דברים בישיבת הנהלת הסוכנות-ירושלים, 21.4.1940
שם הספר  יומן מדיני 1940-41
שם הפרק  דברים בישיבת הנהלת הסוכנות-ירושלים, 21.4.1940

 

 

דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                                          ירושלים, 21.4.1940

 

כשנתפרסמה בארץ הודעת הקונסול הצ'כי בשם הוועד הלאומי הצ'כי [בגולה] הקורא לכל הנתינים הצ'כים להופיע לפני ועדות בדיקה לשם התגייסות לצבא, באנו מייד בדברים עם החברים בלונדון וביקשנו מהם לפנות למנהיגים הצ'כים האחראים ולבקש מהם לא לנהוג לגבי יהודים בארץ ישראל כמו לגבי צ'כים ברחבי העולם. בתשובה הודיעו לנו כי יאן מסריק[1] הבטיח לסדר את הדבר, אולם אין לנו ידיעה אם אומנם נשלחה הוראה כזאת לקונסול הצ'כי בירושלים. ביקרתי בינתיים אצל הקונסול הצ'כי והסברתי לו את עמדתנו והתנגדותנו לגיוס אנשי היישוב. היישוב היהודי בארץ הציע את עזרתו במלחמה, אולם - כעם. אם כל אחד מאתנו ילך למלחמה כצ'כי, כפולני וכדומה, הרי היישוב יתפורר. תשובת הקונסול הייתה שהוא עושה הכל בהתאם להוראות של הוועד הלאומי הצ'כי, ואין בהוראות כל רמז שיש לנהוג באופן יוצא מהכלל לגבי הצ'כים בארץ ישראל. הקונסול העיר דרך אגב כי בכל העניין התכוון לג'סטה בלבד. הוא יסתפק במאה מגויסים. הצעתי לו לדחות את ההרשמה בשבועיים כדי לאפשר לנו לבוא בינתיים לידי הסכם עם המנהיגים הצ'כים בלונדון. הקונסול אמר שהוא מצטער כי אינו יכול לעשות זאת באשר כבר הודיע על הגיוס ברבים, וכי הדבר נעשה לאחר משא ומתן בינו ובין השלטונות בארץ. הייתה לי פגישה עם ועד עולי צ'כוסלובקיה ובאנו לידי עמדה מוסכמת שיש להתנגד להרשמה על ידי הקונסול.

לאחר כל זה נודע לנו שבחיפה הצליחה ההרשמה, נרשמו יותר מ-200 איש. ד"ר פופר, חבר [הוועד הפועל של] הסוכנות מטעם הבלתי ציונים, משמש חבר הוועדה הבודקת, והוא הודיע לאנשים שאין להישמע להוראות המוסדות ויש להישמע לפקודת הקונסול. שמענו שכמה סטודנטים בטכניון העברי בחיפה עושים תעמולה למען ההרשמה. כל הנרשמים נשאלים אם הם מוכנים ללכת לצרפת. פניתי שוב לקונסול שהשיב לי כי אין כל לחץ, (הכוונה רק למתנדבים, והוכחה לכך כי מ-350 איש שנרשמו בחיפה רק 20 התנדבו ללכת לחזית.

אנו אחזנו באמצעים הדרושים שלא יחזור אותו מעשה לגבי ההרשמה בתל-אביב ובירושלים.

במשפט בן-שמן[2] צפויים עונשים קשים, ועומדת על הפרק שאלת תגובתנו לפסק הדין. יש הצעה:

1. להחתים את ההמונים על הצהרה שתודיע כי החטא שעליו נענשים אנשי בן-שמן הוא חטאו של היישוב כולו, כי הנשק הוא של היישוב ולשם הגנה.

2. לערוך הפגנות מאורגנות תחת הסיסמה של הגנה עצמית בתנאי שלא תהיה כל התגרות מצד המפגינים בכוחות המשטרה. עומדת השאלה אם לעשות זאת מייד עם פרסום פסק הדין או לאחר אישורו על ידי המפקד. מבחינת הנאשמים עצמם הרי יש היגיון לעשות זאת לאחר האישור, כי כל תגובה המונית עלולה להחמיר את מצבם. [---] טרם הגעתי למסקנה בעניין התגובה, אולם נראה לי שיש לחייב הפגנה גם מבחינת צורכי פנים וגם מבחינת צורכי חוץ.

 

הערות

[1]  יאן מסריק (Masaryk Jan) - (1948-1886) - מראשי הממשלה הצ'כית בגולה ושר-החוץ של צ'כוסלובקיה 1948-1941. נהרג בנסיבות מסתוריות, כנראה על רקע התנגדותו להשתלטות הקומוניסטית בארצו לאחר מלחמת-העולם השנייה. רשמית נמסר כי התאבד. בנו של תומאס מסריק, מייסדה ונשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה.

[2]  משפטי בן-שמן - ב-22.1.1940 ערכה המשטרה הבריטית חיפוש-פתע בכפר-הנוער בן-שמן. חלק ניכר מהנשק שהיה מוסתר בסליקים של סניף-ה"הגנה" המקומי התגלה. המשטרה אסרה 12 מעובדי המוסד ומוריו ובכללם את ד"ר ז. ליהמן, מנהל כפר-הנוער, שהיה מחנך ותיק ומסור, איש "ברית-שלום", שהיה ידוע בנטיותיו הפציפיסטיות.

ב-15.4.1940 נפתח משפטם של העצורים. כעבור שבוע, בערב חג-הפסח, גזרו השופטים פסקי-דין חמורים על הנאשמים. ד"ר ליהמן ואיש-ה"הגנה" במקום נידונו לשבע שנות-מאסר ושאר הנאשמים נידונו אף הם לתקופות-מאסר ארוכות.

פסקי-הדין החמורים עוררו זעם רב והתמרמרות רבה בציבור. לאחר הערעור הומתק דינם של הנאשמים ומאסרו של ד"ר ליהמן הומר בקנס כספי.

יש לציין, כי דרך ההגנה של הנאשמים, אשר הכחישו במשך כל ימי-המשפט כל שייכות וקשר לנשק שנמצא, עוררה חילוקי-דעות ביישוב. חוגים שונים טענו, כי מן הדין היה לנצל את המשפט למטרות פוליטיות ולבירור גלוי ונוקב עם השלטונות הבריטיים בשאלת זכותו של היישוב היהודי בארץ לדאוג לביטחונו הפיסי.

 

העתקת קישור