יום ב',  29.7.1946,  בערב

משה יקירי שלי,

מגילתי שקיבלת היום - כיפרה במה שהוא על שתיקתי במשך כמה ימים. אני כותבת יום יום, אך לפעמים, כשאיני יכולה לעשות זאת, אני דואגת שהילדים יכתבו, כך שמחוץ לשבתות אתה נמצא בקשר איתנו יום יום, ולי ההרגשה שאתה חי איתנו ויודע על כל דבר גדול או קטן המתרחש בבית.

הבוקר הייתי במשרד עליית הנוער. בסוף שיחתי עם אחד העובדים שמעתי על בוא אוניית מעפילים לחיפה. מצב רוחי הורם מייד והלכתי משם ישר לזאב לברכו. נכנסתי לחדרו וא"ש[1] שם, החלפנו כמה מילים בעניין האונייה ואז הוציא ז' את מגילתך, שבה אינך מתעלף מ"התוכנית".[2]

הידד, משה! החיוניות שלך תציל אותך. לקחתי העתק הביתה,[3] כי הייתה כבר שעת צהריים והילדים חיכו לי בבית. קראתי והתפעלתי מכוח שיפוטך, מהניתוח החודר, מהגיונך ששום צרה ומחנק לא יאפילו עליו. ועוד התפעלתי מדאגתך לאנשים. כתוב להם מעין חוזר, כאשר עלה על דעתך. משרדי הסוכנות וגם מחלקתך עלובים בימים אלה, אך רוחך והדרכתך מחזיקים ומעודדים את מעט האנשים המסורים לך, מז', א', ד',[4] - אני תמיד שומעת - משה אמר, משה חושב, משה מוסר, וכו' - רוחך חי ביניהם והם חיים מפיך. יהיה זה לעידוד לך, החזק עיניך פקוחות ואל תרפה מההגה עד כמה שזה אפשרי, עוד יבוא יום!

בטי הייתה אצלי היום. היא נחמדה בסגנונה. היא קיבלה מכתב מבעלה, שנכתב לפני "דוד המלך". ר' קיבל פקודה מהזקן לא לזוז מפריס עד בואו.[5] בינתיים הוא רואה עיתונאים. ביום שהוא כתב בא טדי לפריס לבקש עזרתו בהכנת הרצאה שעליו לקרוא לפני חברי בית הנבחרים. אמרתי לה שאתה מחכה למכתב מר'. ר' כותב שעם בוא הזקן יוחלט מה יהיה תפקידו - אם להיות מזכיר הזקן או שגריר חופשי על פני העולם.

נשיקות ושלומות ואל ייאוש!

צ.