מתוך יומן העבודה                       קהיר, בנגאזי, רומא, ז'נבה, פאריס, לונדון, 2.1940

יצאתי מהארץ ביום ג', 30 בינואר (עשיתי בארץ 36 ימים, בזה 25 ימים הייתי כלוא בביתי לרגל ריפוי) והגעתי ללונדון ביום ה', 8 בפברואר. בדרך שהיתי יומיים בקהיר, יום וחצי בז'נבה, יומיים וחצי בפאריס.

מלוד טסנו לקהיר באווירון של חברת "מיסר". בימים ובלילות האחרונים השתוללה סופה זדונית ועד שהגענו ללוד לא היינו בטוחים בנסיעה. ואף אומנם, בדרך מלוד עד פורט סעיד טולטל האווירון בחזקה על ידי רוח-פנים. מפורט סעיד לקהיר הייתה הטיסה שקטה למדי.

בהגיעי למלון בקהיר טלפנתי מייד למפקדת המזרח התיכון לברר איזו הדרך אבקש ראיון עם וייוול.[1] [---] כעבור שעה קיבלתי תשובה: הגנרל מוכן לקבלני בכל שעה שאבוא מחר לפני-הצהרים. [---]

הראיון עם המצביא התקיים למחרתו, 31 בינואר, ב-10 בבוקר. המפקדה למזרח התיכון (להבדיל ממפקדת הכוחות הבריטיים במצרים) משוכנת באחד מאגפי המלון הגדול סמיראמיס. וייוול קיבלני בחביבות אך, נדמה לי, לא באותה הלבביות שגילה בפגישותינו בארץ. אשר ל"חביבות", הרי כנראה זה טבעו ואין להסיק ממנה על איזה יחס [מיוחד].

השיחה נסבה על שני עניינים: גילויי הנשק [ביישובים היהודיים] ושאלת האספקה. לחלק השני של השיחה הזמין הגנרל את הבריגדיר האצ'יסון, מיודעי מירושלים, המנצח על ענייני משק במפקדת המזרח התיכון. לא עוררתי שאלת הדיביזיה. היו לי פקפוקים מלכתחילה אם לגעת בעניין זה, כי לא הייתה כל תקווה לקבל מווייוול תשובה יותר טובה מזו ששמע ממנו וייצמן בלונדון, אך נוכחותו של איש שלישי בחלק השני של השיחה פתרה את השאלה בשלילה.

הבירור בשאלה הראשונה לא היה קל. נקטתי גילוי לב גמור: יש נשק, הוא מוקדש להגנה. לאור הניסיון הממושך אין לוותר עליו. רק תקופה ארוכה של ביטחון גמור והווי אחר של יחסים יוכלו לעקור את ההכרה המושרשת בהכרחיותו של נשק שהוא ברשותם הגמורה של המתיישבים נגד כל התנפלות פתע. האין לצבא עסק יותר חשוב מלחפש ולהחרים נשק זה?

הגנרל אישר את הודעתו לווייצמן, שחיפושים לא יהיו. יתר על כן, הודיע כי נקבע קו לא לנסות להשיג ידיעות על הנשק החבוי. לעומת זאת טען, כי אם מתקבלות ידיעות וחזקה שהן מתקבלות ממקורות יהודיים אי אפשר לרשות להתעלם מהן; כי מה יאמרו אז הערבים?

אמרתי כי אין ספק שאנשי C.I.D.[2] מגלים כאן עודף מסירות ומשלחים מרגלים במשקינו לגלות צפונות. לפיכך, כיוון שהקו הוא לא לצאת מן הגדר בעניין זה, שמא אפשר לרמוז ל-C.I.D. כי שב ואל תעשה עדיף.

לזאת לא קיבלתי תשובה. [---]

אם יהיו לשיחה זו תוצאות יגידו הבאות.

בעניין האספקה טענו גם הגנרל וגם הבריגדיר כי חששותינו לגבי ההפליה לטובת מצרים אין להם יסוד. אדרבה, יש נטייה להעדיף את ארץ ישראל

ראשית, מפני שהארץ סבלה קשה בשנים האחרונות ומצווה לעזור לה להתאושש (דברי וייוול);

שנית, מפני שארץ ישראל היא מעין חלק מהקיסרות בעוד שמצרים היא מדינה זרה,

ושלישית, מפני שארץ ישראל, שלא כמצרים, היא חלק בלתי נפרד מ"גוש השטרלינג" (דברי האצ'יסון). האצ'יסון הסביר כי לפי שעה אין כל ריכוז של הזמנות בידי המפקדה העליונה; מפקדת ארץ ישראל מזמינה לצרכיה לחוד ומפקדת מצרים לחוד. יש שאחת המפקדות מבקשת את רעותה להזמין משהו למענה בארץ שהמפקדה השנייה נמצאת בה. מכל מקום אין הזמנה ארץ ישראלית נשלחת לאישור למצרים, כי אין כאן שום סמכות מאשרת במקרה כזה. אכן, בקרוב יחול שינוי וכל עניין האספקה ירוכז בידי מפקדת המזרח התיכון. לשאלתי, אם נצטרך אז לבוא בכל עניין ההזמנות למצרים, ענה האצ'יסון שנצטרך לבוא אל מפקדת המזרח התיכון רמז לאפשרות העברת המפקדה למקום אחר.

ארוחת הצהרים עם הקוויליאמים הייתה ב-Turf Club. קוויליאם הזמין עוד שני קולונלים העובדים עמו באינטליג'נס, אחד מהם עם עזר כנגדו. היינו, איפוא, שבעה. הקולונל שהיה בגפו לא החמיץ שום הזדמנות לקבוע יחס מסוים לענייננו. [---] בדברו על אניית המעפילים האחרונה אמר, כי אין זה אלא אחד מתכסיס המלחמה של היטלר לשלח את אוניות-הפליטים האלה לחופי הארץ it's all only to annoy Gt. Britain  [הכל רק כדי להטריד את בריטניה הגדולה].

ראלף הררי[3] בא בסופה של הארוחה לקחתנו למשרדו לשיחה איתו ועם קטאוי[4]. משני הבנים האלה של פרנסי קהילת קהיר הררי הוא אירופי גמור לפי מראהו החיצוני והליכותיו, אך כולו רכרוכי, ללא לוז, בעוד שקטאוי הוא לוונטיני בכל רמ"ח אבריו, אך יש בו רוח-חיים. קטאוי היה ראש המדברים. על אמצאתו החדשה כבר שמעתי מפי וילנסקי[5] בירושלים והוא החל מרצה את התוכנית בהתלהבות, כמביא גאולה ממש. ההצעה היא לבוא עם הערבים לידי הסכם זמני, על יסוד הגשמת החלק הקונסטיטוציוני של הספר הלבן לאלתר, על מנת שעניין העלייה יישאר תלוי עד לאחר המלחמה. אם יהיה אז הסכם בעניין העלייה - מה טוב, ולא - אפשר יהיה לבטל את ההסכם כולו. הרבותא, לדברי קטאוי, היא שלערבים אפשר לומר כי עכשיו ממילא אין עלייה, בעוד שלמעשה ישנה עלייה בלתי חוקית אשר אין כל עצה כנגדה. בינתיים, עצם דבר ההסכם הזמני והשותפות בניהול הארץ ישפרו את היחסים ויהיו לברכה. ואם לא יהיה הסכם עם גמר המלחמה בשאלת העלייה - הרי אז אנו מושכים ידנו והמשטר שהוקם נופל ממילא.

אגב הרצאת תוכניתו התברר ראשית, שהספר הלבן משנת 1939[6] הוא המסמך המדיני הראשון לציונות שהוא קראו בעיון או שקראו בכלל, ושנית, שהוא מלא התפעלות ממסמך זה: האם דבר קל הוא בעיניכם שליהודים מובטחות זכויות מיוחדות כמיעוט, שמובטח במיוחד חלקם בשלטון וכו' - איפה נשמע כדבר הזה? כשאמרתי לו שההשוואה צריכה להיות לא עם מעמד היהודים במצרים, או אפילו באנגליה, אלא עם המעמד שהובטח להם בראשונה, והוא מדינה יהודית, התחיל צועק: זה שקר, מעולם לא הובטחה לכם מדינה! אמרתי לו: לאט לך, ועדה מלכותית עצמה הציעה להקים מדינה יהודית, אומנם מקוצצת, ואותה הממשלה שהוציאה את הספר הלבן משנת 1939 הוציאה לפני כן את הספר הלבן משנת 1937[7] ובו הכרזה על מדינה יהודית. אמר: כל אלה הם דברים שעל גבי הנייר בלבד! אמרתי לו שלעת עתה גם הספר הלבן משנת 1939 אינו אלא נייר.

לעצם העניין הסברתי לו שההצעה כולה לטובת הערבים ולרעת היהודים. הערבים יודעים שמשטר העלייה של הספר הלבן מתגשם והולך. ייתכן שהם מקווים כי גם משטר הקרקע [---] יתגשם בקרוב. חסר לדידם רק משטר השלטון ובעניין זה הם נתקלים בהתנגדות האנגלים המעוניינים לדחות את העניין עד לאחר המלחמה - הריהם מנסים, איפוא, להתגבר על התנגדות זו בעזרת כניעתם של היהודים. אם יתנו היהודים פעם את הסכמתם הריהם אבודים, ושום הסתלקות שלאחר מעשה לא תצילם, כי בינתיים ייקבעו דפוסי השלטון. אבל היהודים לא יתנו לעולם את הסכמתם.

יעצתי לו להוציא מראשו כל מחשבה על אפשרות של הסכמת היהודים לתוכנית כזו.

התחיל מתריס: ומהו הפתרון שלך? לקיים את מצב המלחמה גם להבא? מה כוחכם נגד כל העולם הערבי? עליכם לוותר, אבל אין זה אלא ויתור פורמלי ולוויתורים כאלה אין כל ערך. בחיים תנצחו.

אמרתי לו שאני מסכים בהחלט שהעיקר הוא לנצח בחיים, ולשם כך עלינו קודם כל להחזיק מעמד ולהגביר חיילים בארץ ישראל, אבל אין אני מסכים שלוויתורים על זכויות אין ערך. עם אינו מותר על זכויותיו.

לא קיבל דעתי והוויכוח בינינו החריף.

[---] בתחילה הציג את התוכנית כאילו היא פרי רוחו, אך היה ברור שאין הדבר כן. בסוף השיחה שאלתיו מיהו בעל ההצעה. השתמט מלענות ואמר כי היא פרי שיחות עם אנשים שונים. אמרתי לו שוב שיוציא את העניין מראשו.

לפנות ערב שוב בא אלי הררי למלון. אמרתי לו שקטאוי הוא דרדק במדיניות שלנו, והוא [הררי] כציוני ותיק חייב לראות נכוחה ולהכיר כי התוכנית היא פח הטמון לנו על ידי מתנגד נוכל. שאלתי גם אותו למקור ההצעה והודה בפני שאינו רשאי לגלות. אך בהמשך הדברים רמז שיש להם - לו ולקטאוי - גישה ישירה אל עלי מאהר[8] הוסיף כי לבו של עלי מאהר טוב על היהודים וכי בשעת צורך יוכלו לקבל עזרה ממנו. היה לי רושם שבלי לחטוא במעילה מפורשת באמון נתכוון לתת לי אפשרות לנחש כי עלי מאהר הוא בעל ההצעה.

יצאנו מקהיר ביום ה' בצהרים. עד הרגע האחרון לא היה ברור אם יהיו באווירון מקומות לשנינו. נסענו לאלמאזה מוכנים להיפרד אם לא יימצא מקום שני. למזלנו נמצא.

עשינו הפעם את דרכנו לאירופה בנתיב-אוויר חדש של חברת "אלאליטוריה" בין אדיס אבבה לרומא, [---]. האווירון מלא. מלבד שנינו ומצרי אחד כל הנוסעים איטלקים.

מקהיר פנינו מערבה וטסנו לאורך חופה הצפוני של אפריקה. אי-שם חצינו את הגבול המצרי לובי ו"פלשנו" לתוך קירנאיקה (מזרח-לוב).

כארבע שעות אחר צאתנו מקהיר, אגב טיסה חלקה ויציבה, הגענו לבנגאזי, בירת קירנאיקה. האיטלקים בנו לעיר חזית נאה - רציף רחב ידיים לאורך שפת הים עם בניינים מפוארים בצדו וכמה רחובות ישרי זווית עם גינות וכיכרות מאחוריו. אך כבר ברציף נראית התנגשות המזרח עם המערב: לאורכו שורת עמודי נברשות, שלושה פנסי חשמל גדולים בראשו של כל אחד, אבל אין מתום אף בעמוד אחד - גולה אחת או גולותיים מן השלוש מנופצות בכל אחד ואחד, מנופצות באבן שנזרקה בזדון.

אחרי ארוחת הערב ביקשנו עגלון מעם הארץ, דובר ערבית, להסיענו לעיר הערבית. נגלתה הביטנה הישנה של בנגאזי העומדת, כנראה, בעינה מזמן הכיבוש: רחובות צרים, חנויות זעירות, שווקים שריחותיהם משמשים להם שלט, בתי קפה שגרמופוניהם מנסרים והולכים וסמטאות הנפלשות לצדדים וטובעות באפלה - מזרח כמנהגו. סח לנו העגלון שהאיטלקים הם כבר רוב בעיר אבל הסביבה החקלאית כולה ערבית. בבתי-הספר מלמדים הכל באיטלקית ורק שעות אחר הצהרים מוקדשות ללימודים ערביים.

דת האיסלאם מושלת בכיפה, המופתי המקומי נוהג ביד רמה ואבוי לו למי שנתפס זולל ברמדאן ביום. יש עדה יהודית במקום, אך חששנו לבקר את הרב בלי סידור מוקדם, שמא נהא משלחים בו את הבולשת.

למחרת אחזנו בדרכנו הלאה מערבה בואכה טריפולי; בערך באמצעיתו של קו החוף של צפון אפריקה. טריפולי היא בירתה של טריפוליטניה (מערב לוב) והיא משמשת מרכז ללוב כולה. ממרומים ראינו מטעים חדשים, סדורים למופת המשתרעים על פני שטח כביר - בוודאי זוהי ההתיישבות האיטלקית החדשה. נחתנו כאן, לאחר טיסת שלוש שעות, לארוחת-בוקר שנייה בשדה התעופה. את העיר לא ראינו.

מטריפולי פנינו בזווית ישרה צפונה, חצינו באפס זמן את הרצועה הצרה של ים התיכון ולאחר שעתיים הגענו לסיציליה, עברנו סמוך לאתנה שכיפתו עוטה שלג כבר ונחתנו לארוחת צהרים בקאטאניה שמצפון לסיראקוזה, על חופו המזרחי של האי. מכאן, לאחר טיסת כשלוש שעות מעל לים הטירני, הגענו לרומא.

ברומא מצאתי מייד את ברלס[9] שעמד לצאת למחרת בבוקר באווירון לארץ. יהודי איטלקי אחד שהיה עמו - ק. ממילאנו, יהודי יקר, עסקן יהודי וציוני אדוק ובטלן מופלג, התנדב לסוב אתנו בעיר. לעת ערב עברנו בגטו והגענו לקבלת שבת לבית הכנסת הגדול. זו לי פעם שנייה שאני שומע כאן אל הרינה ונגינת העוגב בערב שבת. במקומו של פראטו[10] מכהן עכשיו הרב צולר,[11] אשכנזי, רבה של טרייסט לשעבר, כמדומני מתלמידיו של חיות,[12] החזן עול ימים ונוסח הנגינות, שלו ושל המקהלה העלומה מעיני הקהל, ספרדים בתכלית. הבית מלא - מנהג המקום הוא לנהור לבית הכנסת בערב שבת, מה שאין כן בשבת בבוקר, שהמסחר והרוכלות נוהגים בה כבימות החול. גם בערב שבת, לפני כניסתנו לבית הכנסת ואחר צאתנו, ראינו את חנויות היהודים בגטו פתוחות. למראה כל התפארת המסורתית הכבדה והמסורבלת הזאת - עמודי השיש והכותרות המוזהבות, כיפת התכלת הגבוהה, הנברשות השופעות אור, ארון הקודש כבד הפרוכת עם האריות וכל פטורי הציצים, כל הרום וההדר הזה - הרהרתי מה יהא עליו בהקיץ הקץ על קהילה זו העתיקה שבכל קהילות אירופה, שהולדתה עוד מלפני חורבן הבית?

סחתי מחשבתי לק. ואמר לי שהבעיה חמורה מאוד. בתי הכנסת ובתי יחידים בקהילות איטליה מלאים שכיות חמדה וגנזי קדומים - כלי כסף וכלי זהב, תשמישי קדושה יקרי ערך, ספרי תורה עתיקי ימים, כתבי יד וספרים קדמונים, ספריות ואוספים, והלב חרד לגורלם של כל האוצרות האלה. הוא בטוח כי יהדות איטליה עתידה להתחסל לגמרי, מנוי וגמור אצל השלטון לבער את היהודים מהארץ. הוא סבור כי מוסוליני עצמו, כפרט, הוא צורר ישראל ואילו כמנהיג הפאשיזם הוא רואה אויב בכל כוח בין לאומי שאינו כורת ברית עם הפאשיזם. בעיני מוסוליני היהדות היא כוח בין לאומי. דחיקת רגלי היהודים מהמסחר ומהמשק היא בכל תוקפה, המוסדות ובתי הספר נקיים כבר מיהודים, ועוד היד נטויה. במיוחד עוין הדוצ'ה את הגטו היהודי ברומא, שהוא כמכה טרייה בגוף הבירה, מבוך של סמטות צחנה ומשכנות אפלה ועוני בטבור העיר המפוארת. יום אחד יימחה המרכז היהודי הזה כליל מנופה של רומא.

ק. הרבה לספר על מצב הרוח של ערב מלחמה השורר באיטליה, על התכונה הצבאית הרבה ועל קו איתן של תמיכה בגרמניה ואיבה לאנגליה הנשמר בעיתונות על פי פקודה מגבוה. מאידך גיסא מלבה השלטון את אש השנאה לרוסיה והאזרח הפשוט נקלע במבוכה בין שני ההפכים האלה ותוהה לדעת מה תהא עמדת ממשלתו בהיתקף רומניה על ידי גרמניה מזה וססס"ר מזה [הימים הם ימי חוזה ריבנטרופ-מולוטוב].

הרב פראטו נמצא באותם הימים באיטליה. ביום בואנו לרומא היה בפירנצה. יום-יומיים לפני-כן היה לו ראיון עם האפיפיור. ק, שסיפר לי את הדבר, אמר שזהו מעשה בפני עצמו ועליו לספר לי אותו לחוד. הזכרתיו כמה פעמים, אבל שעתו הייתה דחוקה בשפע-דיבור על עניינים אחרים והעיקר, טען, "זהו מעשה מיוחד בפני עצמו ועלי לספרו לך באריכות לחוד". הסוף היה שלא הגיע לספר את העניין. מברלס שמעתי כי פראטו בא לאיטליה לטפל במציאת מקלט זמני שם ליהודים מסוימים מפולין, מתוך מתן התחייבות - על יסוד מה ובסמכות מי? - שתוך זמן מסוים יועלו לארץ ישראל, והלך אל האפיפיור לבקש עזרתו בעניין זה.

בערב הייתה לי שיחה ממושכת עם ברלס בענייני העלייה. מסרתי לו את תולדות מפלתנו בעניין המועמדים המבוגרים לעלייה מגרמניה לפני המלחמה (160) - המפלה שנחלנו בארץ, לאחר שבלונדון הבאנו את מלקולם מקדונלד[13] לידי נכונות לוותר בעניין זה. ברלס המריצני לחדש את המאמצים בלונדון [---].

ברכבת-הלילה יצאנו למילאנו. הגענו לשם בבוקר, החלפנו רכבת ואחר הצהרים הגענו לז'נבה. ברכבת נפגשתי עם ז.א.[14] אשר לא שמע עוד על "הילדה".[15] בתחנת ז'נבה פגשונו ליכטהיים,[16] כהני[17] וחבריו של ז. א. מייד בבואי התברר לי כי במשך שלושת החדשים שעברו מביקורי הקודם כאן הסתעף המרכז הז'נבאי ויעש כמה וכמה ראשים. [---]

ביום א' בבוקר שוחחתי ארוכות עם ז. א. וחבריו. מסרתי להם על הרוחות המנשבות בארץ, מתוך שיקול המצב הכלכלי, מצבה הכספי של הסוכנות, הצורך החיוני בעלייה מסוימת והאפשרויות מבחינה זו. הסברתי להם כי במשך החודשיים האחרונים הועתק הציר מן המלחמה בספר הלבן לתפקידי החזקת מעמד והתבצרות בשעת חירום זו, אשר מי יודע כמה תימשך. הקשיבו היטב וגילו הבנה אמיתית של עניינים לגופם אך טפחו על פני עובדות ניצחות ששפכו על הבעיה אור אחר מכפי שנצטייר בשיחותיי עם א. ק.[18] בירושלים או עם ברלס ברומא.

עובדה ראשונה: אין [לנו] שליטה! ה"זאבים"[19] חידשו פעולתם וידם נטויה. הם העמיסו כ"ב מאות פי הנהר [דאנובה] על כלי שיט אחד, בהם עיוור ופיסח וכו' בכלל זה מושב זקנים שלם, מתנת ק"ק וינה האומללה לארץ ישראל. הג'וינט נתן כסף למשלוח זה, כי זעקת פליטי פי-הנהר הרעישה את אמריקה. האומנם ייגזר על משלוחים מנופים ומובחרים ויופקר השדה למעלי האספסוף?

עובדה שנייה: [עלייה] א' תוכל לבוא במקום [עלייה] ב' רק לגבי יוצאי הארצות שמחוץ לרייך, ואילו יוצאי הרייך יישארו אז מחוץ לחשבון. אבל מנוסתם תימשך והם יחתרו להגיע. ההתעלמות מהם אך תתנקם.

לא עברו שעות מועטות ושמעתי אישור מזעזע לדברים אלה.

ביקרתי במשרדו של ליכטהיים ובלשכת הקונגרס היהודי. אצל ליכטהיים מצאתי את אדלשטיין[20] מפראג וחרדתי לקראת הגיבור האלמוני הזה, שהיה עד לזוועת לובלין[21] וחזר ממנה בשלום, יצא מהגיהינום לטרייסט וחזר לתוכו, ועכשיו יצא שנית על מנת לחזור שנית. אשתו וילדיו נשארו כבני ערובה, אך סבורני שגם אילו היה בגפו לא היה מפקיר את פראנץ כהן[22] ושאר חבריו.

עם אדלשטיין הלכתי לבקר במחלקת העלייה ושוחחתי שם עם שפס[23] ואשתו. התברר כי שפס לא הודיע לברלין ולווינה על התשובה השלילית המוחלטת של משרד המושבות ביחס לעליית 160 המועמדים מלפני המלחמה. האדחף אנשים להתאבדות או אסגירם למחנות ריכוז?! הייתה תשובתו. הוא הודיע כי בשביל 169 ילדי עליית-הנוער נתקבל הרישיון ואשר למבוגרים נמשך המשא ומתן. מנוי וגמור אצלו לנהוג כך גם להבא עד שיכלו כל הקצים - זוהי הדרך היחידה לאפשר לאנשים ולמוסדות להחזיק מעמד, מבחינה פנימית וכלפי השלטונות. אבל הוא מתחנן שבבואי ללונדון אחדש מייד את המשא ומתן. מסרתי לו מה שגמרתי עם ברלס.

בדרך סיפר לי אדלשטיין קצת ממגילת הייסורים. יציאותיו לחוץ לארץ משמשות מעין מוצא מן המיצר - הוא יוצא כאילו לברר אפשרויות הגירה ובינתיים עובר הזעם לשעה קלה. הם מוכרחים לפרנס את נוגשיהם בהבטחות, אחרת תכלה אליהם הרעה. צרה חדשה שנתחדשה עליהם בימים אלה היא דרישת הממונה על היהודים שהציונים ישגרו משלחת לאמריקה אשר תבוא בדברים עם ראשי היהדות שם ותשפיע עליהם שישלחו שליחים לגרמניה למשא-ומתן עם הנאצים על "הסדרת" ענייני היהודים בתוך הרייך. הנאצים מוכנים, כנראה, לסובב משלחת כזו בכחש ולהבטיח לה כל מיני ישועות ונחמות, וכל כוונתם היא לנצל משלחת כזו לצורכי תעמולתם וליצור על ידי כך תריס נוסף נגד כניסת אמריקה למלחמה.

מארוחת הצהרים אצל ליכטהיים חזרתי למלון לשכב קצת, אך מייד בא זילברשיין ואתו יחד נסענו לארמון וילסון לאסיפה שכונסה כדי לשמוע את הרצאתי על המצב בארץ והרצאת אדלשטיין על המצב בתופת הנאצי. התאספו כעשרים וחמישה איש ואישה - כל עסקני ז'נבה. [---]

הרצאת אדלשטיין זיעזעה במה שנאמר בה ובמה שנכבש בתוכה. הוא גולל מחדש את פרשת לובלין ואם כי קראתי את תיאורו המפורט אשר ברלס הביאו ללונדון מטרייסט וניימיר[24] כתב על-פיו את מאמרו המצוין ב"טיימס", היו הדברים כחדשים. 1500 איש היו בשיירה אשר אדלשטיין נמנה עמה. הוצאו מהרכבת לשדה בוץ ונצטוו להתחיל בבניין משכנות לעצמם - בלי חומרים ובלי מכשירים. בלילה הראשון התנפלו כנופיות פולניות על המחנה. נהרגו 21 יהודים. כשפנו בבוקר אל הממונים הנאצים, אמרו להם הללו: הרי אתם מקימים מדינה בארץ ישראל, כלום שם אין הורגים בכם? אמרו: שם אנו מגינים על עצמנו. ענו להם: הגנו על עצמכם כאן. הצביעו על מודעה שהייתה תלויה על בניין התחנה - כל מי שיימצא אקדח בידו מות יומת. אמרו להם: הננו מניחים לכם ליישב את הסתירה בין מודעה זו לבין הצורך להתגונן. [אנשי השיירה] גייסו מתוכם גדוד של כמה מאות בחורים בעלי גרם, נתנו מקלות בידיהם ותלו על חגורות כמה מהם נרתיקי-עור ריקים - של כלי גילוח וכדומה - כדי שייראו כנושאי אקדחים. אחר-כך ארגנו מתוכם פלוגת רופאים שהתחילה מבקרת בכפרי הסביבה (כפרים שקועים בעוני ובבערות, אשר גם בימים כתקנם לא ביקר בהם רופא) ויוצרת "דעת קהל" לטובת הפליטים. רובם של 6000 הגולים הבקיעו להם במשך הזמן ובעזרת המלווים הנאצים עצמם דרך אל הגבול הרוסי. משעברו את הגבול גייסום לפלוגות-עבודה ושלחום לאגן הדוניץ ולפינות נידחות אחרות בפנים רוסיה. בצ'כיה נשארו נשים וילדים, אימהות, אחיות, כלות. הגברים נתוקים ממשפחותיהם כשבויי מלחמה - אין יודע אם חיים הם או מתים ומה מצבם. קהילות שלמות נשארו ללא גברים. ה"פינוי" ללובלין נפסק לפי שעה, כידוע, אך אימתו עדיין מרחפת - זהו שוט המונף יומם ולילה מעל גבי קהילות פראג ווינה והממונים הנאצים מצליפים בו על הפרנסים כדי לזרזם לארגון היציאה.

כשחזר אדלשטיין מלובלין- הוא נשלח כאחד ממארגני היציאה - עדיין עמד העניין בתוקפו. הציונים התייעצו והודיעו לשלטון כי יעבור עליהם מה - הם לא יסייעו ליציאה זו; יפרקו את ההסתדרות הציונית, ישלחו את הראשים לדאכאו - ידם לא תהיה במעשה הזוועה. אדלשטיין סבור, כי אומץ לבם של ציוני פראג הוא שעמד

להם נגד כמה פורענויות. פעם קראו לו וציוו עליו להגיש תוכנית של יציאה לכל יהודי צ'כיה במשך מ"ח [י.א.1] שעות. אם לא - ישלחוהו למחנה ריכוז. טלפן לפראנץ כהן ולאחר התייעצות אתו הודיע לגרמנים: שלחוני מייד, אל תפסידו זמן. ויתרו לו. הוא מציין כי גם בברלין יש אנשים היודעים לומר "לא" במקרים מסוימים. אבל בווינה חסר לאנשינו עמוד שדרה והתוצאה היא שההתעללות שם עולה למעלה ראש. אבל אין לציונים שליטה בכל ענייני הציבור היהודי בצ'כיה. גם שם ישנם עסקנים מושבעים של הקהילה והם נכנעים לכל וממלאים למעשה תפקיד של משרתי הגסטאפו. עליית כוחם וכבודם של הציונים מעמידה לפניהם את תפקיד כיבוש הנהלת הקהילות בידיהם. קבוצת העסקנים הציונים היא המרכז להתאוששות, למאמצי עזרה עצמית והדדית, לחיפוש מוצא - תריס בפני ייאוש, התפוררות והשחתה. כאשר פרצה בפראג מגפת התאבדות ארגנו הציונים זוגות שהלכו מבית לבית, דיברו על לב היהודים, עודדו אותם ועצרו את המגפה. ההסתדרות הציונית פועלת. היא מוציאה עיתון - הנקרא "גיליון ידיעות", שהוא כלי מלא תוכן יהודי וציוני חי - ידיעות מארץ ישראל, תמונות, אפילו התרסות כלפי השלטון (ראיתי גיליונות אחדים – מלאכת מחשבת של תכסיסי עריכה. לדוגמה - במדור "ספורט" מצאתי את נאומו של בן-גוריון בוועידת המכבי בארץ ישראל). החלוץ מונה 2600 חבר. 2000 נמצאים בהכשרה. לפני זמן מה נתקיים סמינר. אדלשטיין ופראנץ כהן היו בין המרצים: הראשון על תנועת הפועלים בארץ, השני על הסוציולוגיה היהודית. לאות תודה הגישו להם כרך בן 1000 עמודים של פרסומים לא לגליים שהוציא החלוץ מאז פרוץ המלחמה.

המגביות לקרן היסוד ולקרן הקיימת הכניסו השנה בצ'כיה בלבד יותר משהכניסו באיזו שנה שהיא בצ'כוסלובקיה רבתי.

העובדה שכמה אנשים אחראים נשארו על משמרתם ולא מיהרו לברוח על נפשם סייעה בלי ספק ליכולתה של ההסתדרות הציונית להחזיק מעמד. אין ערוך למשקלה המוסרי של עובדה זו. בפולין ברחו כל המנהיגים והדבר עשה רושם נורא - דיכא את הרוחות והוריד את קרן הציונות. נשאר כצאן בלי רועים. אבל הניסיון המר מלמד שכל מי שנשאר על משמרתו מפסיד ואילו המזדרז לעלות על דעת עצמו נשכר. היש דואג לנשארים, שיימצא רישיון עלייה בשבילם בכלות אליהם הרעה? האומנם לא תהיה ברירה למנהל המשרד הארץ ישראלי בפראג, בהגיע שעתו, אלא לנסות ולהיכנס לארץ כעולה בלתי חוקי?

הלחץ על היהודים לצאת ויהי מה אינו מתרופף אף ליום אחד. פועלים בעניין זה כמה גורמים, גם קארייריסטיים: יש המבקש להצטיין לפני העומדים ממעל לו על ידי הצגת עקומה עולה של מספרי יציאת היהודים; יש המקווה להתחמק מהחזית אם יצליח להוכיח כי הוא ממלא תפקיד חיוני בעורף - מזמן פרוץ המלחמה עלה בידו לגרש כך וכך יהודים. אדלשטיין שאל את הממונה: האומנם כדאי לכם להמשיך בזה בימי המלחמה? הן כל יהודי צעיר היוצא את הארץ הוא חייל בכוח לצבא האנגלי. ענה לו: 2000 יהודים צעירים בבוהמיה הם יסוד מסוכן מאוד בשעת חירום בעוד ש-2000 חיילים נוספים לצבא האנגלי אינם מעלים ואינם מורידים.

הנס הגדול שאירע להם היא העלייה לארץ בשנה האחרונה: 3500 עולים חוקיים עם חצי מיליון לי"ש שעלה בידיהם להוציא לארץ, ולא בצורת "העברה"[25] לרשותו של הפרט אלא בצורת מפעל מרוכז לרשות המוסדות.

אבל עכשיו נפסקה עלייה זו ואילו כורח היציאה בעינו עומד. אדרבה, הוא מתגבר והולך. את בעיית עלייה ב' אין לפתור על ידי החלטה לא לעשותה. יש לפתור אותה על ידי העלאת הטובים ושילוח המנוולים חזרה מחופי הארץ. החברים בארץ ישראל צריכים לדעת כי הם, [היהודים בארצות הכיבוש] יצאו לכל מקום שיוכלו ויחתרו לארץ ישראל בכל דרך שיוכלו. מחנות הסגר בריטיים לא יפחידום - זהו גן עדן בשבילם. שום גזירה פנימית לא תצליח כאן. ההכרח חזק ממנה. אלף יהודים שולחו מוינה לבוכנוואלד. 470 מבין משפחותיהם קיבלו כבר קופסות-אפר.

אינני רושם את תיאוריו של אדלשטיין על ההתעללות המחושבת בעסקנים היהודים בהופיעם במשרדי השלטון - תחבולות ההשפלה, סיגופי הגוף, מכות ופציעות. לזרא לי לעורר רחמים על עצמנו, אפילו בעיני עצמנו. אזכיר רק לזכותו של המרצה שהוא מסר כמה תיאורים כהדגמה בלבד ל"הווי" השורר שם ורק אחר כך נודע לי מפי אולמן[26] כי בדידו הווה עובדא.

כשגמר אמרתי כי עלי לעמוד על נקודה אחת בדבריו. כבר דנו [בהנהלת הסוכנות] בלונדון בשאלת קברניטי אוניותינו הטובעות [מנהיגים ציוניים בארצות הכיבוש הנאצי] הנשארים על משמרתם עד הרגע האחרון. החלטנו, כי לאחר שיכלו כל הקצים ולא תהיה עוד שום אפשרות להציל יהודים מארצות אויב, נבוא לממשלה בדרישה לתת לנו מספר מצומצם של רישיונות בשביל חברינו אלה שהפקירו את עצמם כדי לאפשר את הצלת זולתם.

ברכבת הערב יצאנו לפאריס והגענו שמה למחרתו בבוקר, יום ב' 5.2. [---] הקשר בין לונדון ופאריס נפסק לכמה ימים. הגרסה הרשמית היא שתנועת האוניות נפסקה בגלל סערות ותנועת המטוסים בגלל השיטפונות בשדות התעופה האנגליים, אך יהודים ספקנים בטוחים כי ההפסקה חלה מחמת התקפות אווירוני הגרמנים שנתחדשו ביתר שאת בשבועיים האחרונים.

נסענו למיניסטריון האוויר וקיבלנו רישיונות טיסה ליום ד'. הכל כאילו אתא שפיר.

[---]

ביקרנו אצל ניידיץ'.[27] זקן זה, אגב ישיבה אל השולחן על כוס תה, במסיבת רעייתו ומקורביו בתוך דירתו המרווחת, הולך ומשמיאל - או מימין? - ונעשה למהפכן גמור: אין תקנה ואין זכות קיום למשטר הקפיטליסטי, המדינה מוכרחה לקחת עליה את הנהלת המשק לכל ענפיו, אלא המדינה הדמוקרטית של זמננו אינה יודעת עדיין את המלאכה וגם מתייראה היא מפני בעלי ההון. הוא חווה חזות שחורה למלחמה - התסבוכת הסוציאלית תסכסך את השאלה המדינית העומדת להכרעה: הדמוקרטיה לא תגיע לניצחון כי בינתיים או שהפועלים ימרדו נגד תנאי החיים הירודים או שבעלי ההון יכריחו את הממשלה לחסל את המלחמה מפחד הבולשביזם. נראה שהאיש מזדקן במהירות והכרתו מתערערת.

כששפכתי את מרי שיחי על הסכמי בריטניה ואמריקה התחיל מצדיק את הדין: אי אפשר להתרכז עכשיו רק בענייני ארץ ישראל, יש לדאוג לפליטים וכו'. כששאלתיו מה הוא סח וכלום לא ידוע לו כי ארץ ישראל קלטה כתשעת אלפים פליטים מתחילת המלחמה והיא עודנה הולכת וקולטת - שינה טעמו וטען: הנה אתה מדבר לעניין ומדוע אחרים אינם מדברים כך? סיפר לי כי באסיפה מטעם קרן היסוד לכבוד המשלחת הארץ ישראלית שר לייב יפה[28] שירים על יפי שמיה של ארץ ישראל ועל הדר פרחיה. בצרפת יש פרחים יותר יפים! על ארץ ישראל צריך לדבר "תכלית". [---]

בבואי לפאריס נודע לי על פטירתו של סאבלי (שבח!) פולאק. ניידיץ' סיפר לי על הלך רוחו של מיכאל[29]. בדעתו לשוב לארץ ישראל ולגשת לסידור ענייניו בחייו. מנוי וגמור אצלו לצאת את העולם הזה נקי. ניידיץ' מקווה כי הקרן הקיימת תיטול חלק הגון. ייתכן שגם פיק"א"[30] תיהנה. בזמן האחרון לקח מאוד את לבו של מיכאל עניין הדת. בא, כאילו, למסקנה שירידתנו הפנימית באה בעיקר משום שחדלנו להיות דתיים (הוא אינו חדל להתריע גם בשיחות אתי על קלקלת הדור) ועל כן יש להרים את קרן האמונה. הרב פראטו בא לבקש עזרתו להגשמת רעיון שהוגים הוא והרצוג[31] –בית ספר מתוקן לרבנים בארץ ישראל שממנו יפוצו

בעלי סמיכה לכל הגולה - והתוכנית נתקבלה על דעתו. כעת הוא מעוניין מאוד להקים יד לאחיו - מפעל שבשמו יהיה כלול השם שבח.

אמרתי לניידיץ' שברצוני לראות את פולאק ולבקש עזרתו להקמת נקודה חדשה בדרום ולעבודה מדינית. יעץ לי לרכז את העניין השני בפעולה בארצות השכנות וקיבלתי דעתו. טלפנתי לפולאק מביתו של ניידיץ'. הוא קם היום מ"שבעה" ומחר יבוא לפאריס. הבטיח לבוא למלוני.

למחרת אחר הצהרים בא. הוא שבור ממות אחיו שהיה קשור אליו מאוד וטיפל בו זה כמה חודשים כאחות רחמנייה. אינו יכול להזכיר את שמו מבלי שתזלוגנה עיניו דמעות. זו לי הפעם הראשונה שראיתי את הזקן המוצק והתקיף הזה כה חלש ורפה אונים. אמרתי לו שהחלטתי לפנות אליו בטרם ידעתי על האסון שקרה לו. לא אבוא בהצעות על הקמת זיכרון לאחיו - יחליט על כך כשיבוא לארץ. בינתיים יש לי שתי בקשות דחופות: ראשית, 6000 לא"י להקמת נקודה בדרום. בסך הכל דרוש סך 12 אלף ובידינו רק מחצית הסכום. תיארתי לו את חשיבות המקום. התעניין מאוד במצב השטח ובאופיו. הדגשתי כי 12 אלף דרושים להוצאות כיבוש ואספקה לשנה. באם ירצה לקבל עליו הקמת היישוב עד גמירה - אדרבה, אבל זה ידרוש סכומים יותר גדולים. שנית, 4000 לא"י לפעולה בארצות השכנות. סיפרתי לו על פעולתנו בחזית זו. אגב כך הזכרתי את החוזה הסורי[32], את המאמצים שהשקענו בו ואת הנאת "נשר" ממנו. הרי בסך הכל מספר עגול: 10,000 לא"י. שאל: ואם אתן לך מספר לא עגול, לא תקבל? אמרתי: אקבל. אמר: אחשוב ואודיעך.

[---]

בבואנו ביום ד' בצהרים למשרד אייר פרנס שברחוב לאפאייט בישרונו כי מקומותינו נתפסו על ידי זכות בכורה ממשלתית. שאלתי: ומה יהא עלינו? אמרו: תחכו למחר. שאלתי: ומחר נטוס? אמרו: אין ביטחון. עמנו היו יפה וגולדשטיין, אף הם דחויים למחר. ראיתי שהם מקבלים את הדין ומוכנים לבטל בפאריס את היום האחד עשר, או השנים עשר. [---] החלטתי לנסוע באוניה הראשונה ודרשתי שיחזירו לי את דמי כרטיסי האווירון.

יצאנו מפאריס ברכבת ב-6 בערב. ב-11.30 הגענו לקאלה. לנו באולם ההמתנה של תחנת הרכבת (היא גם הנמל), על ספסלים, כי המלון שבתחנה היה מלא. אנשים ישנו על כורסות וספות במבוא הבית ובחדרי העישון והקריאה, טקסי לנסוע העירה לא היה בנמצא והסבלים יעצו גם לא לנסות לנסוע כי העיר מלאה צבא. למחרת בבוקר ב-10 הפלגנו באוניה לפולקסטון. ב-4 אחר הצהרים הגענו לוויקטוריה. בינתיים נכמרו רחמי הגורל על יפה וגולדשטיין, נתקיים בהם אשרי מחכה, והם הגיעו באווירון לפנינו. אין לך דבר העומד בפני הרצון!

 

הערות

[1]  גנרל ארצ'יבלד פרסיוול וייוול (Wavell Percival Archibald) - (1883-1950) - מפקד הצבא הבריטי בארץ-ישראל 1940-1937. בראשית מלחמת-העולם השנייה נתמנה מפקד הצבא הבריטי במזרח התיכון. נלחם באיטלקים וכבש את חבש, השתלט על כוחות וישי בסוריה. לאחר כישלון האופנסיבה נגד צבאות רומל שנפתחה ב-15 ביוני 1941 הועבר לחזית הודו. ראה גם הערה 1 מ-9.7.1941, עמ' 343.

[1]  C.I.D - ראשי-תיבות של Department Investigation Criminal - (המחלקה לחקר פשעים) - היא הבולשת הבריטית בארץ-ישראל.

[1]  ראלף הררי (Harari Ralph) - (1969-1893) - כלכלן ואיש-עסקים, בן למשפחה יהודית מצרית. קולונל בצבא הבריטי. השתתף בקרבות לשחרור ארץ-ישראל בצבאו של אלנבי בימי מלחמת-העולם הראשונה. שימש כקצין כלכלי במטהו של מושל ירושלים, סר רונלס סטורס, ובראש מחלקת-המסחר בימי נציבותו של הרברט סמואל. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה נתמנה יועץ כלכלי של מטה המפקדה הבריטית למזרח התיכון בקאהיר. היה מפעילי הפדרציה העולמית של היהודים הספרדים.

[1]  קטאוי - כנראה רנה (Cattaui Reni) נולד בשנת 1896. בן למשפחה רבת השפעה ונודעת בקהילה היהודית ובמצרים בכלל. היה חבר בבית-הנבחרים המצרי ונשיא הקהילה היהודית בקאהיר.

[1]  נחום וילנסקי (1961-1897) - עיתונאי ועובד המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. פעל בקאהיר. ראה כרך א', עמ' 395, הערה 1 מ-15.7.1936.

[1]  "הספר הלבן" ממאי 1939 (6019.Cmd) - הצהרת המדיניות של ממשלת בריטניה בעניין המנדט הבריטי בארץ-ישראל. פורסם במאי 1939 לאחר נעילת ועידת "השולחן העגול". המסמך עוסק בשלושה נושאים עיקריים: א. עלייה - רק 75 אלף עולים יותרו להיכנס לארץ-ישראל במשך חמש שנים והמשך העלייה והסדרתה יהיו תלויים בהשגת הסכם עם הערבים. ב. קרקעות - חלוקת הארץ לשלושה אזורים והתרת קניית קרקעות חופשית על-ידי יהודים רק באזור מצומצם. ג. משטר - "הספר הלבן" הצהיר על כוונתה של ממשלת בריטניה להעניק עצמאות לארץ, שבה יהיה רוב ערבי, לאחר עשר שנים.

"הספר הלבן" שנקשר עם שמו של שר-המושבות דאז, מלקולם מקדונלד, אשר נחשב כעוין לעניין הציוני, התקבל בעיני היישוב כביטוי לבגידתה של בריטניה ונסיגתה מתמיכה בבית הלאומי היהודי. למרות ש"הספר הלבן" לא אוּשר על-ידי ועדת-המנדטים של חבר-הלאומים, הוא בוּצע, למעשה, כמדיניות הרשמית של ממשלת בריטניה עד סוף המנדט ב-1948. על "הספר הלבן", התגובות ביישוב ויחסה של התנועה הציונית אליו, ראה כרך ד' של "יומן מדיני".

[1]  "הספר הלבן" מיולי 1937 (5513.Cmd) - פורסם בעקבות הדוח של "ועדת פיל" וקבע את עקרון החלוקה כמדיניות רשמית של ממשלת בריטניה. בנמקו את היתרונות, שיש בחלוקה, לפיתרון בעיית ארץ-ישראל, קבע "הספר הלבן" כי בעקבות חלוקה תוקם מדינה יהודית ויוגשם העיקרון שאין לכוף על יהודים שלטון ערבי (סעיף 7). תוכנית "הספר הלבן" של 1937 נגנזה למעשה כבר ב-1938.

[1]  עלי מאהר (1960-1883) - מדינאי מצרי, היה ראש ממשלת מצרים בשנים 1937-1936 וב-1939. ראה כרך ד', עמ' 553, הערה 1 מ-23.2.1939.

[1]  חיים ברלס - מנהל מחלקת-העלייה של הסוכנות היהודית בשנים 1948-1926. ראה כרך ג', עמ' 377, הערה 3 מ-14.8.1938.

[1]  דויד פראטו (1951-1882) - רב, מראשי יהודי איטליה ומנהיג ציוני. מייסד בית-המדרש לרבנים בפירנצה. רב ראשי של יהודי אלכסנדריה מ-1927. רב ראשי של רומא 1939-1937. לפני פרוץ מלחמת-העולם השנייה עלה לארץ והשתקע בתל-אביב. ב-1945 חזר לרומא והיה מנהיגה הרוחני של קהילת יהודי איטליה עד מותו. עסקן ציוני פעיל ומראשי המוסדות הציוניים באיטליה. לאחר מלחמת-העולם השנייה סייע בארגון העלייה הבלתי-ליגלית מאיטליה.

[1]  ישראל צולר (1956-1881) - יליד גליציה. ממנהיגי הקהילה היהודית באיטליה. רבה של טרייסט לאחר מלחמת-העולם הראשונה ומרצה לעברית באוניברסיטה של פדואה (1938-1927). מ-1939 רב ראשי של רומא. עם כניסת הגרמנים לאיטליה ב-1943 זנח את קהילתו ומצא מקלט בוואתיקן. כשביקש לחזור ולכהן כרב ראשי, נדחה על-ידי הקהילה. ב-1945 המיר את דתו ונעשה קאתולי. המשיך בחקר נושאים יהודיים במסגרת הכנסייה הקאתולית.

[1]  צבי פרץ חיות (1927-1876) - מראשוני הציונים באיטליה. מ-1904 מרצה לעברית באוניברסיטה של פירנצה. רב ראשי של טרייסט 1918-1912. לאחר מלחמת-העולם-הראשונה נתמנה רב ראשי של וינה שבה כיהן עד מותו. בעל השפעה רבה בהסתדרות הציונית.

[1]  מלקולם מקדונלד (Macdonald Malcolm) - מיניסטר-המושבות הבריטי ב-1935 וב-1940-1938. ראה כרך א', עמ' 381, הערה 3 מ-26.1.1936 ראיון עם הנציב העליון.

[1]  ז. א. - מפעילי "עלייה ב'". למרות מאמצינו לא הצלחנו לפענח את זהותו.

[1]  "הילדה" - אוניית מעפילים שאורגנה על-ידי "המוסד לעלייה", הפליגה מרומניה באוקטובר 1939 כשעל סיפונה כ-730 עולים חלוצים מגרמניה ומצ'כוסלובקיה. ב-23.1.1940 הגיעה האונייה לנמל חיפה מלוּוָה ספינות הצי הבריטי אשר לכדוה בסביבות הדרדנלים. כוונת הבריטים הייתה לשַלח את העולים חזרה, אך הלחץ הציבורי הגדול ומצוקת המעפילים מנעו את ביצוע ההחלטה. המעפילים הורדו למחנה-המעצר בעתלית ושוחררו לאחר שבועות אחדים.

[1]  ריכרד ליכטהיים (Lichtheim Richard) - (1963-1885) - נציג הסוכנות היהודית בז'נבה 1946-1939. ראה כרך ב', עמ' 482, הערה 5 מ-21.6.1937, יומן.

[1]  מנחם כהני - מעובדי הנציגות של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית ליד משרדי חבר-הלאומים בז'נבה 1946-1926. ראה כרך ד', עמ' 587, הערה 9.

[1]  כנראה אליעזר קפלן (1952-1891) - גזבר הסוכנות היהודית 1948-1933. ראה כרך א', עמ' 383, הערה 8 מ-30.1.1936.

[1]  הכוונה לרביזיוניסטים, חניכיו של זאב ז'בוטינסקי. הפיסקה עוסקת בסוגיית ארגון העלייה הבלתי-ליגלית של הרביזיוניסטים שלא היו קשורים עם פעולות ה"מוסד", מקרב יהודי רומניה (פי-נהר הדאנובה).

[1]  יעקב אדלשטיין (1944-1903) - מראשי תנועת-העבודה הציונית בצ'כוסלובקיה. משנת 1933 מנהל המשרד הארץ-ישראלי של הסוכנות היהודית בפראג. שימש כ"זקן היהודים" בגטו טרזיינשטאט וגילה עמדה אמיצה בהגינו על בני קהילתו. הוצא להורג באושוויץ ב-1944.

[1]  לובלין היא עיר פולנית שהייתה בעלת מרכז יהודי גדול וחשוב. לאחר כיבוש פולין על-ידי הנאצים בספטמבר 1939 החלו הגרמנים ברדיפות אחר יהודי העיר ובהצבתם לעבודת-כפייה. בתחילת המלחמה תיכננו הגרמנים להפוך את לובלין לאזור-ריכוז של המוני יהודים שיפונו מהאזורים הכבושים. ואומנם עד אפריל 1940, כאשר נסוגו מתוכניתם, ריכזו הגרמנים בעיר כ-6500 פליטים משטטין ואזורים אחרים.

[1]  פראנץ כהן (1944-1896) - מראשי יהודי צ'כוסלובקיה, מזכיר ההסתדרות הציונית בצ'כוסלובקיה במשך 25 שנים ומנהל לשכת הקונגרסים הציוניים. נעצר תחילה בטרזיינשטאט ולאחר-מכן הועבר ונהרג על-ידי הנאצים באושוויץ חודשים אחדים לפני השחרור.

[1]  שמואל שפס - מנהל המשרד הארץ-ישראלי בבאזל.

[1]  לואיס ניימיר (Namier Lewis) - (1960-1888) - היסטוריון, באותה עת מפעילי ההנהלה הציונית בלונדון. ראה כרך א', עמ' 401, הערה 2 מ-11.10.1936.

[1]  "העברה" - חברה שנוסדה על-ידי הסוכנות היהודית ב-1933 לשם העברת הון יהודי מגרמניה ולאחר-מכן מארצות-הכיבוש לארץ-ישראל.

[1]  ד"ר פריץ (יצחק) אולמן (1972-1902) - מפעילי התנועה הציונית בצ'כיה. מראשי לשכת הקונגרס הציוני 1939-1921. לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה עסק בז'נבה בארגון הצלת יהודי צ'כיה, העברתם לארץ-ישראל ובקיום הקשר עם היהודים במחנות באמצעות הצלב האדום. מנהל קרן-היסוד בשווייץ 1946-1939. עלה לארץ ב-1946. נפצע קשה בפיצוץ בניין המוסדות הלאומיים ב-1948.

[1]  יצחק ניידיץ (1949-1868) - תעשיין יהודי בפאריס, ממייסדי קרן-היסוד, ראה כרך ב', עמ' 491, הערה 1 מ-11.10.1937.

[1]  לייב יפה (1948-1875) - מאנשי חיבת-ציון, משורר ופעיל ציוני. מראשי הציונים ברוסיה ונשיא ההסתדרות הציונית במוסקבה (1917). עלה לארץ ב-1920. מ-1923 בהנהלת קרן-היסוד ומנהלה בשנים 1948-1926. היה עורכם של עיתונים אחדים. בין השאר: "העולם" (1909), ו"הארץ". נהרג בפיצוץ בניין המוסדות הלאומיים, במרס 1948.

[1]  מיכאל פולאק (1954-1864) - איש-עסקים ונדבן. יליד רוסיה. עד 1918 היה בעל בארות-נפט בבאקו. לאחר המהפכה הבולשביקית עבר לפאריס. עלה ארצה ב-1923, הקים את בית-החרושת למלט "נשר" שהיה בבעלותו עד 1946. בית-הספר המקצועי "שבח" על שמו של אחיו. שנות-חייו האחרונות חי בחיפה.

[1]  פיק"א (Association Colonization Jewish Palestine) - חברה שהוקמה ב-1924 על-ידי הבארון אדמונד דה-רוטשילד בהסכם עם חברת יק"א (מיסודו של הבארון הירש) לשם ניהול מושבותיו וענייני נכסיו בארץ-ישראל. החבר חוסלה ב-1957 עם העברת נכסיה לרשות המדינה.

[1]  הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (1959-1888) - רב ראשי בארץ-ישראל מ-1936. ראה כרך ב', עמ' 494, הערה 1 מ-23.11.1937.

[1]  הסכם הסחר עם סוריה - הסכם מסחרי בין סוריה ולבנון וארץ-ישראל נחתם לראשונה בשנת 1929. עיקרו של ההסכם היה הנהגת סחר חופשי בין שתי הארצות. במרוצת השנים התברר כי מחמת ירידה מתמדת בערכו של הכסף הסורי וזולוּת כוח-העבודה בה, פעל ההסכם לרעת המשק הארץ-ישראלי שלא יכול לעמוד בתחרות עם המוצרים מסוריה שהציפו את שוקי הארץ. ב-1 בדצמבר 1939 נחתם הסכם חדש שתכליתו הייתה לתקן את עיוותי ההסכם הישן. נקבעו מכסי-מגן מתאימים להגנת הענפים שנפגעו יותר מאחרים, בעיקר תוצרת חקלאית (ירקות) ומוצרי טקסטיל והנעלה. רק חלק קטן מהמוצרים הנסחרים שוחרר לגמרי ממכס.