דברים בישיבת הנהלת הסוכנות                            ירושלים, 1.4.1940

 

[---] ממכתבו של לורד הליפאכס[1] לד"ר וייצמן לפני נסעו לאמריקה, ראינו ברורות שהממשלה מתכוונת להגשים את חוק הקרקע בלי שים לב למלחמה. חוק זה עמד להתפרסם עוד בראשית חודש ינואר, אולם התערבותו של צ'רצ'יל[2] עיכבה את הדבר למשך חודשיים בערך. בעת קבלת המכתב מלורד הליפאכס הרגשנו כולנו כי ידו של מלקולם מקדונלד הייתה בעריכת המכתב. עתה נתברר לנו כי המכתב כולו נכתב במשרד המושבות, ולורד הליפאכס רק חתם עליו.

בחודש דצמבר פנתה משלחת מטעם ציוני אמריקה לציר הבריטי בארצות-הברית הלורד לותיאן[3] והזהירה אותו מפני פרסום חוק הקרקע. לורד לותיאן העביר את דבר המשלחת לממשלתו וקיבל הוראה להשיב למשלחת בנוסח מכתבו של הליפאכס. יש אומרים כי התשובה הייתה הרבה יותר חריפה, אולם כעבור ימים אחדים קיבל הציר הוראות לבטל את הנוסח הקודם היות ומעיינים מחדש בכל השאלה. גם זה בא עקב התערבותו של צ'רצ'יל. ידוע לנו שהיה בירור חריף בשאלה זו בינו ובין אחדים מחברי הקבינט והוסכם שוועדה של ארבעה: צ'מברליין,[4] הליפאכס, צ'רצ'יל ומקדונלד, יבדקו את העניין. זה היה פשר הטלגרמה של ניימיר אלינו, כי חל שינוי רדיקלי במצב. במשך חודש ינואר לא חודש כלום והייתה הרגשה שהושם מעצור בפני חוק זה.

כשהגעתי ללונדון נודע כי העניין הגיע לכלל הכרעה. כידוע, עמדו לדיון בממשלה שלושה עניינים: הגשמת חוק הקרקע; [הלקבל] עזרה צבאית מצד היהודים? [האם להסתייע] בתעשייה לצורכי הצבא בארץ ישראל? שלושת הדברים נקשרו יחד ודנו עליהם באופן עקרוני; ברור היה כי הפעם יגיעו לכלל הכרעה. הערכה זו התאמתה.

ידיעה קשה זו הגיעה אלינו חמישה ימים לאחר בואי ללונדון. המתווך[5] בינינו ובין צ'רצ'יל בא להודיע כי העניין אבוד. צ'רצ'יל נלחם בתוקף, אולם נשאר בודד. הדבר הוחלט ויש לשער כי במשך יום יומיים יוצא לפועל. לדעתו של צ'רצ'יל יש רק אפשרות אחת, והיא לגייס את האופוזיציה. האיש הוסיף, כי בזמן האחרון היו לצ'רצ'יל שלושה סכסוכים עם חברי קבינט חשובים ובשלושתם נשאר במיעוט. העניינים האחרים הם, לדעתו של צ'רצ'יל, פחות חשובים מאשר חוק הקרקע. בבירור העמידו בפני צ'רצ'יל ארגומנט חדש, והוא שהיהודים קונים בחיפזון שטחי קרקע גדולים, ואם החוק לא יפורסם [מייד] הרי גם אם יפורסם בסוף המלחמה לא יהיה לו ערך. כאן הביא מלקולם מקדונלד ידיעות ממושלים צבאיים [בארץ ישראל] על סכנת מהומות חדשות, וכמובן הוא ניצל אותן יפה. צ'רצ'יל קיבל [מאתנו] חומר רב וטוב, אולם קשה לדעת אם קרא את כל החומר. נראה שמקדונלד הזמין לעצמו דינים וחשבונות מאנשי הצבא בארץ שיהיו לפי רוחו. חשבתי לנכון לנסות לראות את צ'רצ'יל בהיעדרו של ד"ר וייצמן, אבל לא עלה בידי לראות פעם נוספת אפילו את המתווך.

ביום 13 בפברואר הודענו על המצב למנהיגי מפלגת העבודה ומסרנו להם כי העניין הוחלט לרעתנו, והצענו להם לפנות למיניסטרים [---] ולהזהיר אותם שמפלגת העבודה תעורר ויכוח בפרלמנט ותתקוף את הממשלה על פעולה בלתי חוקית זו. הואיל ודבר זה איננו נוח לא לממשלה וגם לא לאופוזיציה מוטב לעכב את פרסום החוק עד שתתקבל חוות דעת רשמית. אנשי הלייבור הסכימו לפעול מייד, אף כי רצו לדעת אם הדבר הוא אומנם כה דחוף כמו שתיארנוהו להם. הם ניסו לראות את צ'מברליין, אולם מזכירו הפרטי מסר להם כי העניין טרם הוחלט, וראש-הממשלה עצמו מודאג מכל השאלה. הוא מבקש אותם לראות את מקדונלד. כן עשו, ומשיחה עם מקדונלד שבו נרגזים, כי הוא אמר להם שלא חל כל שינוי במצב, ואם תהיה החלטה על איזו פעולה שהיא - יודיע להם. אטלי[6] הודיע ללוקר בכתב כי ראה את מקדונלד וממנו הבין שהעניין אינו דחוף. היינו מוכנים להניח שמלקולם רימה אותם, [---] היות ואיש אמונו של צ'רצ'יל אמר שיש החלטה רשמית של הקבינט. אבל עם זה הבאנו בחשבון את דבריו של המזכיר הפרטי של צ'מברליין שהקבינט עדיין לא החליט וראש הממשלה בעצמו מודאג, והשבנו על כן שבא שינוי מסוים לטובה במצב.

ד"ר וייצמן טלגרף בעצתנו טלגרמה מנוסחת יפה לראש הממשלה. הרגשנו את עצמנו לא בטוב כי ראשי מפלגת העבודה התחילו לראות אותנו כהיסטריים, הנבהלים מקול עלה נידף. אולם לשם יתר ביטחון ביקשנו מגרינווד[7] שמפלגת העבודה תפנה בכתב לצ'מברליין ותודיע לו, שלאחר הראיון שהיה להם עם מקדונלד נרגעו לשמוע כי שום פעולה בקשר עם חוק הקרקע אינה עומדת כרגע על הפרק. אם ראש הממשלה לא יגיב על מכתב זה הרי הדבר יחייב גם אותו. מפלגת העבודה הבטיחה לעשות זאת.

אלה מאתנו, שחשבו שיש כאן מרמה מצד מלקולם, פנו לאחד המיניסטרים בקבינט וסיפרו לו על הראיון שהיה למנהיגי מפלגת העבודה עם מקדונלד. האיש נדהם לשמע הדברים והבטיח לברר את הדבר עם מקדונלד. מובן, שמקדונלד טען כי אנשי מפלגת העבודה לא הבינו אותו. בינתיים הגיעה לידינו הזמנתו של מקדונלד לבוא לראותו כעבור ימים אחדים. הבינונו שהכוונה היא למסור לנו את תוכן חוק הקרקע. הלכתי למיניסטר המושבות יחד עם ב. לוקר והחלטנו שלא להיכנס לוויכוח. [---]

בינתיים הודיע לנו תום וויליאמס[8] שהם קיבלו ממשרד המושבות הודעה שחוק הקרקע עומד להתפרסם למחרת היום, אנשי מפלגת העבודה ראו בזה מעשה מרמה מצד מיניסטר המושבות, והחליטו לפנות מייד לצ'מברליין. הם לקחו אתם לשיחה גם את ארצ'יבלד סינקלר.[9] השיחה הייתה חריפה. מקדונלד טען שהייתה ביניהם אי הבנה אבל הם לא קיבלו את טענותיו. מצבו של ראש הממשלה בשיחה היה קשה מאוד. הוא טען שיש הכרח לפרסם את החוק. הם דרשו לשאול לדעתם של יודעי דין, אבל ראש הממשלה דחה זאת. סינקלר אמר שעל ידי כך תעורר הממשלה ויכוח חריף בפרלמנט והממשלה ודאי תשתדל להוכיח כי דבר זה הכרחי לה מטעמים שונים, אבל כך טען גם היטלר [לזכות על] פולין וסטלין על פינלנד, ואלה הם אותם הדברים שאנגליה נלחמת נגדם. סינקלר היה אקטיבי מאוד בשיחה.

שעת פרסום החוק קרבה ובאה והנה הודיעו ממשרד המושבות כי חל עיכוב. כעבור זמן מה הודיעו שהעניין יוחלט למחרת. נראה שהתקפת האופוזיציה עשתה רושם על ראש הממשלה. התקיימה ישיבת הקבינט ומקדונלד מצא מוצא: להעביר את החוק במועצת חבר הלאומים[10] אגב, גם זוהי רמאות. אולם חברי האופוזיציה, במקום לטעון את טענותינו אנו, טענו טענות חוקיות - חבר הלאומים וכדומה, ודבר העברת החוק לחבר הלאומים חיזק למעשה את הממשלה במקום להחלישה.

כידוע פורסם החוק למחרת. תגובת העיתונות לכך הייתה אוהדת לממשלה. רק שני עיתונים עמדו לימיננו. [---]

את הוויכוח בפרלמנט דרשו אנשי האופוזיציה, לא אנו ביקשנו מהם את הדבר. הם ראו את עצמם נפגעים, מרומים על ידי הממשלה. לא הייתה כלל שאלה אצל אנשי האופוזיציה אם יהיה ויכוח או לא. מובן, שלא שאלו אותנו אם להעמיד את השאלה של הבעת אי אמון לממשלה או לא. הקשבנו לוויכוח בלב כבד מאוד. הפעם נוכחו רבים מהצירים בפרלמנט. בין ספסלי הממשלה ניכרה רוח אויבת ליהודים, וזה נתגלה בדברים רבים. האובאציה הממושכת למקדונלד בגמר נאומו מעידה על המצב. יש, בלי ספק, בודדים בפרלמנט שמצפונם אינו שקט, והם יודעים שהאנגלים בגדו ביהודים ומעלו באמון, אבל אלה הם יחידי סגולה. הרוב הגדול של הצירים הם אנשים מהשורה. רבים הם הטוענים שבריטניה עשתה די והותר לטובת היהודים ואילו היהודים מעיזים עתה להתנגד לאנגליה. מקדונלד יודע את הלך הרוח הזה ומנצל אותו לטובתו. הוא יודע גם שיש שאיפה להשתחרר מהמעמסה הזאת ששמה הצהרת בלפור, ומי שיצליח לשחרר את הממשלה מעול זה יעשה קאריירה הייתה הרגשה ברורה שכל הטענות על יסוד המנדט והצהרת בלפור מאבדות את ערכן. הופעתו של אמרי[11] הייתה טראגית מבחינה אישית, הייתה הרגשה שזוהי שירת הברבור שלו בבעיית ארץ ישראל. בגמר הוויכוח הייתה לכולנו הרגשה שיעבור זמן רב עד שאפשר יהיה שוב לדבר בשאלתנו בפרלמנט; יד האויבים היא במעלה, ואם נעורר את השאלות שלנו ניכשל. נאומו של מקדונלד היה מלא שקרים; העירונו על כך לצירי האופוזיציה, אבל הם לא השתמשו בזה בוויכוח.

 

הערות