יום ב',  17/10/1955

חזרנו מת"א לירושלים - ישיר למשרד החוץ. הענן הכבד שרבץ על היום הזה עוד בטרם נולד ושהקדיר שמי חיי מאז הבוקר, אם גם חשתי בהתקרבותו זה ימים, היה הכנת הנאום לכנסת. בעודי לוקה בהתלבטות האומללה שהיא מנת חלקי תמיד ערב חיבורו של נאום - הרגשת ריקנות מוחית מוחלטת ומשפילה וביטחון גמור בכישלון מחפיר - נקלעתי בלי הרף בכף ההיסוס אם להיענות לעצתו של גדעון רפאל - "גל-מוח" [תרגום מילולי של ביטוי אנגלי] ששיגר אלי, מניו-יורק - ולטוס לאירופה על מנת לראות פנים אל פנים את ארבעת שרי החוץ [של ארה"ב, בריה"מ, אנגליה וצרפת] המתכנסים בז'נבה בעוד כעשרה ימים. צפורה תמכה בכל תוקף בתוכנית הנסיעה ולבסוף נתגבשה בי ההכרה כי זוהי חובת השעה. אין מנוס ממנה.

במשרד שמעתי מפי יוסף תקוע על הסיבוכים החדשים ב"מפורז" של ניצנה - עם המצרים ואו"ם כאחד. הללו חזרו ותקעו יתד ב"מפורז" וחזרו בהם מהסכמתם להשתתף בסימון הגבול - עד שפתחו באש במוצבינו ובמשקיפי או"ם כאחד - ואילו מטה או"ם הפסיק השתתפות משקיפיו בסימון. גמרנו להמשיך בסימון, להימנע לפי שעה מהצבת תמרורים ולהיכנס בדין ודברים עם ברנס, תוך נכונות להיכנס שוב ל"מפורז" בכוח צבאי אם לא יסתדרו העניינים.

אספתי חומר לנאום והקדמתי לנסוע הביתה כדי להתחיל בחיבורו בעוד מועד, אך בינתיים נצטברו ניירות וחששתי להזניחם פן יוחמצו עניינים וישבתי לחסלם תחילה. על ב"ג שמעתי כי בקומו מהמיטה עדיין תוקפת אותו סחרחורת קלה. שאלתי את נחמיה אם מותר לשלוח לו העתקי מיברקים וענני בשלילה גמורה.

רק ב-5 אחה"צ התחלתי בכתיבת הנאום והמשכתיו ללא הפסקה וסיימתיו באחת בלילה. לא היה מבריק בעיני אלא רק יסודי ומרוכז.