יום א', 11/11/1956 - הודו-בומביי-דלהי
שוב לא עלה בידי לישון אפילו שש שעות. אמש נסתיימה
שיחתי הטלפונית עם אלישיב בניו-דלהי קרוב לשתיים וחצי והבוקר ב-8 כבר הייתי ער.
שכבתי אין אונים עד קרוב לתשע, מסופק ביכולתי לחנך את הגוף, אך כשדרכתי עוז
וניסיתי - הצליח המבצע והתחלתי מקיים מצוות הבוקר.
"טיימס אוף אינדיה" במהדורת יום א' –
לא פרסם את תשובת בן גוריון לבולגנין. זוהי הפרת דיבור הודית טיפוסית. מאוד חרה לי
הדבר לאחר המאמץ שהשקעתי וההבטחות שקיבלתי אך אמרתי לעצמי כי מה בצע בחרון
אין-אונים? יש רק ללמוד מהניסיון.
שוב נאום של נהרו – בעצרת עם בכלכותה. סתם את
הגולל על ברית בגדד - היא מתה ולא תקום. דיבר על ברית זו כשם שאנו מדברים עכשו על הסכם
שביתת הנשק עם מצרים. משהו לא נאמר כאן במפורש, אך ההשתמעות היא כי הזדיינות זו היא
שגירתה את ישראל לפעולה ישירה – מכאן שיש כאן מעין לימוד זכות על ישראל. מכל מקום
אין לראות מהעיתונות כי הפעם פגע נהרו בנו.
הייתי במצב של התפרקות גמורה בבית אבי, לאחר
המתח העצום, מֶרֶט העצבים ועקת הנפש של עשרת הימים האחרונים בוועידה ומסביב לה. בדיעבד
לא הצטערתי על שלא נסעתי לטיול באונייה עם כל קהל הצירים והאורחים, בכלל זה אנשי
משלחתנו.
כל מחצית היום הראשונה עברה במון ניירות
שהצטברו באנדרלמוסיה גמורה וחלוקת החפצים בין אלה שאקח עמדי להמשך הנסיעה לבין
אותם שיישלחו מפה כמטען-אוויר ישיר ללוד.
קרוב לצהרים דיבר אלישיב מדלהי. למרות יום א'
הגיע למגע עם p.a.
(העוזר האישי) של ראש הממשלה. אין כל אפשרות להתקשר איתו בכלכותה. הוא חוזר לבירה
מחר בצהרים. ב-3 נפתחת ועידת מעצמו קולומבו. בקשתי תימסר לו מייד בבואו. ספק רב אם
יוכל להיפנות עד לפתיחת הוועידה. אולי מחר בערב. אולי מחר בבוקר. בכלל-אולי, אין
כל ביטחון כי הפגישה תצא לפועל.
בינתיים התברר כי מחר בבוקר אין מקום במטוס
לדלהי. מאשר לבוא לשם מחר בערב ולהסתכן בהחמצת הזדמנות כלשהי החלטתי שאם נפל הפור
בעד הנסיעה הזאת מוטב לי לצאת היום. הן ממילא אני טס לבנגקוק על פני דלהי ומבחינה
זו אין נפקא מינא אם אקדים צאתי - ההבדל הוא רק בהוצאות המלון בדלהי לעומת
ההתארחות אצל הכַּספים, אך יש בהשוואה זו פנים לכאן ולכאן. אבי ורחל הצטערו מאוד
אך קיבלו את הדין. נסיעתי היום פירושה כי לא אופיע בעצרת הנערכת לסיום הוועידה, אך
ממילא כבר נשברה תנופתי לנאום, ואחרי הכל יוכל גם ראובן ברקת להשמיע דברים של טעם.
דיברתי עם התייקפים בכלכותה, הודעתי להם כי לא
אתעכב אצלם בדרכי לבנגקוק - אולי אנחת בכלכותה בדרכי חזרה - וביקשתי את גב' ת.
לדאוג לרחל צברי העוברת שם.
כתבתי גלויה לחיים.
קראתי מאמר ראשי ב"הארץ" המוכתר
"כבוד ותהילה לצה"ל". מילא, התהילות והתשבוחות לצבא הן טבעיים
ומוצדקים ומחויבים - אם כי כזה היה הדין אילו נצטווה צה"ל פתאום לעלות על
דמשק, והוא היה עולה וכובש אותה ללא כל ספק - אבל המדהים והמבחיל היה הפסוק כי ראש
הממשלה נחל גם הצלחה מפתיעה בהכשרת תנאים בין לאומיים יוצאים מהכלל למבצע זה. אם
לא לפרש אמרה עמוקה זו כמכוונת למאורעות בודפשט, אשר כמובן יד בן גוריון הייתה
בזירוזם, הרי הכוונה היא להתערבות אנגליה וצרפת. ובכן קודם כל מגלה הרמז המחוכם את
האמת הנפסדת, אך העיקר הוא כי משתקפת ממנו קרתנות בין לאומית מבהילה. התקשרנו עם
שתי מעצמות יורדות וכושלות ואנו רואים בשיתופן תנאים מדיניים נוחים להפליא. ומה ארצות
הברית? ומה ברית המועצות? ומה כל יבשת אסיה? ומה או"ם בכללותו? לא, יקירַי,
מדינה המחונכת לתפישה כזאת, מדינה המוּצאת ככה לתרבות רעה אשר אין לה תקנה - לא לי
לנהל.
לקראת צאתי את הבית התאספו כמה ישראלים: צבי
והדסה [קנטור], אשר לא אזכור שם משפחתם, הצחורים עם ילדיהם, רות אדר עם בנה החמוד.
הדסה פורחת בהריונה ושאלתיה באיזה חודש היא. אמרה בתחילת החמישי. אמרתי הרי זה
נפלא, עכשיו אני יודע בדיוק מה מראה בתי. ברגע האחרון עלה אבינועם אדר מהקונסוליה
למטה ובידו מחצית מפוענחת של מברק. הוראה כללית לכל הנציגויות במה להתרכז עכשיו.
דברים כדורבנות שבעיקרם הם הרהורי לב, אך ברור כי אין ברירה עכשיו ועלינו למצות את
כל האפשרויות ולהציג גם תביעות בלתי מציאותיות ולא לחשוש להסתבכות בסתירות, שכן אם
עלינו על דרך המדיניות ההרפתקנית - עלינו להמשיך עד לייצובו של המצב מחדש. ובכן -
א) אין להרשות למצרים לשוב לסיני ואם יושג הדבר ממילא תהיה התעלה בין לאומית.
נפלא מאוד, אך מאימתי חדל חצי האי להיות שטח ריבוני מצרי בעיני או"ם ולפי
המשפט הבין לאומי? ואם אנו נסוגים ומצרים אינה חוזרת - איזה כוח ישלוט בסיני וימנע
הפיכתו לתוהו, כלום אותה משטרה בין לאומית? הלא לכך דרוש חיל כיבוש! אבל נניח כי
הכוונה למשטרה הבין לאומית, כי אז הסכיתו ושמעו:
ב) הכוח הבין לאומי צריך להיות מוצב ר ק באזור
התעלה ואז יובטח חופש השיט לכל בלי תלות במצרים. ובכן כוח זה, המכוון במפורש
להפריד בין הניצים מזה ומזה, נהפך במחי קולמוס לזרוע צבאית או משטרתית של המרות הבין
לאומית על התעלה! נמצא כי צדק אותו ביריון יוגוסלבי בתורה שהטיף לוועדת הניסוח.
אבל, אלוהים אדירים, מתי ועל דעת מי נקבעה סמכות כזו למשטרה הבין לאומית?
הדיפלומטיה הישראלית היא אומנם גורם בין לאומי כביר, אבל כוחה לשנות או לכפות
הכרעות בין לאומיות בהיקף עולמי עודנו טעון הוכחה. הלאה –
ג) על מצרים להיכנס למו"מ של שלום. חסל סדר שביתת הנשק, שממילא לא בא
לעולם אלא כשלב מעבר לשלום. דברי אלוהים חיים, אך איך הופכים אותם למציאות מדינית
- האם במשאלת לב ובמאמר פה בלבד? ולאחר מכן –
ד) החוף המערבי של מפרץ אילת, לרבות איי המצר, חיוניים לישראל (נכון כנכון
היום!) - ולא זו בלבד אלא גם אומות אחרות במערב אפריקה ובדרום אסיה ובמזרח התיכון
מעוניינות בחופש השיט במפרץ (גם זו אמת לאמיתה, אם כי אמת מופשטת במקצת כיום הזה).
שוב אין כאן שום יחס בין הרצוי והמצוי, בין הרצוי והניתן. איך ניישב אי נסיגתנו
מהאיים ומהחוף המערבי עם התחייבותנו לפנות שטח מצרים? ובאיזה מעמד נישאר שם -
ככובשים? כמסַפחים! ומה פירוש הקביעה כי החוף חיוני - הנחזיק בו בלבד ללא כל
"גב"?
עד כאן החלק שהגיע והסעיף החמישי מתחיל בסכנת
השתלטות ברית המועצות.
שיפשפתי בעיני רוחי. איזה תדריך מדיני הוא זה,
הבונה מגדל תלוי באוויר? היכן כאן המאמץ להשתיתו על בסיס כלשהו הנתון במסגרת
המציאות המדינית או ההיגיון הבין לאומי? סתם ככה - זה הדבר הדרוש לנו ואתם הטיחו
ראשיכם בקירות הברזל עד זוב דמכם אבל רק כך תיטענו ולא אחרת.
לנמל האוויר ליווני אבי ורחל. שם מצאנו את הזוג
[סיימון והאנקה] ליפשיץ, אף הם אנשים טובים, פליטים מפולין, רק במקרה הם פה ולא
בארץ, באו עם ילדיהם, הודיתי להם מאוד על המכונית שהעמידו לרשותי [לבקשת קונסול
ישראל] כל ימי שהותי בבומביי.
בכניסתי למטוס מצאתי יושב מולי את סול רוז,
יהודי אנגלי, לשעבר מזכיר מפלגת העבודה לענייני חוץ, היה איתנו בוועידת רנגון, בינתיים
פרש מעבודה מדינית ופנה לתורה והוא עכשיו מרצה ב"אוכספורד" ומשויך גם ל[מכללת]
"סנט אנתוניס", הזיק היהודי נתלבה בו בשנים האחרונות, והוא דאג מאוד
למדינה ולנו כאן בימי עֶברה אלה. מאוד שמח כשסיפרתי לו על קובי [הלומד ב"סנט
אנתוניס"] והבטיח להתקשר איתו.
טסנו כארבע שעות בניתור אחד. בדרך קראתי את
הספר Kashmir over Thunder (רעם מעל לקשמיר) - תיאור מלחמת
הודו ופקיסטן בקשמיר בשנת 1948, סיפור צבאי מרתק ומלא תיאורים מזעזעים, כתוב בידי
קצין יהודי בצבא ההודי - שוב תופעה מוזרה כזאת - מוריס כהן שמו, הוא עצמו שלח לי
את הספר במתנה ממקום חנוֹתו אי שם בקרבת בומביי.
כן עיינתי בחוברות ששלח לי ג'ייפרקש נראייאן על
תנועת בהודאן והחוטר שיצא מגזעה, והוא מתיימר עכשיו ליהפך לגזע בפני עצמו אשר
בהודאן היא אחד משורשיו, היא תנועת ג'יוואן-דאן – לא פחות ולא יותר מתנועת התנדבות
חלוצית-אישית, שעיקרה הקדשת החיים להגשמת הסוציאליזם בפועל ממש ועל-ידי מופת חי.
עד כאן הכל כשורה, אבל המגמה היא בהחלט א נ
ר כ י ס ט י ת. לעשות את המדינה למיותרת ולהביא לידי "קמילת" כל שלטון
מאליו. אצלנו הקיבוץ ניצב בשתי רגליו על קרקע המדינה ואילו כאן מרחפים רגלי התנועה
באוויר.
הגעתי לדלהי ב-11 בלילה ופגשוני אלישיב ויעקב
אבנון [ממחלקת או"ם במשרד החוץ], אשר לאחר הרפתקאות קשות הבקיע לו דרך עד
שהגיע הנה (הוא הוחזר מטהרן לקושטא והפרסים נהגו בו בגסות רבה).
הובאתי למלון "אשוֹקה" - מלון ענקי,
חדש ומחודש, אשר טרם הושלם בניינו אבל ועידת אונסקו החישה פתיחתו. הוכנו לי שני
חדרים נוחים – נשמתי לרווחה כשראיתי כי אינם גדולים, ובחדר המשכב, זו הפעם הראשונה
במסע זה, רק מיטה אחת. הריהוט אינו לוקה בעודף טעם. הזמנו תה וסיפרתי לבחורים
מאורעות הימים האחרונים בבומביי והם סיפרו משהו על אונסקו. הגיעו גם סמבורסקי ומשה
אבידור. רק ליאו [כהן] איתרע מזלו - הזריקה נגד חולירע עשתה בו שמות וגרמה לו
ייסורים קשים.
[יעקב] אבנון מסר לי את המעטפה המיוחלת - מכתבו
האישי של וולטר, שנועד להגיעני לפני ועידת בומביי ולפקוח עיני על תעלומת שורש
המבצע של סיני. קיבלתי את המעטפה חתומה בשבע חותמות ושלפתי מתוכה מעטפה ומתוכה
מעטפה עד שהגעתי עד האיגרת עצמה כתובה בידי וולטר על 13 עמודים - כרגיל, בדיו
ירוקה ובכתב גָדיל ונמרץ [המכתב לא נמצא בניירת משה שרת]. רק נפטרו השניים [י'
אבנון ובן-חורין] לישון עטתי על המכתב ונצמדתי אליו כהיצמד ציח-צָמָא על פי כד
המים. הקריאה אישרה לי מייד את אשר ניחשתי לעצמי מייד עם התפרסם הידיעות הראשונות
עוד בהיותי בדלהי בפעם הראשונה - את אשר קלטתי מרמזי מכתבה של צפורה - את אשר
פרסמו בוודאות גמורה האחים אולסופ ב"הרלד טריביון" ואחד מכתבֵי "ניו
יורק טיימס" - את אשר הוגד בפסקנות מגושמת באיגרת האיומים של בולגנין - אבל
היו כאן תגליות מרעישות לא שיערתין. אולי צדקה עשה עימדי הקב"ה שמנע ממני על
ידי הצטרפות נסיבות מקרית את ידיעת האמת לפרטיה מתוך הודיית בעל הדין עצמו. מי
יודע אם הייתי עוצר כוח מוסרי להכריז מה שהכרזתי במסיבות העיתונאים, בישיבת לשכת
הוועידה, בנאומי לפני קהילת בומביי ובהזדמנויות אחרות אילו נודעו לי הדברים בהחלטיות
ובגולמיות כזו לפני כן. עכשיו נקוט הקו ונתאשר בהוראות רשמיות וכבר נתחייבתי עליו
אישית וכל כבודי ויושרי כרוכים בו ואין לי דרך לסטות או לסגת.
אבל נשארתי המום ומפולץ מקוצר הראות ומצרות
האופק של קברניטי מדיניותנו. אילו ראו מראש את התוצאות והסיבוכים במלואם או לפחות
בעיקרם והכריעו כאשר הכריעו - החרשתי. אבל כה ברור לי, בייחוד נוכח הודיית בן
גוריון במברקו אלי כי אנגליה היא קנה רצוץ וצרפת היא כך וכך ועמדת ארה"ב באה כאפתעה
וכו' - כי לא הייתה מבחינות אלו שום ראיית נולד וכי מקורה של אי-ראיית נולד זו הוא
במום מושרש של ליקוי חושים גמור לגבי זיקותינו הבין לאומיות, הכפויות עלינו על-ידי
המשטר של "עולם אחד" [סיסמת וונדל ווילקי, המועמד הרפובליקני לנשיאות
ארה"ב ב-1940, ושם ספרו] וכן לגבי ההידוקים הפנימיים והחישוקים החיצוניים
המעצבים את העולם האחד הזה: מה זאת ציבוריות אמריקנית, ומה יחסה לאו"ם, ומה
זה או"ם כאגודת עמים גדולים וקטנים שפועלים בה זרמים כבירים של דעת קהל
אחידה, ואסיה מהי, ולמה מסוגלת ברית המועצות, ומדוע לא הרי ארצות הברית וברית המועצות
כהרי אנגליה וצרפת, ומדוע ההיצמדות לאנגליה ולצרפת בנסיבות מסוימות יש בה לא יציאה
מהמצר אלא הפגנת יתר של בדידות - כל אלה הם כאותם הצבעים אשר עיניים מסוימות
עיוורות להם. אין לי כל תקווה להרחיב היקף ראייתם ולתקן זוויתם של בן גוריון וגולדה,
אבל מה יהא על מדינתנו זו אם לא תלמד לקח? וכשמדובר כאן על לימוד לקח אין הכוונה
דווקא כיצד יש להכריע, אלא בעיקר וקודם כל במה יש להתחשב ומה וכיצד יש לחזות
ולשקול מראש.
קרוב לאחת השגתי בטלפון את ראובן ברקת בבומביי.
בושתי ממה שנתברר לי משיחה זו: לחינם קטרגתי על "טיימס אוף אינדיה" -
תוכן תשובת בן גוריון לבולגנין התפרסם בהחלט, אומנם לא כמברק בעמוד הראשון אלא כדוח
של סופר מדיני, מפיו של מי שהיה וכו' משה שרת, במקום די מכובד בפנים הגיליון. לא
נפל צרור ארצה מכל מה שהכתבתי לו, זולת פרט אחד, דווקא חיוני ביותר, כי לאיגרת
התשובה צורף תצלום הפקודה המצרית על כוננות למלחמת השמד נגד ישראל, אבל נוסח
הפקודה עצמה ניתן במלואו, כפי שנרשם מפי. עלי להתנצל לפני הודו במקרה זה, והריני
עושה זאת בענווה ובקורת רוח מרובה.
לדברי ראובן [ברקת] לא החמצתי דבר על-ידי
אי-הופעתי בעצרת. היה המון עצום - כארבעים אלף - והנואמים דיברו כשלוש דקות כל אחד.
מה אפשר לומר בשלוש דקות, טען ראובן. הוא לא נאם. חשבתי כי אפשר בהחלט לומר משהו
בעל ערך בשלוש דקות.
