[1] יעל ואברהם אוליצור. אברהם היה מנהל מחלקת הכספים של "קרן היסוד" וב"כ הסוכנות וקהי"ס במוסדות שונים. פירסם מאמרים וספרים בנושאים כלכליים.

[2] נדיה גרינברגר, פקידה במוסדות הלאומיים.

[3] אלה וילן (וילנסקי), פקידה בסוכנות. ידידת משפחה. משוררת לילדים.

[4] צפורה וחיים ברלס. חיים ברלס היה ראש מחלקת העלייה של הסוכנות, ובשנות מל"ע-2 חבר "ועד ההצלה" וראש משלחת הסוכנות באיסטנבול.

[5] משה גורדון - מנהל "מוסד ביאליק". בנו של הסופר ופרשן המקרא ש"ל גורדון (של"ג).

[6] לולה וליאו הרמן. ליאו היה מזכיר הדירקטוריון של קרן היסוד.

[7] אלמנת אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, שהיה מיודד עם הבילוי"י יעקב שרתוק, אבי מ"ש. קשרי הידידות בין המשפחות נמשכו. מ"ש סייע לחמדה ולבנה אהוד בהשלמת מפעל "המילון הגדול" של אב"י. ב-1959, בשער הכרך ה-15 של "המילון הגדול" מתנוססת ההקדשה הבאה:

כבוד שר החוץ וראש הממשלה לשעבר, אדון משה שרת, אומר לך, מר שרת היקר והחביב, בגילוי לב ובפה מלא:  א י ל ו ל י  א ת ה,  לא הייתה ממשלת ישראל נרתמת לעגלתו זו של מחייה לשוננו הלאומית ומניח יסודותיה, ומילונו לא היה נשלם, אולי לעולם, ועל כל פנים לא בזמננו! תהי-נא זו זכותו הגדולה של בן הביל"ואי יעקב שרטוק היהודי, אב ובנו, אנשי חסדם של אבות ובנים ראשונים לתחייתנו זו הרביעית המופלאת. על כך, אם לא גם על היתר, יהיה נא משה שרת ברוך! בשם משפחת אליעזר וחמדה בן-יהודה - אהוד בן-יהודה.

[8] יעקב צור (צ'רנוביץ) (1990-1906). מנהל מחלקת ההסברה בלשכה הראשית של הקק"ל (1948-1929). ב-1944-1942 שימש איש קשר מטעם ה"הגנה" בין הסוה"י והמיפקדה הבריטית במצרים במסווה של שליח "הוועד למען החייל". לימים שגריר ישראל בבואנוס-איירס ובפריס.

[9] לא זוהה. נראה שמדובר באנגלי ושמו Black.

[10] "דבר" דיווח ב-4.7.1946:

אתמול הובאה קבוצה של עיתונאי חוץ, צלמים, ושלושה משדרי-רדיו בהם ושני עיתונאים יהודים ט[ד]' לוריא [מערכת היומון האנגלי הירושלמי "פלסטיין פוסט"] ו[דב] שטראובום מטעם 'פַּלקוֹר' [סוכנות הידיעות של הסוכנות]. משבאו העיתונאים יצאו אסירי-ציון כשהם נראים איתנים ברוחם. לא ניתן לעיתונאים לשוחח עם האסירים, רק לצלמם ולראותם, אך הספיקו להחליף ברכות. מ' שרתוק שוחח עם כמה מהעיתונאים. כשאמרו הצלמים לצלמם אמר י' גרינבוים לסרב, אולם שרתוק קרא לו והעיר לו מתוך בדיחות: 'אל תתחמק מן ההיסטוריה' ואז הצטלמו יחד. הרושם שקיבלו העיתונאים הוא שתנאי הדיור הם פרימיטיביים ביותר. החום הוא גדול, הצריף מכוסה בפח גדול ובלילה מפריע אור הזרקורים לשינה. מ' שרתוק החזיק בידו בשעת הביקור את ספרו של עגנון 'תמול שלשום', לבש מכנסיים קצרים עם חולצת חאקי. ד' רמז עמד על ידו ושתק. פניו נראו עייפים.

התצלום הובא ב"דבר" וב"הארץ", 5.7.1946.

[11] ריבה ודוד הורוביץ.

[12] משה זמורה - משפטן ואיש ציבור. יו"ר הסתדרות עורכי-הדין היהודים בא"י. נשיא בית-דין הכבוד של ההסתדרות הציונית. לימים נשיא ראשון של בית-המשפט העליון (1954-1948).

[13] המאמר הראשי של פ"פ ב-26 בחודש דן ב"ספר הלבן" שפירסמה ממשלת בריטניה יומיים לפני כן וטען, כי מדיניותה האנטי-ציונית, הסותרת את התחייבותה לתנועה הציונית בכתב המנדט, היא שהולידה את תגובות-הנגד של היישוב. עוד נטען במאמר, כי התביעה ממוסדות היישוב לשתף פעולה עם ממשלת המנדט מגוחכת נוכח הגזירות האנטי-יהודיות של "הספר הלבן" של 1939.

[14] ביום זה חזר מ' מדזיני במאמר הראשי של "הארץ" על התביעה לחידוש פני מנהיגות היישוב, שעתה, אחרי פרסום "הספר הלבן", קיבלה מישנה תוקף, לדעתו:

"ההכרה וההרגשה התוססת ברגע זה בלב חלקים רבים של היישוב, שהמצב החמור מחייב אותנו לאחוז באמצעים שעוד לפני חודש ימים, ואף לפני שבוע ימים, לא רצינו לחשוב עליהם, הן שגרמו לתגובה מהירה ונמרצה, לתביעה שנשמעה כאן לחידוש פני הנהגתנו היישובית והציונית. [...] [צריך ש] הציבור ירגיש, כי הנהלת ענייניו נתונה בידי הנהגה חזקה ורפרזנטטיבית במידה המלאה ביותר, שבחנה את המצב מחדש ויודעת את אשר לפניה. [...ן ההכרח החיוני והדחוף כרגע הוא ליתן לציבור את ההנהגה היישובית שתוכל להישען על היישוב ושהיישוב יוכל להישען עליה." ("הארץ", 25.7.1946).

ביום הקודם כתב מ' מדזיני במאמר הראשי של "הארץ":

"יש להם, למוסדות ציבוריים, נטייה טבעית ומובנת למדי להתעלם מאותם צדדי המאורעות שאינם נעימים להם ולהתחמק מאותן התוצאות שמחייבות אותם ליטול לפחות חלק מן האחריות ולהסיק מסקנות. איננו יודעים אם ההתפוצצות הנוראה, אשר די היה בה למוטט בניין ולהרוג מאה איש, תספיק גם כדי להרוג את האשליות ששלטו במוסדות המרכזיים ולהרוס את "הביטחון" המשונה בנכונות דרכיהם, אשר יותר משהיה מבוסס על הכרה והבנה, היה מבוסס על שיגרה ואדישות מחשבה. [...] לאורה המדהים של ההתפוצצות הירושלמית נוכחנו, כי המוסדות העומדים בראשנו אין להם המשקל וההשפעה והכוח הציבורי הדרושים למילוי תפקידם בשעה הזאת, הקריטית והמכרעת." (שם, 25.7.1946).