דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                        ירושלים, 30.4.1940

 

מהשיחות שהיו לנו בימים האחרונים עם נושאי תפקידים אחראיים בממשלה ובצבא מתקבלת תמונה המעוררת דאגה. [---] הייתה לי שיחה עם מפקד הצבא[1] בנוגע לנידוני בן-שמן. יכולתי לדבר איתו רק באופן כללי, היות והמפקד אמר שטרם ראה את התיק, אבל הבטיח להביא בחשבון כל מה ששמע ממני בעניין זה.

הרציתי לפני המפקד על השאלה הכללית של קיום נשק בנקודות העבריות וסיפרתי לו על התפתחות המצב בעניין זה מאז ימי הטורקים. מסרתי לו גם על שיחתי עם גנרל וייוול, שאמר דברים ברורים, כי אין בכוונת הצבא ללכת ליישובים יהודיים כדי לחפש נשק, והוא לא יתאמץ להשיג ידיעות על נשק הנמצא אצל יהודים, אבל אם תתקבל ידיעה לא תוכל המפקדה הצבאית להתעלם ממנה. למעשה, אמרתי, לא שומרת המפקדה על הקו הזה, כי משלחים מרגלים לנקודות היהודיות לשם חיפוש נשק, ולדעתי יש להפסיק את השיטה החדשה הזאת, שעלולה לגרום לסיבוכים קשים. המפקד השיב, שאם יקבל ידיעה שבמקום פלוני נמצא נשק הוא ילך לחפשו, ואם יימצאו אנשים באותו מקום, ימסרם לדין. עמדתי על כך שאין לשלוח אנשים על מנת לקבל ידיעות על נשק. על זה השיב המפקד כי הוא חושש שבנקודה זו הוא לא יוכל להתווכח עמי. הערתי, כי דבר זה יגרום למסקנות פוליטיות חמורות. התשובה של המפקד הייתה, כי הוא איש צבא, עליו לשמור על חוק וסדר בלבד. בזה נגמרה השיחה.

לרוטנברג[2] הייתה שיחה עם המזכיר הראשי[3] והוא נגע, בין יתר הדברים, גם בשאלה הזאת. המזכיר הראשי העיר כי מצב הביטחון בארץ השתפר הרבה, יש צבא רב בארץ, ואין כל הצדקה לפעולה בלתי חוקית מצד היהודים. רוטנברג השיב, כי היהודים לא ימסרו את הנשק, ואם ישאלו אותו הוא ייעץ לא למסרו. נתנסינו מרות; הצבא, היום הוא כאן ומחר איננו. הכרחי הוא שתהיה ליהודים אפשרות של הגנה עצמית. תשובת מר מקפרסון הייתה שהממשלה החליטה לקחת את הנשק מהיהודים.

לאחד מעובדינו במחלקה המדינית הייתה שיחה עם קצין צבא שהביע רוגז רב על אופן הנהלת ההגנה במשפט בן-שמן. יחד עם זה הביע את ביטחונו שלמרות קו ההגנה הזה יקלו בהרבה מאוד את פסק הדין. כן מסר הקצין כי מתעוררת עתה שאלת הנשק הבלתי לגלי שבידי היהודים, וייתכן שמוסדות היהודים יידרשו על ידי הממשלה למסור את הנשק. [---]

 

הערות