א-ן,  יום ב',  29.7.1946

שלום פואה!

היום חלה עלייה ניכרת במצב רוחי - מארבע סיבות: ראשית, האספקלריה של עיתונות הבוקר היתה קצת פחות קודרת מבימים הקודמים; שנית, שוחררו מכאן ארבעת אנשי גבעת אולגה[1] - ארבעה טיפוסים כבדים, פועלים ותיקים, מטופלים במשפחות - והשמחה בקהל אנ"ש הייתה רבה; שלישית, הבשורה על 2,600;[2] ואחרית - הסתפרתי כהלכה וחפפתי ראשי כיאות - אין כחוויה הזאת להרנין.

נוסף על כל אלה הגיעה יריעתך הרחבה והסבה אושר רב. מכל אלה יחד התנערתי קצת ואני מוכן לקראת ימים יבואו ברוח יותר איתנה.

במכתבך, המלא חוכמה והן (ברצינות!) יש שתי אימרות לא צודקות, אחת על "הזקן". על איזה יסוד? גם התואר שאת מצרפת לו אינו יאה. ואחת על הדם הנקי שייפול על ראשם של שאו ושות'.

גם אם הייתה מצידם הזנחה או התעקשות מטומטמת, לא הם אלא מישהו אחר הוא אב-נזקים.

אותו מישהו לא יינקה גם אם הזהיר. הוא מחונך ומורגל להפקרת חיים. במובן זה, תהום ללא גשר בינינו. וכשהוא מזהיר לא כל כך איכפת לו אם הזהרתו אינה נשמעת - שאם לא כן לא היה יוצא ידי חובה באזהרה בלבד, אלא מסדר את כל העניין אחרת, במסיבות המונעות מאליהן אפשרות של הפקרת חיים.

ברני קבל פתק מאת מ"מ המבקש ללמד זכות על עצמו כבעל המאמרים. אפשר אענה לו בפתק ואז אשלחנו לך ואת תמסרי לז"ש והוא ימסור לו.

א ל  ת ב ק ש י  ר ש ו ת  ב י ק ו ר.  אסור להיזקק לחסדיהם.

בהחלט להצטלם. ודאי בלעדי - איך אחרת אחזה בנועם הפנים? ואדרבא, יישאר לזיכרון!

אני מלא חימה על ב"ג המחזיק את ר' בפריס!

כתבתי לך היום בדואר.

שלום, שלום, שלום.

לך, לבתי ולבנַי.

מ.