ. אז הייתי עדיין חופשי. מעתה הנני בצבא. הנני משועבד" (אמ"ש; גרא, עמ' 166); וב-11.9.1916, במכתב לא"ג מביה"ס לקצינים בקושטא, כתב:

ראשית כל, נגמור חשבון קטן. המלחמה היותר גדולה בדבר הנסיעה [הגיוס] לצבא הייתה לי איתך. הנני מתוודה כי נוצחתי. הנני מודה: אתה צדקת. נתברר לי אומנם פה עוד יותר - כי אילו הייתי בבעל-בכי [בעל-בק] היו כל חשבונותי נכונים [בשל קִרבתה הגיאוגרפית לארץ והשתייכותה לאותה יחידה מדינית]. נכון הדבר, כי בִניני נפל רק בנפול היסוד [ההתרחקות מהארץ], ולזאת הן אי אפשר היה לחשוש בהיותי ביפו. לקושטא לא היה יכול גם לעלות על דעתי לנסוע, אבל הוא אשר אמרתי, כי הצדק היה איתך. אתה הראית מן הרגע הראשון על שלילת החופש, על מסירת פיתרון שאלת החיים לידיים זרות, ובזאת צדקת. הידיים הזרות הללו הביאונו לידי מצב אשר אנחנו נתונים בו עתה, ומי יודע לידי מה יביאו להבא. צדקת! ואני נוצחתי. [---] (אמ"ש).

[31]  "אליהו מקווה להיפטר אך עד עכשיו לא הצליח לברר את הדבר, אך כמעט אי אפשר שילך [לצבא], בלעדיו לא תהיה מצה לפסח" (דב הוז מיפו למ"ש בדמשק, 17.3.1916, אמ"ש; גרא, עמ' 112) (הטחנה שהקים נפתלי גולומב ביפו, בעיבורי המושבה האמריקנית, ונוהלה אחרי מותו במרס 1914 בידי בניו אליהו ואליעזר (ר' נצ"ב), סיפקה קמח לצבא ולתושבי יפו ות"א). "חלק גדול מכל רכושנו עמד אז בסכנת כליה ולכן נשארתי בבית. אגב, אילו הייתי אני עם אליעזר הולך בדרככם [ומתגייס], כי אז היינו הורסים את מצב משפחתנו לגמרי [---] היינו עכשיו מגיעים עד חוסר לחם ממש" (א"ג לד"ה, פב' 1917, חביון, עמ' 120).

עם זאת, ממכתב דב הוז מדמשק, 14.5.1916, לרבקה שרתוק בת"א, עולה כי בשלב מסוים שקל אליהו גולומב התגייסות: "שמעתי, כי אליהו עתה ביפו. [---] אך מה בענייני הצבא שלו? יש לי הרגשה כאילו ילך סוף סוף גם הוא לקושטא. מה אעשה למען מנעו מהצעד הזה, כי הוא ייעשה סתם מתוך 'מצב-רוח' והדבר יגרום לו הרבה צער וסבל. אך מי יודע? אולי אסור לייעץ עצות? ואולי חיפוש תרופה למנוחת הנפש חשוב יותר מחשש סבל גופני?" (אמ"ש; גרא, עמ' 119).

[32]  א"ג "הסתובב בארץ ובדרך פלא עלה בידו להינצל מידי התורכים המחפשים", אולשן, עמ' 56.

[33]  דב הוז ורבקה שרתוק נישאו ב-1921; אליהו גולומב ועדה שרתוק נישאו ב-1922.

[34]  על סוגיה זו ר' הערה 54 להלן.

[35] מרקוביצקי מייחס למ"ש מכתב לצבי שפירא, מי שהיה קצין עותמאני עוד לפני פרוץ המלחמה, מ"ראשית שנות ה-60", שבו נאמר: "כאן [בקושטא?] נתגבשה שאיפתי להשתלם בצבאיות מרצון כביר ללמוד תכסיסי מלחמה ולהיות קצין בצבא התורכי. רצון כביר זה נועד להגן על כבוד האומה הסובלת ומעונה מהקלגס התורכי והאספסוף הערבי" (מרקוביצקי, עמ' 24, הע' 42). קביעה זו, המובאת בנוסח שונה כלשהו גם במאמרו "בכף הקלע של הנאמנויות" (מרדכי אליאב [עורך], במצור ובמצוק - א"י במלה"ע הראשונה, יד יצחק בן-צבי 1991, עמ' 101), הנסמכת על "עדות צבי שפירא, ארכיון תולדות ההגנה, תיק 176", עומדת בסתירה לכל שידוע על מ"ש הן בתקופת לימודיו בקושטא והן בימי הכשרתו לקצין עותמאני שם, ולפיכך טעונה אימות (אפשר מאוד שהדברים נסבו על צ' שפירא עצמו או על פלוני-אלמוני וכי במקור נכתב "שאיפתו" ולא "שאיפתי"). חיפושים אחר מכתב מ"ש לצבי שפירא בתיקי את"ה העלו חרס.

[36]  על מסעו הבהול של ג' וילבושביץ לדמשק ב-6.12.1915, בפקודת ג'מאל פשה, ר' "פרק זיכרונות מימי המלחמה העולמית", גריגורי [גדליה] וילבושביץ, "העולם", ו', 26.10.1939, מובא בשמעון רובינשטיין, המאמצים הגרמניים-תורכיים בתחומי ההנדסה במלה"ע 1, י-ם 1989, עמ' 51); "את המהנדס ג"ו מינה ג'מאל פחה למהנדס של העיר דמשק ומסר לו להביא תיקונים ברחובות העיר, לסלול רחובות חדשים ובכלל לשנות את תוכנית העיר. הוא קצב לו משכורת הגונה, גם נתן לו רשות להכין לעבודתו משרד ופקידים על חשבון הממשלה. בכלל, כמעט לכל בעלי המקצוע בהנדסה מן היהודים ניתנו משרות טובות אצל עבודת הממשלה, ומלבד שהם פטורים מעבודת הצבא ומקבלים משכורת הגונה, עוד רב כבודם והם תופסים מקום נכבד מאוד בעבודה התרבותית של הממשלה" (מב"ה, 3.2.1916, עמ' 239-238); משעמד ג"ו על מסגרת תפקידו בדמשק החל לחפש עוזרים מא"י ומשרות אלה משכו מועמדים, שמ"ש היה רק אחד מהם: "[---] מלבד 600 החיילים הקבועים נתן לי ג'"פ רשות להעסיק פועלים בעלי מקצוע נוספים מתוך האנשים אשר נתקבלו לצבא וטרם גויסו ליחידותיהם. אנשים אלה, בהיותם עסוקים בעבודות שיפור העיר, [היו] חופשים מחובת השירות הפעיל בצבא. זכות זו לשחרר אדם מחובת יציאה לחזית ע"י העסקתו בעבודות השיפור חיזקה את עמדתי בין הבריות. רבים חיפשו את ידידותי, כדי לנצלה לטובת שחרור איזה ידיד או קרוב מהחזית, ואומנם שחררתי מהשירות בצבא צעירים מהארץ שהובאו לדמשק ע"י השלטונות, וגם אנשים שהשלטונות עמדו לשלוח אותם לחזית באר-שבע, ביניהם כמה צעירים שכיום הינם אישים חשובים ביישוב כמו מר  מ ש ה  ש ר ת ו ק,  ד"ר יוסף ריבלין, יקותיאל בהרב, ברוך צ'יז'יק [---] כעבור זמן-מה נקראתי לשופט החוקר [בפרשת תלונה שהוגשה נגדו]. הופעתי לפניו במועד הקבוע בלוויית מזכירי מר בהרב (מזכירי הראשון היה מר מ' שרתוק)", (ג' וילבושביץ, "זיכרונות", "אומר" 14/15/16.5.1940; זיכרונו של ג"ו לא עמד לו; הוא לא שחרר את מ"ש משירות בצבא העותמאני). גם דב הוז שקל עבודה אצל ג"ו: "ובנוגע אלי: משה דנין היה בדמשק. בבואו סיפר כי ויל', שעתה הוא פותח שם פַּרק, רחובות חדשים, גשרים וכו', נצרך למתורגמן, מזכיר ושאר ירקות. תמוה מאוד מדוע זה לא פנה אלי והלא הוא יודע, כי אני מחכה למשׂרה. סשה [אלכסנדר וילבושביץ, בנו של גדליה] יכתוב לי על אודותיה. אינשאללה עוד אשתקע בדמשק. אך זוהי תוכנית לעתיד הרחוק" (דב הוז מיפו לאחיו יצחק בדמשק, 30.1.1916, אמ"ש; גרא עמ' 104 [לפי גרא, עמ' 107, הועסק יצחק תקופת-מה ע"י ג"ו בדמשק]); כפי שהתגלגלו דברים, יצא מ"ש לדמשק לשמש שם תורגמן ומזכיר אצל ג"ו, ואילו דב הוז נשאר בארץ, כמתחוור ממכתב אביו ברוך אל בנו יצחק בדמשק: "בעת שנסעו [עקיבא] גינצבורג ו[נחום] פפר [(ר' נצ"ב) לדמשק] חפצנו שייסע גם הוא [דב], אבל הוא, אחרי שכבר היה מוכן בכל לנסיעה, הביע דעתו נגד. [---] אחרי זה, כאשר בא מכתב ממך ומ מ ש ה  ויעצו לו לנסוע, הסכים גם הוא והחלו ההכנות בחיפזון [---] דעתנו המוחלטת היא שצריך לנסוע. מובטחני, שאם יבוא ישיג איזה דבר [משׂרה] וכל מה שישיג הריהו טוב מהדרך האחרת [התגייסות או השתמטות] [---]" (7.3.1916, אמ"ש; גרא עמ' 108): ועוד: "[---] זה כשנה ורבע הוא [ג"ו] עובד שם [בדמשק] [---] עתה, למשמע הגירוש [מת"א], בא הוא ושני הצעירים הטובים, בוגרי הגימנסיה, בהרב וגינצבורג, העובדים תחת פקודתו [---]" (מב"ה, 6.4.1917, עמ' 561-560 [ר' על ג"ו בנצ"ב]). עדות על נוהגו של ג"ו להעסיק עוזרים מבין תלמידים מוכשרים מבוגרי ג"ה הביא יוסף ברסלבי, בוגר מחזור ג' ומן המתגייסים לצבא העותמאני (ר' נצ"ב): "המהנדס [---] ג"ו, ששימש בשנים 1921-1919 מנהל המח' הטכנית של ועד הצירים, היה זקוק כנראה לעוזרים מתחילים. הוא הזמין אליו אחדים מבוגרי הריאלית של ג"ה, הגיש לכל אחד גיליון ועיפרון וביקש לצייר בית בעל שתי קומות [---]"  (בנתיבות לא סלולות = ברסלבי], עם עובד 1973, עמ' 15).

[37]  ר' מכתבים 3, 4, 5.

[38]  "בלילה הייתה אספה של ועד המפקח והוועד הפדגוגי בשאלת עבודת הצבא. 43 צעירים משתי המח' העליונות נקראים" (מב"ה, 16.3.16, עמ' 259; ר' גם מכתב 3 הע' 3).

[39]  חברו ובן כיתתו של מ"ש, יקותיאל בהרב, שבא לדמשק זמן קצר אחרי מ"ש, נמנע מלהכריז על עצמו כבעל זכות ל"שירות מקוצר" וכך עלה בידיו להשיג מה שלא עלה בידי מ"ש - עבודתו במשרד וילבושביץ נחשבה לו כשירות צבאי (אך לא בדרגת קצונה).

[40]  האימונים המזורזים, שנמשכו 6 עד 8 חודשים - תחת שנים אחדות, כנהוג בצבא העותמאני הסדיר - בביה"ס לקציני מילואים ("תעילימגיאה"), שהוקם בקרבת קושטא זמן קצר אחר פרוץ המלחמה, התנהלו ב-4 שלבים, כל אחד בעיירת קיט שעל החוף האסייני של ים השיש (אֶרֶנְקוֹי; בוֹסְטַנְגִ'י; גֶזְטֶפֶּה; מַלְטֶפֶּה, וכן ביַקַגִ'יק המזרחית יותר), שם שוכנו הצוערים בבתי-פאר שהוחרמו מבעליהם, ארמנים ויוונים עשירים שברחו או גורשו.

על סיבות העתקת ביה"ס הצבאי לקציני מילואים מב"ב לקושטא, כתב אשבל (ר' נצ"ב):

ייתכן, כי דווקא הרצון לזכותנו בתורכיוּת משופרא-דשופרא במהירות האפשרית, ובריחוק מקום מהשפעות ערביות, הכריע בכך. כי לא רק יהודים היו מועמדים להיות לתלמידים בביה"ס הצבאי אלא גם ערבים רבים ואת אלה היה צריך להרחיק מארץ אבותם עד כמה שאפשר, לבל יוכלו לקחת חלק במזימות המרד, שהאויב מבחוץ השתדל לעורר בחוגי התושבים (עמ' 35).

[41]  יומן חיים רזניק-רזילי, 11.6.1916 )אג"ה). רזילי, שפשפש בזיכרונו לקראת תרומתו לסיפורה של ג"ה, נתקל ביומנו בציטוט הכתובת שראה בקרון הרכבת במסע חבורתו מאסקישהיר לקושטא, ואיזכרה במכתב למ"ש מ-21.8.1964. על כך השיב לו מ"ש ב-25.8.1964 (פחות משנה לפני מותו):

מאוד שימחת את לבי במכתבך. ראה-נא אילו הלכי רוח החולפים בחייו של אדם ללא אות ושארית בנפשו נשארים שמורים בחביונם והופכים נחלה לזיכרון אם הם נרשמים בעתם. הכתובת שמצאת בכותלו של תא הרכבת העותמאנית באותם הימים מעידה על דיכאון רוחי ומאמצי להתגבר עליו עת הוּבלתי על פני אנטוליה למחנה האימונים בקושטא יחידי בתוך פלוגה שלמה של ערבים ותורכים. דָלית בשבילי נתח חיים מן הנשייה (אג"ה; אמ"ש).

מקור האִמרה "כה אמר לווינסקי", שכנראה הייתה שגורה בפי ליצני ג"ה, לא נודע. אלחנן ליב ל' היה סופר ועסקן ציוני ברוסיה, פובליציסט מבורך בחוש הומור ומחבר "מסע לא"י בשנת ת"ת לאלף ה-6" - אוטופיה ציונית; על-שמו נקראו הסמינר למורים ורחוב בת"א. במותו ב-1910 הספידוהו ב"צ מוסנזון ומ' שיינקין לפני התלמידים (גרא, עמ' 15) ואפשר שהאמרה צמחה ממליצותיהם.

[42]  בדרגה זו של קצין זוטר ("זאבֶּט וֶכִּילִי") נשאר מ"ש כל שנות שירותו (ר' מכתב 118 עמ' 341).

[43]  "הוא מקדימני בחודש ונמצא תמיד במקום אחר מאשר כל ציבורנו", כתב דב הוז על מ"ש לאליהו גולומב ב-11.9.1916 ממחנה האימונים שלו שליד קושטא (אמ"ש; גרא, עמ' 141).

[44]  תורכית למד מ"ש כסטודנט בקושטא; גרמנית בסיסית - בג"ה. "לשני השותפים, הגרמנים והתורכים, לא הייתה שפה משותפת. בין הגרמנים איש לא ידע תורכית, בין התורכים היו קצינים צעירים בודדים, שלמדו בגרמניה ושימשו מתורגמנים" (עקיבא גליקשטיין, "על ימי מלחמת העולם ה-1 בחלב - לזכר ידיד נעדר"; ר' הרשימה המלאה להלן, עמ' 363; על ע"ג ר' נצ"ב).

[45]  באחד מסיקורי חזית זאת באותה תקופה נאמר: "22-21 באוגוסט 1916: מערכת דוֹירַן. בעלות-הברית [כוחות יוונים, סרבים, רוסים, איטלקים] החלו להתקדם נגד הבולגרים בחזית סלוניקי; 19-17 באוגוסט: מערכת פְלוֹרינה. הבולגרים והגרמנים ביצעו מִתקפת-נגד והדפו את כוחות סלוניקי לאחור. הם כבשו את סֶרֶס (19 באוג'), דְרַמַה וקַוַולַה (18 בספט') והכוחות היוונים שם נכנעו מרצון"  (1948, p 934  . An Encyclopedia of World History, W.L. Langer (ed.), Houghton-Mifflin, Boston).

זו פעם יחידה שסרס מאוזכרת באנצ' סמכותית, אך תמציתית מאוד, זו.

[46]  מחלב, לשם הגיע בתום חודשי האימונים ליד קושטא, כתב דב הוז לאליהו גולומב: "השמחה של קרבתי לארץ, השמחה של שיכרון מאווירה וריחה, שמחה זו אינה שלמה. משה אינו איתנו. באיזה מין סֶרֶס, נדחה בין פקידים זרים, בלי חברים. הוא מסודר אומנם יפה מאוד. תורגמן בגנרל שְטַבּ [מטה כללי] של פירקה-דיויזיה, רחוק מסכנה. בטח מסודר גם בתנאי חיים טובים כפי שחיים כל אלה הנמצאים בין גרמנים" (10.1.1917). (אמ"ש; גרא, עמ' 156).

[47]  לימים סיפר מ"ש לבנו יעקב, כי החיילים התורכים בחזית זו, שרעבו ללחם, היו יוצאים בלילות לפשוט על שדות תבואה ובוסתנים בסמוך לקו. חיילי האויב, שעמדו על מנהג זה, היו אורבים להם וקוטלים בהם. למחרת כל תקרית לילית שכזאת היה המפקד התורכי מורה לתורגמן-שָליש משה שרת לנסח דוח למפקדה הראשית במתכונת שכזו: "הלילה אירעה היתקלות עם כוחות האויב. לאויב נגרמו 30 אבידות. 10 מחיילינו נהרגו/נשבו".

[48]  "כשישבנו ברכבת והדלת ננעלה על מנעול, שאלנו דרך החלון את הסמל של המשטרה הצבאית, שליוה אותנו עד הרכבת: - אמור-נא, לאן אנו הולכים? הרי אנו כבר ברכבת. מעתה לא נברח. - לדְרַמַה אתם נוסעים, אדונים. - היכן זהו - על גבול יוון-בולגריה. - מבינים אתם? אנו הולכים לחזית הבולגרית, חזית אנגלית-צרפתית-יוונית, אחת הנוראות שבבלקן - לחזית מוקדוניה" (בוגדנובסקי, עמ' 310, מובא כאן במקוצר).

[49]  אמ"ש. במכתב למורו בי-ם דוד ילין, מ-16.9.1917, כתב מאיר בוגדנובסקי: "נרעש משמחה ואושר טסתי דרך הרי בולגריה בבוא יום פקודתי לעזוב את חזית מקדוניה, אשר לא קיוויתי לראות אחריה אור שמש [---] יד השטן היא אשר פיזרתנו לכל עבר, היא אשר קרעתני מעל חֶבֶר אחי וחברי וקלעתני אל מעבר להרי חושך, למקדוניה [---]" (את"ה 80/62/2).

[50]  "נודע לנו כי מ"ש נשלח לארץ, לגדוד שבראשו עמד מפקד גרמני. בגדוד זה הוא שימש שלישו של המפקד, אשר היה מעבידו בפרך" (אולשן, עמ' 46; ר' מכתבים 78-67).

[51]  בצומת עפולה הסתעפה המסילה מזרחה וצפונה, והתחברה עם מסילת דמשק-מַדינה; מערבה לחיפה; ודרומה לשכם-טולכרם-לוד-ואדי סראר (ומשם מזרחה לירושלים ודרומה לבאר-שבע ולסיני).

[52]  עדות דב הוז על המשבר שגרמה ההתרחקות הבלתי-צפויה מהארץ הובאה לעיל בהערה 30. מכתבו הסרקסטי של מאיר בוגדנובסקי למ"ש ממוצול לחלב, מ-30.6.1918, מלמד על עומק המשבר:

אכן זוהי יד הגורל! כל התפתחות עניין הצבא אצלנו, התורכים החדשים [המתעתמנים] עובר עכשיו לעיני. יודע אני מנפשי ומהכירי את חברי השונים, וברור לי שאין כמעט אף אחד מאיתנו אשר לא קשר בדמיונו ובחלומותיו את עניין "הצטבאוּתו" [היותו לאיש-צבא] הפתאומית אל הארץ ואל הדרים בה. ואין אף אחד מאיתנו אשר היה לבו עומד בו לו ידע וראה מראש, כי עתיד הנהו להיקלע לדוּוִישְטַה ולמוסול ולאֶרְזֶרוּם ויתר פַּרְשְדָנֵי-החבל למיניהם, בשעה ש"שם" [בא"י] יהלכו ויפַקדו ויחמסו זרים. כל אחד תיאר לו בערך ככה: מה יש? נלך (לשון רבים - גם לה יש ערך גדול) לבעל-בק על קצה הגבול, בלבנון! מי קרוב לנו כלבנון? הרי כן כתוב: איתי מלבנון כלה וכו', אפך כמגדל הלבנון וכו' וכו' [---] ואחר שני חודשים של "התעמלות" [אימונים] - אני מספר לך כל זה על יסוד סיפוריו של בעל-בקאי אחד, שבא ירושלימה זמן-מה לפני לכתנו, ומשתמש אני בכמה מילים שלו: "נשוב בחרבות וכידונים לא"י". וכל אחד קבע לו בערך את המקום אשר בו יבחר למשכן הוד פקודתו, זה באחת המושבות בהר או בשפלה, וזה בעיר פלונית או אלמונית, כל אחד לפי סביבתו והכל בתור איזה פקידים בלי עבודה, ושם ימשיך את "חיי האופיציר" שלו. העבודה! חיים כאלה אינם רעים כל עיקר. ואח"כ מתחילה פרשת 'התועלוֹת': ראשית, חיזוק הגוף ולימוד לירות בנשק על מנת ללמד לאחרים. שנית, קניית עמדה ואחיזה ותוקף בחיי הציבור, בשעה זו, שהצבא תקיף ושר הצבא - מלך. שלישית, להגן על אחינו ועל היישוב הצעיר עד כמה שאפשר. הרי לך בקצרה ובערך מהלך הרוח והתקווה אז. איני דורש כל זה לגנאי, כשם שאין כאן מן השבח. הכל בינוני, מובן ואנושי-טבעי. ורע איננו בכל אופן. ולבסוף... מה אומר על הסוף? אבל הן גם אתה יודע כמוני. כל מה שיכול לכֻנות הפך גמור מכל הנזכר לעיל - נתקיים בנו. הלכנו למַלְטֶפֶּה וליַקַגִ'יק, עֻנֵינו, חוֹרָבְנו, בֻּזֵינו שישה חודשים - והוגלינו משם לכל רוחות העולם ולא לרוח האחת. ולא זכינו לראות אף פינה קלה שבקלות מא"י, לשמוע אף הד קל מצליליה, אף אנחה מזעקותיה. הפרדה אכזרית, רצחנית למשך שנתיים וחצי של נעורים [---] (אמ"ש).

[53]  ר' על עריקתו של יעקב לוי (נצ"ב) במכתב 54. התייחסויות שליליות לעריקה, בשל שיקול מוסרי, עולות במכתביהם של א"יים אחרים ששירתו בצבא העותמאני: בן כרמי (בן אהרון) אייזנברג מרחובות כתב: "אנוכי לא אברח [---] נתתי דיבְּרתי ואשמרנה. את שם ישראל לא אחלל וכבוד בן א"י יקר לי מכל" (רקוביצקי, עמ' 19); אריה [בן מיכאל] הלפרין, שנפל בחזית עזה, כתב: "אינני יכול לערוק מצבא לו נשבעתי אמונים. לא אבייש את כבוד החרב העברית" (שם, עמ' 49), "ולא מקרה הוא כי בנו [של מיכאל הלפרין] נפל על משמרתו במלחמה [---] וכי יתואר לכם בנו של הלפרין אחרת? נאמנות ... בנו של הלפרין נפל בשדה בחפירה כי נאמן היה כאביו" (יעקב רבינוביץ, "על מיכאל הלפרין", "הפועל הצעיר" מס' 10, 18.12.1919); מאיר בוגדנובסקי כתב לדוד ילין בירושלים: "נאמנים עד הרגע האחרון - הייתה סיסמתנו תמיד - והיינו כאן חשובים ליהודים לדוגמה, בעלי השקפה פוליטית קבועה ולא כ'חשוּכי כבוד', והרי זה יזיק לכבודנו באופן נורא" (5.3.1918, מרקוביצקי, עמ' 84).

במכתב מ18.5.1917-, לא חתום ולא ממוען, שנמצא בגנזי משפחת דב הוז, נאמר: "[חיים] מייזל ו[שלמה] פונרוב נעלמו אל הדוד [הבריטים] בשעה שנמסר להם תפקיד של סידור השמירה לפני החפירות [באזור עזה]. מכוער מאוד! הרושם נורא. הדבר גרם לשילוח היהודים שבאלי [חטיבה] זה מהחזית" (אמ"ש; גרא, עמ' 168).

[54]  שאלת התחזית לגבי הצד המנצח, שצצה עם פרוץ המלחמה וחזרה ונשאלה במהלכה, ושאלת האוריינטציה המדינית הרצויה של היישוב בארץ ושל ההסתדרות הציונית העולמית, וכמוהן ההכרעות המעשיות שהולידו התשובות השונות על שאלות אלה, ראויות לדיון נפרד. מכל מקום, הן ביישוב והן במוקדי התנועה הציונית שמחוצה לו קמו דוגלים בשיתוף פעולה עם מעצמות "המרכז" מזה ובשיתוף פעולה עם מעצמות "ההסכמה" מזה. בא"י הייתה אסכולת פרו-"מרכז" מזוהה עם ההתעתמנות והגיוס לצבא העותמאני; האחרת - עם ריגול למען הבריטים ועם התגייסות לצבא הבריטי. אך בעוד שבהתעתמנות ובגיוס לצבא העותמאני לא היו גלומים סיכונים כלשהם למעמד היישוב, ריחפה סכנה מוחשית על היישוב עקב הקמת גדוד נהגי הפרדות ב-1915 (פורק במאי 1916) ועקב חשיפת פעילות ניל"י באוק' 1917, ועל היהודים בגליל עקב הקמת הגדוד העברי ביהודה ביוני 1918. "דבר הקמת חיל יהודי, שיילחם לצד מעצמות הברית נגד תורכיה וגרמניה, עמד בניגוד גמור להלך הרוחות הכללי בעולם היהודי, בניגוד למדיניות הנייטרליות הקפדנית שגזרה על עצמה ההנהגה הציונית" (עילם, עמ' 11; ור' עוד בסוגיה זו בפרק "ז'בוטינסקי ורעיון הגדוד", שם, עמ' 93-83). המחלוקות, ההכרעות היישוביות, הכיתתיות והאישיות, והצעדים שננקטו בסוגיות עדינות ומורכבות אלה, התאפיינו לא אחת בתעוזה מרחיקת ראות (כגון זו של ניל"י), אך גם בעשיית דין עצמית ובפרישה מן הציבור. זאב ז'בוטינסקי, שמפרו-עותמאני ב-1909, בעת שעשה כעיתונאי ציוני בקושטא, הפך לפרו-בריטי מושבע ועשה יד אחת עם יוסף טרומפלדור בהקמת גדוד נהגי הפרדות ואח"כ הגדוד העברי, אמר בסוף אפריל 1917, כאשר הביע וייצמן חשש שהקמת הגדודים כרוכה בסכנת טבח ביהודי א"י:

אינני מסכים עם וייצמן בנקודה זו. היה מקום רב יותר לחשוש להתפרצות כזאת כאשר הוקם גדוד נהגי הפרדות, ממש בשערי ציון [---] אני מתנגד לעיקרון הקובע שהדיאפּזון [מנעד] המדיני של אומה מדוכאה ייחרץ ברגע זה ע"פ החשש מפני טבח הצפוי לחלק קטן מבני אמונתה [---] אלה שנשארו בא"י נשארו בעמדת משמר. אם יקרה להם דבר-מה - קורבנם לא יהיה לשווא. יהיה לזה אותו ערך בשביל האידיאל הציוני שייוודע לאבדות הליגיון, אם לא יותר (עילם, עמ' 132).

לעומת זה, בהיוודע דבר הקמת גדוד נהגי הפרדות ושיגורו לחזית גליפולי אמר מנחם אוסישקין, אז באודסה, לאמו של ז'בוטינסקי: "גבירתי, את בנך צריכים לתלות!" (עילם, עמ' 11); דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, שבדרכם לגלות בארה"ב נפגשו באלכסנדריה עם יוסף טרומפלדור, "מחו בפניו על המעשה ההרפתקני [שבהקמת הגדוד העברי הא"י], שימיט שואה ודאית על היישוב היהודי בא"י" (שם). יצוין כי מב"ה לא נדרש ביומנו כלל לסוגיית גדוד נהגי הפרדות, בעוד שלימים, לאחר כיבוש יהודה בידי האנגלים וההתעוררות שקמה בשלהי 1917 להקים גדוד עברי שיילחם במסגרת הצבא האנגלי להשלמת כיבוש הארץ, כתב:

עוד כל אחינו נמצאים בשומרון ובגליל ואנו מחויבים להיות זהירים מאוד בכל מעשינו, לבלי נגרום כל רע לאחינו אשר מעבר לקו החזית [---] היהדות הא"יית, שהייתה כל זמן המלחמה כולה לויאלית בייחוסיה לטורקיה, בוודאי ובוודאי שאין היא יכולה וגם רשאית לסדר גדודים צבאיים מתוך צעיריה העותמאנים (מב"ה, 23.12.1917, עמ' 800).

וכן:

מייד עם הופעת רעיון ההתנדבות לגדוד קמה גם התנגדות חזקה לתנועה זו. מפלגת "הפועל הצעיר" יצאה בגלוי נגד עניין ההתנדבות לגדוד. הובאו נימוקים רבים, וביניהם הועלתה גם הסיסמה של "שמירה על הקיים" והחשש לסכן את היישוב שבגליל ע"י הצטרפות לצד אחד מן המחנות הלוחמים (לאנגליה), בשעה שבגליל עדיין שלטו התורכים והגרמנים (יעקב כבשנה, "החבר והידיד", חביון, עמ' 26).

[55]  "משהגיעו צבאות אלנבי לחלב, הודיעה תורכיה כי היא מבקשת שביתת נשק. היא הייתה הראשונה מכל בעלות-ברית גרמניה, שהחליטה על דעת עצמה לצאת מן המערכה. כרעם ביום בהיר נפלה הידיעה הזאת לא רק על ראשינו בקושטא, אלא בכל העולם" (אשבל, עמ' 85). על כיבוש חלב כתב פילדמרשל ארצ'יבלד וויוול:

דיוויזיית הפרשים ה-5 הגיעה לחומס ב-16 באוק' ומצאה שם את הערבים של [שריף] נאצר, שעלו עליה מדמשק. עתה ניתנה הפקודה להתקדם לחלב. הייתה זו פקודה נועזה אף בשים-לב לדמורליזציה בשורות האויב. ב-24 בחודש הגיעו המכוניות המשוריינות עד למרחק של כמה מילין מחלב ומיור-גנ' מק-אנדרי שלח ותבע להסגיר את העיר לידיו. תביעתו נדחתה. ההתקפה על חלב תוכננה ל-26 בחודש בשיתוף עם הכוח הערבי של נאצר, אולם במשך ערב ה-25 בחודש הצליחו הערבים להיכנס לחלב ואילצו את חיל המצב לסגת. מק-אנדרו נכנס העירה בשעה 10.00 ב-26 בחודש. הכוח שלפקודתו היה חלש מכדי להוסיף להתקדם. רק הצורה הנועזה שבה הפעיל את גייסותיו היא שגרמה לכך, שהמפקד התורכי יפריז בהערכת כוחו ויפנה את חלב (מסעי המלחמה בא"י, מערכות 1951, מאנגלית עמיהוד ארבל, עמ' 203-202 [הובא פה בהשמטות; שנת הופעת המקור לא צוינה]).

בספרו אלנבי ציין א' ווייוול, כי אחר כיבוש דמשק ע"י הכוחות האנגלים ב-1.10.1918 היה ברור, שהתנגדות האויב להתקדמות אנגלית נוספת תהיה קלושה. ממשלת אנגליה דחקה באלנבי להטיל על חילות הפרשים שלו לכבוש את חלב, אך הוא העדיף להתקדם בהדרגה. כוחותיו כבשו ללא קרב את צור וצידון והגיעו לבירות ב-8 באוקטובר ולחומס באמצע החודש, ולהלן הוא אומר:

התורכים היו עשויים לבצע בלימה נחרצת אחרונה בחלב. גנרל פון-אוֹפֶּן האמיץ, ששלט היטב בגרמנים שלו במהלך הנסיגה, מת בכולירה, אבל היו שם שניים מטובי המפקדים התורכים, מוסטפה כמאל, מפקד החיל ה-7, וגמ'אל פשה, מפקד החיל ה-4, ולרשותם עמדו שרידי הכוחות התורכים [שנסוגו מדמשק]. אלנבי, שכאשר נודע לו כי דיוויזיית הפרשים ה-5 שותקה כולה במגיפת שפעת, היסס להפעיל את דיוויזיית הפרשים ה-4, שגם היא נחלשה עקב המגיפה, אולם מפקדה מק-אנדרו הבריק, כי אינו מטיל שמץ ספק ביכולתו לכבוש את חלב. הוא הורשה להמשיך והצדיק את תעוזתו בכובשו את העיר בעזרתם היעילה של לוחמי פייצל הערביים (ג'ורג' הַרַפּ, לונדון 1940, עמ' 288-287, אנגלית; על הדף הריק שבראש ספר זה, שנמצא בספרייתו, רשם מ"ש: "משה שרתוק, קהיר תש"א").

[56]  למעשה ערק ברגע האחרון, עם כיבוש חלב, בסרבו לסגת צפונה עם מפקדיו (כעדות ע' גליקשטיין להלן, עמ' 366). ב"קורות חייו", שהכתיב לבן-אלול (ב"דבר השבוע"), סיפר על אותם ימים:

הייתה בלבו אז מועקה נוראה: פתאום הוא בתוך הצבא הזה, במלחמה הזאת, מנותק מן הארץ. היה דיכאון רב, ללא קרן אור. בינתיים נכבש דרומה של הארץ בידי האנגלים. החל הגיוס לגדוד העברי. והוא בנכר, רחוק מכל אלה. רק אחרי כיבוש חלב חזר לארץ. האנגלים לא לקחוהו בשבי. הם שאלוהו אם הוא ציוני, וציוני פירושו בימים ההם - בעל-ברית (10.12.1953)

עוד נזכר מ"ש בימי חלב האחרונים שלו במכתב לארתור בירם (ר' נצ"ב) מ-6.8.58:

ד"ר בירם היקר והנערץ, לדאבוני נבצר ממני לבוא לחיפה ביום ד' הבא, כדי להשתתף בקבלת הפנים הנערכת לכבודך. הרשני-נא לשלוח לך בדרך זו את ברכתי ליום הגיעך לגבורות. מיום שהכרתיך לראשונה ואתה סמל במדי הצבא הגרמני בתחנת הרכבת בעפולה בשנת 1917 ואילו אני קצין בצבא העותמני, ושנינו שבויים בידי צר ולבותינו יוצאים לבשורת הצהרת בלפור שהדה נשמע כה עמום מרחוק - ואחרי-כן, עת נפגשנו בחלב ב-1918 ויחד סיימנו לעצמנו את מלחמת העולם הראשונה בסרבנו ללכת צפונה עם חילות אשכנז ותוגרמה הנסוגים - מאז ועד היום מלא לבי חיבה וכבוד אליך והערצה את אישיותך ופועלך. [---] שלך בידידות נפש, משה שרת (אמ"ש).

[57]  גבירצמן הפציר במ"ש במכתב זה, שנכתב ביום נפילת דמשק בידי הבריטים, לבוא לחופשה לקושטא, ככל הנראה לא (או לא רק) כדי להיחלץ מחלב, אלא כדי לבצע שליחות לאומית כלשהי ("הד"ר [רופין] תמים-דעות, מוצא זאת לרעיון יפה"), אולי ברוסיה (של משטר מהפכת פברואר), ורמז על סיכוי לצאת לשם, כפי שעשו "בשבוע זה 5 מורשים מה-28 [הגולים; צ"ל 29] שהגיעו הנה בשנה העברה, מקבוצת [סעדיה] פז וכו'. הדבר אינו קשה וכמובן גם אינו כשר גם כן", אך הוא מזהיר: "יש אפשרות גם שלא בנקל תעלה הדרך הלאה" (ככל הנראה לגרמניה או למדינה נייטרלית כלשהי במערב-אירופה), ולהלן: "הודע נא לי מי ומי בא מדמשק לחלב. אני חושב שארם-צובא [חלב] ג"כ 'תתגלגל' [תיכָּבש] בימים הקרובים. ככה חושבים כאן בחוגים גבוהים. בשבילך יהיה זה אולי פיתרון שאלה" (אמ"ש) - ואכן כך היה.

[58]  עדות נוספת על ימיו האחרונים של מ"ש בחלב סיפק אריה סלומון, שעשה גם הוא שם, בתצלום מאותם ימים ובמכתב לוואי, ששלח לאצ"מ זמן-מה אחר מות מ"ש. אלה מובאים בעמ' 361.

[59]  על יחסי י' שרתוק עם אב"י וי"מ פינס - "עזרא ונחמיה" של אותם ימים, כהגדרת י"ש - ר' משה שרת, יומן אישי 1957-1953 [= יומ"א], עמ' 1984 (על י"מ פינס ר' נצ"ב). י"ש סייע לאב"י באחסון כרטסות "המילון הגדול" ועל כך היו אב"י ובני משפחתו אסירי תודה לו כל ימיו.

[60]  הספר תורגם מגרמנית. יצא לאור בסנט-פטרבורג ב-1900, ככל הנראה בהוצאה עצמית, עם הקדמת המתרגם ובראשו הקדשה: "לידידי י"מ פינס ואליעזר בן-יהודה". "מלחמות היהודים" בתרגום יעקב שרתוק היה לחם-חוק לרבים מצעירי דור העלייה השנייה ברחבי רוסיה (כעבור 90 שנה, ב-1991, הוצא ספר זה במהדורת פקסימיליה ב-100 אלף עותק בהוצאת "אוריול", סנט-פטרבורג - ללא שינויים או תוספות כלשהן, לרבות ההקדשה המקורית שבראשו).

[61]  אבי מי שהיה ראש עיריית י-ם ונשיא "הוועד הפועל הערבי" מוסה כּאזם אל-חוסֵיני; סבו של עבד-אל-קאדר א"ח; רב-סבו של פייצל א"ח, בית הבק, שבו ישבו כל בני משפחת שרתוק המורחבת, עומד בעין-סיניה עד היום ומשמש את פייצל אל-חוסייני.

[62]  משה מאני, מורה הערבית הראשון של משה שרת בגימנסיה הרצליה, סיפר: "נכנס לכיתה נער. כששמעתי את דיבורו הערבי התחלחלתי - האם זה ילד יהודי? מהיכן סיגל לעצמו שפה רהוטה ומושלמת כזאת?" (יומ"א, עמ' 24). על "לימודיו" בעין-סיניה סיפר מ"ש לימים: "[---] מורי ורבי, הערבי אבו-עוֹדה שלא ידע קרוא וכתוב, [היה] אחד ממורי הגדולים בחיים, אשר ממנו למדתי דיבור ערבי ומבטא ערבי ודת ערבית ופולקלור ערבי וחוכמת חיים לאין שיעור בכלל [---]" (יומ"א, עמ' 1970).

[63]  רבקה ומשה קיבלו "שיעורים פרטיים" מהוריהם ומברוך קטינסקי והרבו לקרוא בספריית ההורים; עדה למדה בבי"ס של נזירות בכפר הסמוך ביר-זית; יהודה למד ב"חדר" המוסלמי ("כוּתאבּ") שבעין-סיניה. "גדלנו חמישה ילדים מגיל שלוש עד שלוש-עשרה שנתיים ללא תורה וללא דרך ארץ במובנים המקובלים של מילים אלה; כסמל לתרבות הרחוקה הצלחנו להביא לשם פסנתר" (יומ"א, עמ' 1964).

[64]  על תקופת משפחות שרתוק-קטינסקי בעין סיניה ר' פרק "בית יעקב", יומ"א, עמ' 1988-1957; ציונה רבאו (קטינסקי [ילידת עין-סיניה]), בתל-אביב על החולות, מסדה 1973, הפרק "כפר מולדתי", עמ' 16-11.

[65]  תחילה דרה המשפחה בשכונת עג'מי, משם עקרה לבית חיים אַמְזַלַג שבנווה-שלום, מול שפת הים, ומשם לדירה בבית חנוך שברח' יהודה הלוי 21 פינת רח' הרצל (בבית זה נפטר יעקב שרתוק ומשם גלתה המשפחה לראש-פינה בגירוש פסח 1917). אחרי המלחמה בנה וולודיה שרתוק בית דו-קומתי בשד' רוטשילד 23. משפחתו דרה בקומה העליונה ופניה שרתוק וילדיה - בקומת הקרקע. בדירה זו התמקמו עדה ואליהו גולומב לאחר נישואיהם ובשנות ה-30 וה-40 הייתה לאחד ממוקדי מפקדת "ההגנה". ב-1954 נמסר הבית למשרד הביטחון, שהקים בו את המוזיאון הממלכתי לתולדות ההגנה (שניים מחדרי הבית ורהיטיהם, לרבות שולחן הכתיבה של יעקב שרתוק, שירש אליהו גולומב, משומרים שם כשהיו). זיכרונות מ"ש על הבית בשד' רוטשילד 23 מובאים ביומ"א, עמ' 504-500.

[66]  לפי מסורת משפחתית אהב האב יעקב לשוחח בייחוד עם אליהו גולומב; א"ג כתב עליו לימים: "ובייחוד נחרתים דבריו בלב החברים הקרובים של ילדיו הגדולים רבקה ומשה, שזכו לשיחותיו הנוקבות והמחנכות" ("דבר", 5.3.1943); ועוד:

בדירת שרתוק, בפינת הרחובות הרצל-יהודה הלוי, היה משהו מיוחד. שם היה מכונס 'טרסט המוחות', שם היו הנערים המבוגרים [---] תלמידים לדוגמה, תפארת המורים [---] קובעים את סדרי האגודות ומחדירים את ספרי המופת הרוסיים כחומר קריאה נוסף לספרים הנדירים בעברית, מתפלספים בתורות הופכות-עולם וטווים את חוטי החיים החלוציים לעתיד [---] דמדומי ערב קיץ בת"א. רבקה שרתוק פורטת על פסנתרה בחדר החשוך וחבריה 'הגדולים' מקשיבים לסונטת 'ליל ירח' המעודנת של בטהובן. החלון פתוח לרחוב הראשי ואנו, הנוער שהגיעו למצוות, אך עוד אין לו מקום ועניין בפנים הבית דווקא, יושבים ממול, מעבר לרחוב, על מדרגות מרפסת בית מרקחת 'אורבוך', ונחים מעמל היום, מן השובבות והשרב. יושבים ומקשיבים לנגינתה של רבקה (עת לספר, עמ' 340).

[67]  רבקה דיווחה לאחיה על ההחלטה שקיבלה להישאר ביהודה מסיבות עקרוניות - התנגדות להליכה בגלות - בביטחון כי יסכים עמה; על ההשתקעות בראש-פינה כתבה לו במפורט מפתח-תקווה ב-27.4.1917:

בזמן שהוכרז הגירוש היה [הדוד] וולודיה [שרתוק] בדמשק [לרגלי עסקיו שם]. היינו תועים ומגששים באפלה ולא ידענו להחליט אנה לנסוע. הייתה דעה של הדודה אנה [רעיית וולודיה] כי מוטב שניסע לדמשק ושם נשתקע, שם אפשר יהיה להרוויח ולסדר איזה אופן חיים. אולם אַחַר שינינו את החלטה ונלך יחד עם הרוב לפ"ת. [---] בא וולודיה מדמשק ונסע גלילה לחפש לנו מקום מושב. הוחלט כי עלינו להשתקע בגליל, במקום קרוב לדמשק. זה נחוץ בכדי שהדוד וולודיה יוכל לנסוע מדי פעם לדמשק בשביל הווסיקה שלו וגם בשביל שתהיה אפשרות להשתכר דבר-מה. כדי שהחיים יהיו יותר זולים הוחלט שנגור יחד. [---] התוצאות: הוא מצא דירות בראש-פינה [---] שכר שני חדרים בשבילנו וחדר בשבילו בקרבת מקום, על מנת שנאכל יחד. והרי לך - עלינו לנסוע לר"פ.

[68]  לימים, משנישאו רבקה לדב הוז ואחותה עדה לאליהו גולומב ב-1921, צלחו הארבעה את משברי הבחירה וההתקשרות ונשארו רעים נאמנים וקרובים כשהיו; בתולדות היישוב ותנועת העבודה נודעו אליהו גולומב, דב הוז ומשה שרת כ"שלושת הגיסים" (שעליהם התווסף "הגיס הרביעי" שאול מאירוב-אביגור, אחי צפורה שרת [ר' נצ"ב]).

[69]  עוד בחרסון שכר האב יעקב מורים להוראת עברית לשני ילדיו הגדולים רבקה ומשה בצוותא (שניים מהם היו ולדימיר [זאב-וולף] דובנוב, אחי ההיסטוריון שמעון דובנוב וביל"ויי מחבורת "שיבת החרש והמסגר" [שה"ו], שחזר לרוסיה, וזאב סמילנסקי [אבי יזהר], שחָבַר למשפחה בעלותה ארצה). ב-1.2.1906 כתב האב לחברו ו' דובנוב: "אילו ידעת איך הספיקו ריבוֹצְ'קַה ומוֹיְסֶיֶנְקַה לרכוש שפע של ידיעות בעברית וכמה נפלא הם מדברים עברית!" (שולמית לסקוב, הביל"ויים, הספרייה הציונית 1979, עמ' 417).

[70]  מ"ש כתב על אביו: "הוא יצרני עם כל השקפת עולמי, סכום רעיונותי והכרוֹתַי עד היותר עמוקים וצרופים, יצרני בטבע ובחינוך" (יומ"א, עמ' 1987); "תמיד ראיתיו כגבוה ממני משכמו ומעלה בכוחו השכלי וביסודות נפשו המוסריים" (לבנו יעקב במכתב ממחנה המעצר לטרון מ-25.7.1946; אמ"ש).

[71]  "אמונתי חזקה בהבנה ההדדית שלנו, משה. אין דבר אשר לא נבין אחד מפי השני ולו גם ברמיזה", כתבה רבקה לאחיה ב-27.4.1917, במכתב ארוך על גירוש יפו-תל-אביב (אמ"ש; גרא, עמ' 163).

[72]  באמ"ש אצורה תכתובת עשירה שהתנהלה בין מ"ש ואחותו רבקה בשתי תקופות לימודיו. העמותה למורשת מ"ש תוציא לאור תכתובת זו בנפרד.

[73]  צפורה שרת כתבה לימים בזיכרונותיה: "לקראת סוף הטיול, זה היה בחברון, הדרכים הצטלבו ובעצם שם הכרתי וראיתי את משה מקרוב ליד אלוני ממרא. שנינו היינו ראשי אוהלים ועניינים משותפים היו לנו עם הנהלת הטיול" (אמ"ש). על מסורת טיולי גימנסיה הרצליה ר' סיפורה, עמ' 114.

[74]  סת"ה, א, ע' 244; ור' שם הסיכום המלא בפרק: "ערכה של ההתנדבות לצבא התורכי". אליהו גולומב כתב לימים: "רבים מהם [מהקצינים האי"ים] חזרו אח"כ לחזית א"י וחיזקו את עמדות ההגנה" (חביון, עמ' 348). ברשימתו "שלושה שבועות בהגנת תל-חי" ("מערכות" ע"ד), ציין שאול אביגור:

המדריכים היו בעיקר מקרב מי שהיו קצינים תורכים לשעבר. אלה מילאו בכלל תפקיד נכבד בהגנת הגליל העליון בימים ההם; האימון שקיבלו בביה"ס התורכי הצבאי בהנהגת קצינים גרמנים היה קרבי, יעיל ותכליתי, ובהכשרתם הצבאית הם עלו על חיילים ואף סמלים מהגדוד הא"י והאמריקאי (מצוטט בסת"ה, א1, עמ' 730).

וביתר פירוט: "מן 'הקצינים התורכים' הדריכו בגליל, אף שימשו מפקדי יישובים שונים, ב' ביכמן (ר' נצ"ב), י' ברסלבסקי, ש' גבעוני [גבנמן (נצ"ב)], נ' זלדיס, י' לוקצ'ר (נצ"ב), י' מולדבי ואחרים" (שם עמ' 778); וכאשר יצא יוסף טרומפלדור מכפר גלעדי בראש קבוצת מתנדבים להגנת מטולה, "הצביע על שמואל גבעוני, הגימנזיסט שהיה קצין בצבא התורכי, ועתה איש כפר גלעדי, ואמר: 'הוא סגני. אם יקרה משהו בדרך ואני יִפָּצע או יֵהרג, גבעוני יבוא במקום שלי'" (גרא, עמ' 261).

ב-28.2.18, כתב משה גבירצמן מקושטא למ"ש בחלב:

משה, אחת עוד אומר לך: איני מתחרט כלל וכלל על כל מה שעבר עלינו עד עתה ועל מה שעוד יעבור עלינו בעתיד. התרחקותנו מהמולדת האהובה לנו לזמן אין סופי כזה, הסבל, ההרפתקאות הרבות, עינוי הנפש והרוח - כל זה צרף וזיקק את נפשותינו, כל זה חיזק את רוחנו עד שנוכל לעמוד בפני כל סערה, כל סופה שתבוא. במשך ארבע שנות המלחמה, שחשבנון לאבודות, במשך זמן זה למדנו להכיר את החיים בכל נוראותיהם, נתנו צביון לרוחנו, העמקנו חשוֹב יותר, למדנו להכיר עמים, אומות ואנשים שיהיו שכנינו, למדנו שפות שגם עליהם לא להחליק כלאחר יד - כל זה יקל עלינו את מלחמת עתידנו, את מלחמת החיים הארוכה שעתידה לנו ... רק עכשיו ראויים אנו לתעודת הבגרות. נהיינו יותר מעשיים מאשר קודם - עת אשר הזינו, ריחפנו בחלומות משעשעים. עתה הכרנו את השליליות בחיים. קודם ידענו מה אנו חפצים, עתה יודעים אנו מה שאיננו רוצים - וזאת היא התחלת כל פיקחות מעשית (אמ"ש).

מב"ה צפה את היתרונות הגלומים בשירות הצבא העותמאני ביומנו:

בתור אופיצרים הנה הנערים שלנו מצטיינים [---] אלה שבאו לכאן במקרה פניהם טובים והם מתאוננים רק על לשעבר, בעת שהיו וסבלו בקושטא, אבל לא על מצבם ההווה. טוב כי עונו, כי ראו רעה בימי לימודיהם בקושטא, כי למדו לשאת עול גבוה עליהם. לילדים העברים, המתחנכים פה בארץ, זה לא יזיק כלל. יֵדעו מה זאת דיסציפלינה. והחיים בקושטא וביתר ערי תורכיה וכל אשר תחזינה עיניהם בכל הזמן הזה - כל אלה יביאו להם תועלת בחייהם העתידים במזרח. הן דבר לא יָדעו ילדינו אלה חוץ לד' אמות של היישוב העברי, היישוב החדש, של חיי ת"א. כולם היו אמונים עלי חיים חד-גוניים ואת עולם חוץ לא הכירו (6.3.1917, עמ' 497).

[75]  בתקופה זו התמסר מ"ש גם לתרגומי יצירות משל גדולי המשוררים הרוסיים, שיצאו לאור בשנת חייו האחרונה ב"מחברת תרגומי שירה" (= מחברת); ,עם עובד 1965). "את השירים ההם תרגמתי ב-1919, בתקופה היחידה בחיי שהלכתי בטל מכל עבודה. תודה לאל, היא ארכה רק חודשיים" (במכתב לישראל ונדיה רייכרט, 13.11.1964, גנזים); "ב-1919, עם שובי מהצבא התורכי ועד שנכנסתי למסלול עבודה סדירה, עברה עלי עונת בטלה יחסית. משום-מה התעוררתי אז לנסות כוחי בתרגום שירים, תחילה של לרמונטוב, משורר אהוב עלי משנות ילדותי ברוסיה" ("מחברת", עמ' 5).

[76]  "כשנפגשנו [אליהו, דב ומשה] שוב לאחר המלחמה - נפגשנו ב'אחדות העבודה'. החבורה שלנו נתכנסה פעם על גבעת חול בת"א וסיכמה את הדרך שעברה. הייתה לנו הרגשה שהגענו למחוז חפצנו. להט היצירה שיָקד ב'אחדות העבודה', חתירתה לגדולות, עֵרותה והעזתה המדינית, עוז רוחה וחירות מחשבתה, שָבו את לבותינו ושיכרו אותנו. דומה היה שכל רחשי לבנו הסמויים, הסתומים, מצאו בה את ביטויים, את תיקונם. אמרנו לעצמנו: 'ההסתדרות המצומצמת' מילאה את שליחותה. המפנה שחוללה בחיינו, המסלול שהעלתה אותנו עליו, הרוח שהפיחה בנו - הביאונו עד הלום. תפסנו את מקומנו במערכות התנועה" (מ"ש בהספד למחרת מות א' גולומב, חביון, עמ' 12).

[77]  מפעל ההתנדבות לצבא הבריטי בשנות מלחה"ע השנייה, שהוכתר בהישג היישובי ההיסטורי, המוסרי ורב התועלות וההשלכות הלאומיות, המדיניות והצבאיות עם הקמת החטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה"), היה אחד הגדולים בהישגיו המדיניים של מ"ש ואפשר הגדול שבהם. לא זו בלבד שה"בריגדה" לחמה תחת הדגל הכחול-לבן בגרמנים בחזית איטליה; נוכחותה באירופה בתום המלחמה הפגישה את לוחמיה עם שארית הפליטה – פגישה שאלמלא התרחשה לא היו השורדים במחנות מתלכדים לכוח פוליטי תובע זכות עלייה לא"י ומממש אותה באפיקי ה"בריחה" וההעפלה, שיחידות הבריגדה שימשו להם תשתית חיונית. לא עבר זמן רב ולוחמי ה"בריגדה" הרימו תרומה חיונית לבניית צה"ל ולניצחונו במלחמת העצמאות.