יום ה',  1.8.1946,  בוקר

משה יקירי,

אל תתפלא שאת הספרים אתה מקבל דרכי ולא דרך אריה. לכתחילה אמרתי לשלוח את כל הספרים הביתה. אריה לא שמע, או חשב שתפקידו לשמור עליהם ולערוך רשימה וכו'. לבסוף הספרים הגיעו אלי עם הרשימה המוכנה. הספר Edgar עדיין אצלי. ברכה אמרה פעמים אחדות, שבהיותה בירושלים תיקח אותי [לביקור במתנה לטרון], אך עדיין לא הגיעה לידי כך. היא עברה את ירושלים פעמים אחדות אולם מאז חלה חיים לא ראיתיה. אני יודעת שהיא ניסתה לראות את דוד, ההצליחה?

אתמול הייתה מרים בן-אהרון. בעוד שעה תהיה אצלי ואשמע על ביקורה. משה, מדוע חושב אתה לחסד פנייה ל-.C.I.D בבקשת רישיון? הן מגיע לי לראותך פעם בחודש כלאשת סתם אסיר.[1]

אני רוצה מאוד לשמוע ממך את תגובתך ל"ספר הלבן". המברקים גנובים, קלוטים?[2] היכולים להביאכם לחקירה? ומה אז?

אתמול חרדתי מאוד לז"ש ומשה יובל שנלכדו בתל-אביב. ת"א הייתה סגורה ומסוגרת, ללא רכב וללא טלפון. לעת ערב, כשמרים בן-אהרון התאכסנה אצל ז"ש, דיברה אתי טלפונית ונתברר ששני הגיבורים התחכמו לצאת את העיר בשעת ההפסקה בין 7-5 ולהגיע לבת-ים. אני מקווה שגם קובי הגיע אתמול לרחובות,[3] או ייתכן שיושב עדיין בתל-אביב.

אתמול הייתה אצלי משפחת אברהם ברגמן.[4] אשתו עומדת לנסוע לבקר את הוריה בארצות-הברית. נוסעת עם ילדיה. הם היו קרוב לשעת העוצר כך שהאישה עם הילדים אך נפרדו ממני והלכו ובעלה נשאר.[5] קראתי לו קטעים ממכתבך הרשמי ושמעתי את הערותיו.

צינורו – אלופו.[6] משום מה אברהם חושב אותו לנבון, שמעוניין למצוא איזה מוצא נוח. כאילו אברהם אמר לו אתמול תוך שיחה ארוכה, שהאיש היחידי אשר עלולה להיות לו השפעה בציבור - הנך הוא. אברהם הוסיף ואמר, שבמחנם מבוכה לרגל שמירה בלתי מספקת שהייתה על המבוא האחורי למלון. ועוד, יהיו הטרוריסטים אשמים כשיהיו, אך עובדה היא שהשלטונות הפריעו לאנשים להינצל. סיפור בשתי ערביות אחיות, טלפוניסטית וטַייפִיסטית. אחת נהרגה ואחת נפצעה. זו האחרונה שמעה את האזהרה, כשיצאה מחדרה והודיעה למי שהודיעה, סגרהּ המפקד בחדרה באומרו שלא תעורר פניקה. היא קפצה דרך חלון וכך ניצלה.

שלום וחזק!

בנשיקה,

צ.

ישנן שמועות שגם בירושלים יערך חיפוש כדוגמת ת"א.