[1] פרשת "הספר הלבן", שפירסם משרד המושבות הבריטי בלונדון ב-24.7.1946.

[2] מכתב זה נשלח בדואר הרישמי וכמה מפסוקיו נועדו בבירור לשלטונות המנדט - באמצעות הצנזור - כדי לאשש את הכחשת הסוכנות את טענות "הספר הלבן".

"הספר הלבן" מביא נוסחי 8 מברקים, שלטענת מפרסמיו נשדרו בין משרדי הסוכנות בי-ם ובלונדון ב-1945 וב-1946. "שרתוק" מאוזכר או נרמז בחמישה מהם (ר' תרגומי מברקים אלה בנספח 3).

הנה"ס בי-ם הכחישה את טענות "הספר הלבן":

דובר הסוכנות בי-ם הודיע אתמול אחה"צ: הממשלה הבריטית טוענת, על סמך תערובת של מיברקים, כביכול, שלדבריה נשלחו לפני תשעה חודשים, על סמך קטעים מתוך שידורים של תחנת "קול ישראל" [תחנת השידור של "תנועת המרי העברי"] ועל סמך משפטים שונים, שהוצאו מתוך עלונים של קבוצות טרוריסטיות, כי השיגה הוכחות לשיתוף-פעולה בין כמה מחברי הסוכנות ולבין ה"הגנה" וכן לתיאום פעולה במקרים אחדים בין ה"הגנה" לבין הכנופיות הטרוריסטיות. אף אחד מבין המיברקים שעליהם מסתמכת הממשלה לא יצא מהסוכנות בירושלים. הסוכנות היהודית, שאין בידה לאשר את מקוריותן של הטלגרמות האלה, דורשת מאת הממשלה הבריטית להוכיח שהסוכנות היא האחראית לתוכנן, מקוריותן ומשלוחן. הנה"ס מעיינת בתשומת לב באוסף מוזר זה של מיברקים, כביכול, של שידורים ושל פירסומים ("דבר", 26.7.1946).

לאמיתו של דבר מתחוור כי הבריטים פיענחו בשנים 1945/46 את כל מיברקי הסוכנות וה"הגנה" ששודרו מן הארץ ואליה בעזרת צוות המפענחים שפיצח את צפני הצבא הגרמני במל"ע-2 (אחד מאנשי צוות זה היה מתימטיקאי יהודי אנגלי, שלימים עלה ארצה וכיהן במכון וייצמן, ונראה שהדבר התברר לו רק לאחר מעשה, משקרא את תוכן המברקים שבפיענוחם סייע):

ההוכחות [ב"ספר הלבן"] לקשר שבין הסוכנות לבין פעולות הטרור בא"י היו מבוססות למדי ובמרכזן עמדו מברקים סודיים, שנשלחו מא"י לחברי הנה"ס בלונדון ברשת האלחוט של ה"הגנה" ונקלטו ואף פוענחו ע"י שירות המודיעין הבריטי (סת"ה ג,  עמ'  901).

וכן:

התברר שהבריטים פיענחו את המברקים האלה [של הסוה"י] במשך שנים. יותר מאוחר נודע לנו מפי איש מן המח' לעיקוב אחרי תחנות זרות והיענות מברקים בממשלה הבריטית, כי הקודים של תחנת הסוכנות היו להערכתם פרימיטיביים ביותר"  (אדם,  עמ'  267) הכותב טעה שם בציינו כי "הספר הלבן" כלל "מאות מברקים" מפוענחים; פורסמו 8 מברקים בלבד).

במסיבת עיתונאים שערך ב"ג בפריס ב-27.7.1946, שבה נדרש ל"ספר הלבן", התייחס למברק מס' 8 מ-12.5.1946, המובא שם, וכולל פנייה ממ"ש אליו, ושאל מה צורך היה למ"ש לשלוח אליו מברק ללונדון, שעה שנמצא עימו יחד בלונדון (ב"ג  באביזוהר,  עמ' 90- 91).

[3] על ההגדרה "אספסוף" שופך אור קטע מדברים שנשא משה שרת בנובמבר 1946, ימים מספר אחר שיחרורו, בכינוס פעילי "התנועה המאוחדת" במלאות שנה להקמתה:

יש עוד בחינה שאי-אפשר להתעלם ממנה דווקא בימים אלה - ההתחזקות של האירגונים הטרוריסטיים ועליית קרנה של תנועה מדינית ביישוב, שאנו רואים אותה כנפסדת, כתנועה מסוכנת בתוכנה ובדרכי חינוכה. אם לקחת את ירושלים בתור אחד המקומות של גידולי-פרא אלה - הייתה לנו הזדמנות לבדוק זאת בדיקה יסודית. בהיותנו בלטרון ראיתי את הצעירים האלה. ה"פורשים" לסוגיהם אספו אותם כאסוף ביצים עזובות, באפס עבודה. פשוט ניגשו אליהם. מצאו נערים שמישהו אחר לא ניגש אליהם. אספו אותם בסימטאות, מבין מוכרי שרוכי נעליים והולכי בטל. לכל קבוצה וקבוצה הכניסו איש או כמה אנשים אשר קיבלו חינוך ביתרי למען יהוו חוט שדרה, ומסביבם אספסוף גדול של נערים צעירים, שהדליקו בהם אש. אם דבר זה יכול היה להדליק בהם ניצוץ, הרי דברים אחרים היו יכולים להדליק הרבה יותר. זה מחייב, כמובן, גישה יותר רצינית ועמוקה. זאת שאלה של תנועת הפועלים בכללותה. אבל גם תנועת הנוער הלומד צריכה לראות לפניה חלק משדה עזוב זה כנחלתה וכבעיה שלה" ("סיכום של שנה אחת - הגשמת חלום יקר", "משמרת", 13.11.46).

הבהרה נוספת בנושא זה מצויה בזיכרונות ד"ר ש' עוגן (אגולניק) ממעצרו בלטרון:

בתקופה זו [שלפני העברת עצירי הקיבוצים למחנה המעצר ברפיחן] שררה במחנה אווירה של קיבוץ גדול. "האזרחים" האמיתיים של לטרון, הווה אומר אנשי הרוויזיוניסטים, אצ"ל ושטרן (והיוצאים מן הכלל מעטים היו), נדחקו לירכתיים וזו הייתה גם הרגשתם. מבחינה זו ניכרו דווקא בזמן הזה מתיחויות ניכרות. שרר אי-אמון הדדי, אירעו חיכוכים ואפילו התכתשויות אחדות. ובכלל, אלו תהומות וחששות בין הקבוצות ומה שונים האנשים המתרוצצים כאן! בקיצור, ערב-רב של אשכנזים וספרדים, ברלינאים ותימנים, ספורטאים ובחורי-ישיבה שחוחים. האקטיביסטים [אנשי מחנה ה"פורשים"], הנוטים לאלימות כבר בהשקפת עולמם, נטו גם להתפרצויות בינם לבין עצמם. כל יום נתרגשה באחד הצריפים קטטה המלווה מהלומות, שיושבה מייד ע"י מישהו מהמפקדים הבכירים [שלהם]. מעניין: ככל שהפירוד בין המחנות למטה, אצל "העם", עמוק יותר, כן רב יותר השלום האזרחי למעלה, ב"גבעת המצביאים [המנהיגים]". הם מבקרים זה אצל זה, יושבים בצוותא אל השולחן, יוצאים יחדיו לטייל. האווירה ידידותית מאוד  (עוגן,  עמ' 252 [על ש' עוגן ר' להלן מכתב 81, הע' 2]).

[4] זאב פון-וייזל מתייחס לפרשה זו ביומנו ב-30.7.1946:

אחד העצורים, שהיה פעם בלטרון כבר לפני מעצרו, דיבר איתי עוד ביום השישי וביקש את עזרתי, או את עצתי. הוא סיפר לי מעשה ארוך ומבולבל על ברנרד ג'וזף, האשם במעצרו, על התחמקותה של הסוכנות מכל עזרה ועל מכתבי-האשמה נגד הסוכנות, שכתב למשטרה. לא יכולתי להבין את רצונו, עד שנתברר לי, כי אין הוא רוויזיוניסט כלל, כי אם להפך, "שמאלי מאוד", ודווקא משום כך הוא מאמין בי. חברים שהכירו את האיש קראוני הצידה וסיפרו לי, שאינו "שמאלי" בלבד כי אם קומוניסט מובהק, ואל לי להיכנס לענייניו. אבל כעת הוברר לי, שאותו בחור, עם כמה בחורים אחרים (שאולי נזדמנו למקום במקרה), הלך עד לגדר-התיל, המקיפה את מחנה "המנהיגים", וקרא נגדם קריאות בקול רם. אומנם, כמה ימים חלפו עד שכל העניין הזה נתחוור ועד שהוברר כי לא רוויזיוניסט, כי אם "שמאלי" קיצוני, דווקא, נושא באחריות להתנגשות היחידה שאירעה בשבועות אלה בלטרון (פון וייזל, עמ' 125/6).

במסיבת עיתונאי חוץ, שערך דובר הסוה"י ולטר איתן בי-ם, שאל ג'ון קמחי מה האמת על איומים כלפי חברי הנה"ס העצורים בלטרון, ונענה:

באותו מחנה עצורים גם אנשים המשתייכים לארגוני טרור. לפני שנה שיתפה הסוכנות פעולה עם הממשלה כדי לעקוב אחר אנשים אלה. זה היה אחרי רצח לורד מוין. כשהובאו חברי הנה"ס החלו "העצורים הוותיקים" לאיים עליהם. הרוח עוינת מאוד עד היום ("דבר", 1946.18.8).

כעבור ימים אחדים הזר "דבר" ודיווח:

בקשר לפירסום שניתן להודעת דובר הסוה"י במסיבת עיתונאי חוץ על היחסים במחנה לטרון, שבה נאמר כאילו היחסים בין "האסורים הוותיקים" וחברי הנה"ס מתוחים ועוינים, יש לקבוע: א) תשובתו של דובר הסוכנות באה לשאלת-אגב של עיתונאי חוץ, אם היה מקרה של גילוי מתיחות במחנה, ועל כך ענה הדובר "כן". הכוונה הייתה למקרה אחד של מתיחות, שנגרמה ע"י מספר קטן של עצורים חדשים, אך מייד התערבו בדבר מבין חבריהם ומאז ועד היום היחסים בין כל העצורים תקינים בהחלט. ב) יש לקבוע כי רוב רובם של העצורים במחנה נעצרו בגלל חשדות בלתי-מבוססים, טעויות וכו', והם מוחזקים שם ללא בירור ("דבר", 22.8.1946).

"בלטרון שוכנו יחדיו עצירי אצ"ל לח"י וה'הגנה'. חברי אצ"ל ולח"י היו רובם אסירי ה'סֶזוֹן'. עם מעצר המנהיגים ב'שבת השחורה' גאתה המתיחות במחנה, שכן אסירי ה'סזון' ראו במנהיגים אלה אשמים ואחראים לכליאתם וטיפחו יצרי נקמה בהם. במחנה פעל צוות תיאום משותף לשלושת הפלגים, שמטרתו העיקרית לגלות פרובוקטורים, צוות זה טיפל גם בעניין הטרדת המנהיגים וזריקת האבן ואכן זה נפסק" (עדות צבי זמיר, מחברי צוות התיאום של עצורי לטרון, לעורכת, יולי 1998; על צבי זמיר ר' מכתב 99).

[5] "וכן נכחו גב' מ' שרתוק וגב' ב' ג'וזף" (פ"פ, 28.7.1946).