יום ג', 11/10/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ג', 11/10/1955

 

 

יום ג',  11/10/1955

 

מכיוון שנָכונה לי הופעה מדינית בכנסת מחר - תשובה לנאומי "חרות" ו"הכלליים", שיבואו לבסס מדוע חייבת הכנסת לדון בדחיפות על מצב ענייני חוץ וביטחון, נוכח נאום דאלס ואספקת הנשק הסובייטי למצרים - התחלתי הבוקר בהכתבת הנאום תוך מאמץ לעשותו מועט המכיל את המרובה.

מסמר הבוקר - שיחה עם השגריר לאוסון. הכוונה הייתה לשמוע מפיו משהו ברור על תוצאות שליחות אלן לקהיר. לאוסון נסע לביירות לפוגשו וחזר שלשום. הדוח שמסר העיד על כישלון גמור. אין סיכוי לביטול העיסקה הצ'כית. אלן לא הציע נשק [למצרים] אך גם לא איים אלא רק העמיד את נאצר על חומר המיפנה. אמרתי ללאוסון כי נסיעה זו הייתה מישגה כבד. כדאי היה לנסוע אך ורק על מנת לאיים ולהכניע, שאם לא כן מוטב היה להיכבד ולשבת בבית. ממשלת ארה"ב יצאה כאילו מגידרה כדי להנחיל לעצמה מפלה וביזיון. היא רק הפגינה מבוכתה ואוזלת ידה. אמרתי לשגריר כי אני חוכך בדעתי אם לנסוע לארה"ב ותוהה אם עוד אספיק לראות את דאלס בטרם יצא לז'נבה או שמא אוכל להיפגש עמו באירופה. נגענו בגילוי החדש של נפט ולאוסון שאל מה יהא על הנפט שברצועת עזה - זאת אומרת על הנפט אשר לאור גילויי חלץ יש לשער כי ישנו שם. אמרתי כי אותנו מתחילה להטריד בעיית ביטחונו של מקור הנפט שנמצא אצלנו - נכס לאומי כביר זה. כמהרהר בקול שאלתי: "מה אם ניכנס לרצועה ונוציא מתוכה את המצרים - לא ניגע באיש מאוכלוסיית הרצועה ועזה, ניתן למוסדות או"ם להמשיך את הטיפול בפליטים, גם לא נכריז על סיפוח, אלא רק נדאג לביטחון ונפסיק השתוללות הכנופיות, אולם גם נגדור את הרצועה מקצה אל קצה?" לאוסון בא במצוקה, פתח וסגר את פיו חליפות וסוף שנמלט לנושא אחר.

ירדתי לתל-אביב לרגל חגיגות היובל של הגימנסיה "הרצליה". תמול נערכה תהלוכה למקום ייסודה של הגימנסיה ביפו. העיתונים פירסמו כי אצעד בראש. כדבר הזה לא עלה על דעתי וראיתי כל עניין המצעד מנופח ומופרז וראווני ללא טעם. מתברר כי המיבצע הצליח. השתתפו אלפים, בכללם רבים מערים אחרות ואפילו ממשקים, כולל דגניה א'. הילכו ברגש! עתה נפגשתי עם ברוך בן-יהודה שהביא את תוכנית הנחת אבן הפינה לבניין החדש. משראיתי עשרה נאומי ברכה אמרתי כי לא אהיה אחראי לשערורייה כזו ודרשתי למחוק חמישה. בן-יהודה נבהל אך נכנע.

ארוחת צהריים עם חיים, ראשונה בדירה החדשה ברח' דיזנגוף 30. "ביררנו", כמובן, מצב ענייני הקואליציה. הופעת [ישראל] בר-יהודה ו[משה] כרמל כנציגי אחה"ע בממשלה - ולא [ישראל] גלילי, [יצחק] בן אהרון או [יגאל] אלון - היא ביזיון מרעיש אשר ב"ג נפגע ממנו עד עמקי הנפש. במצב כתיקונו - זאת אומרת אילו המתין ב"ג בשקט ובסבלנות עד להיקראו על ידי הנשיא על מנת שיטיל עליו הקמת ממשלה - יש לחשוש, כי היה בועט במשימה זה כבר. הדבר העוצר בעדו הוא קוצר רוחו בימי הבחירות והכרזתו על עצמו כרה"מ המיועד. משקפץ בראש, אינו יכול להסתלק. ושוב, אילו הקפיד עם עצמו ושמר מוצא פיו - זאת אומרת אילו נהג לפי גילוי הדעת שפירסם ערב הבחירות, כי יעמוד בראש רק אם יתקיימו תנאיו, אזי הייתה הסתלקותו מוצדקת, במה דברים אמורים, אילו הסתלק מייד לאחר שנודעו התוצאות והוברר כי מישאלתו לא ניתנה לו מאת הציבור. משלא עשה זאת מייד, אין לו ברירה אלא להמשיך עכשיו עד חורמה. ברור כי הפוהמ"ז לא ייכנס - בפעם הראשונה במדינה ולאחר תקופה ארוכה בסוכנות - תישאר היהדות החרדית כולה מחוץ לאחריות הלאומית. על ידי כך תתחזק תלות המפלגה בסיעות ה"שמאליות" ואין לשער את הסיבוכים הנשקפים.

ב-3 במגרש החדש של הגימנסיה "הרצליה" שמאחורי בית הוועה"פ של ההסתדרות. בבואי פגשוני להקות של תלמידי השישיות והשביעיות, שהיו ערוכים למשמר או למצעד, בתשואות רמות ובחיוכים מלבבים והתפעלתי מיופיין וחינן של הנערות. הקהל היה רב והשמש הייתה קופחת על ראשי הנאספים ללא רחמים. שרב של שלהי הקיץ - לאמיתו של דבר בעיצומו של סתיו - ממאיר בימים אלה. מייד נתתי דעתי לקטול חמישה נואמים-מברכים והדבר הסתדר בלי אומר ודברים. ישבתי ראש ובן-יהודה נשא נאום ואחריו בירכו מי שבירכו - אלה שלא נתקפח חלקם. כשהודעתי כי חמישה נואמים נענו לי והסתלקו מרשות דיבור ויהי רצון כי נאומיהם הושמעו - פרצו מחיאות כפיים הרבה יותר רמות מאלו שזכה להן נאום מהנאומים. סוף שהונחה אבן הפינה בידי [חיים] בוגר הישיש ומייד נפטרתי לדרכי.

ישיבת ועדת השמונה אצל ב"ג בקרייה. מצאתיה נהנית מאמצאה מחוכמת של כסה, שבאה לפתור שתי בעיות בבת אחת: משרדי החינוך והחקלאות. יהי נא עמי אסף, איש המושבים, סגן לארן כשר החינוך, ארן מוכן אז לקבל את התיק, אפילו יצרפו אליו סגן דתי - לכשייאות הפוהמ"ז להיכנס לממשלה. לעומת זה תנועת המושבים תבוא על סיפוקה בשני סגנים - אחד בחינוך ואחד בחקלאות - ותחדל מתנאי-בל-יעבור שלה כי אחד מחבריה מוכרח להיות שר החקלאות. אלא מה? אסף קם ומודיע כי לא יקבל עליו סגנות זו בחינוך! אין בכך כלום, מקווים לשדלו. שוב היה מאבק עם [פנחס] ספיר - למעשה גם עם אשכול, אשר היה מחולל הרעיון בדבר מינוי ספיר לתפקיד שר מסו"ת, ועתה הוא מכריז כי האוצר יתמוטט באם יטשנו ספיר - ולבסוף הוכרע להציע לנפתלי תפקיד שר מסו"ת, על מנת שגוברין יהיה סגנו.

באמצע ישיבה זו נודע לי כי אני פטור מלנאום מחר בכנסת. לכתחילה לא נתכוונתי להאריך אבל סברתי כי פטור בלא כלום איני יכול לצאת ושומה עלי לנגוע בעיקרי הדברים - נאום דאלס והעיסקה הצ'כית-מצרית. והנה מתברר כי מפ"ם מציגה תנאי: אם לא אגע בעניינים לגופם ורק אציע לדחות את הוויכוח, יצביעו בעד ההצעה, אך אם נגוע אגע בבעיות, ואפילו בריפרוף קל, יצטרפו למחייבי הוויכוח לאלתר. ברור כי במצב כזה מוטב לי לכלוא את דברי יען עיקר הכוונה הוא לא לקיים ויכוח עוקצני ומסוכסך זה מחוץ לכל מסגרת של משמעת קואליציונית, לבל יצא פרוע לחלוטין. כך הייתה לי רווחה. הייתי אומלל אתמול והיום, יען ידעתי מראש כי לא אֶפָּנֶה להכנת הנאום אלא בשעה מאוחרת בלילה לאחר העצרת בחצר הגימנסיה - הווה אומר ליל נדודים, ומוקדם בבוקר נסיעה חזרה לירושלים, לישיבת הבוקר של הכנסת. עתה קורא לי דרור - עד השבוע הבא.

את ישיבת הוועדה נטשתי באמצע על מנת להשתתף יחד עם צפורה, שהגיעה בינתיים לת"א, בחתונתו של פנחס אליאב, עובד שג' וושינגטון לשעבר, כיום במחלקתו של גדעון במשה"ח - בחור יקר, שמהיותו חרד בתכלית התקשה מאוד למצוא לו בת זוג מתאימה, עד שזכה בבת הונגריה אחת, חרדית כמוהו. החופה נערכה לפי המסורת תחת כיפת השמים, ופירוש הדבר במקרה זה היה על המדרכה, זאת אומרת ממש ברחוב, לעיני עוברים ושבים. פראות כזו - חילול קודש כזה - עוד לא ראיתי בחתונה יהודית. מסביב רעש ותנועה, גם המון החוגגים הצטופפו והסתובבו פרוקי כל עול של דרך ארץ, דחפו איש רעהו ושוחחו בקול - ובתוך כל המרקחה וההמולה הזאת עומדים החתן העוטה שחורים ורצינות והכלה החסודה, המבהיקה בלובן שמלתה כלילת הפאר, אדמונית מהתרגשות, ומקיימים את הטקס החגיגי ביותר של חייהם.

חזרתי לישיבה ומצאתיה לאחר סיומה ונתבשרתי כי סוף סוף נקבע [מרדכי] נמיר בתפקיד שר בלי תיק. באה גאולה לישראל!

בערב לעצרת בחצר "הרצליה". רחוב הרצל מול הבניין הוותיק והמסדרון הארוך ספוג זיכרונות נעורים היו מלאים אדם עד מחנק. המונים המונים נזעקו בוגרי "הרצליה" מכל חלקי הארץ, מכל הגילים והמעמדות והמקצועות, לחג היובל - למיפגש אלפים לדורותיהם, מ"ג מחזורים במניין. בקושי נתפלסה לנו הדרך - הכל ביקשו לפנותה לפנינו אך חומות האדם היו עבות והקירות מיאנו לסגת אחור. בחצר היו פגישות נרגשות. בשורה הראשונה של מחזור א' מצאתי את יקותיאל בהרב. נפגשתי עם יוסף וינוקור שלא ראיתיו שנים רבות. רק אחר כך, מהבמה, הבחנתי באהרון פלקוביץ. מובן כי התנשקתי עם צילה [שוהם] והעיתונים ראו אחר כך לציין זאת כקופצים על המציאה, כאילו היו דברים בגו. רבים רבים הזדקנו לבלי הכיר, אך השמחה הייתה שורה על כולם והחצר המתה משיח רם וצחוק עליז. עברתי עם צפורה בשורות ומגוש לגוש ונפגשנו עם המון מכרים בקרב עשרות המחזורים שהתכנסו.

ההשתלטות על המון עם רב כזה הייתה קשה בייחוד כשהלבבות היו מופנים איש כלפי רעהו ולא כלפי "תוכנית" שתושמע מהבמה. אף על פי כן נשא בוגר נאום ארוך ומסורבל על השתלשלות רעיון ביה"ס העברי התיכון, וכל שקדם לו ושליווהו בשלבי התגשמותו הראשונים. הרושם היה כי איש אינו מקשיב ואילו הזקן בשלו ומתעקש להמשיך ולסיים, והכל נוהגים בו סבלנות ולא איכפת להם אם יאריך כאוות נפשו כל עוד אינו מפריע להם להיפגש ולשוחח ולעבור מאיש לאיש ומספסל לספסל. כשהגיע תורי לשאת דברי פיקפקתי אם כדאי המאמץ אך בן יהודה הפציר בי. אומנם הכינותי נאום ראוי לשמו במעמד "היסטורי" כזה, ובאמת היה לי מה לומר על אופיו המיוחד של מפעל חינוכי-לאומי-חלוצי-ניסיוני זה ועל חיינו הלוהטים והמאושרים בשנות היותנו בו, אנו המחזורים הראשונים, ביכורי המוסד, ובכלל זה על טעמה ותוכנה ובירכתה המיוחדים של פגישת בני הארץ [כמ"ש ומשה כרמי] עם באי גולה [כאליהו גולומב ודב הוז] בכותלי בית הספר ותהליכי ההתמזגות וההפראה ההדדית שהיו כה מופלאים בשלבי התבגרותנו עקב צירופי יסודות אלה לחטיבה אחת - אך כדי להימנע מפורענות קיצרתי דברי באכזריות ויצא נאום חזק אך מכווץ בתכלית, כולו גרעיני רעיונות ללא פיתוח.

בן-יהודה התעקש לבצע את התוכנית והחל מעלה לפני הקהל אמני במה מבוגרי "הרצליה" - בדוד ורדי החל וברפאל קלצקין כילה. נתאחרה השעה ועייפו האנשים ונתמזמז הסיום. הייתה בטלנות מיושנת בעריכת התוכנית, היו"ר הקים את הקהל על רגליו על דבר ועל לא דבר, קטעי המיקרא לא הותאמו לקהל העצום, לא הייתה בכלל שום זיקה בין הבמה והקהל, והזדמנות יקרה ונדירה, בלתי חוזרת, של פגישת המונים חופשית, של חוויית חידוש הרעות והחייאת זיכרונות עבר יקרים הוחמצה לדאבון לב רבים.

נסענו מהעצרת אל עדה. היא ויהודה וחיים והלה והרי היו כולם בעצרת וכן אשר ידלין, עצמו בוגר "הרצליה", וכתוספת לוויית חן בתיה [קנטרוביץ'] מיגור. לאחר שהרקנו אשפתנו וירינו כל חצי הביקורת ביו"ר ובאמנים והזכרנו חברים נשכחים שפגשנו וביכינו קמטי פניהם ושיבתם או קרחתם, חזרנו לנושא, והוא חרפת הממשלה אשר בוששה לבוא. בפעם העשירית הוכרחתי להסביר כי אילו הייתה החלטה מפוכחת מראש, כאשר הייתה חייבת להיות, כי לא ייתכן מימשל בלי דתיים, חובה הייתה לכבוש כעס ויצר נקם על התנהגות הפוהמ"ז בעיריית ת"א [הכריעו בעד הקמת קואליציה "ימנית" בראשות הצה"כ] ולהקצות להם את תיק הפנים, וכן הייתה חובה להתאכזר לחברינו החקלאים, בכלל זה [אברהם] הרצפלד, לא להתפעל מהתרגשותם, ולתת חקלאות לאחה"ע, כי אז הכל היה בא על מקומו בשלום והייתה קמה ממשלה מחומשת, והשותפים היו נכנסים מרוצים, בעוד שכיום הדתיים בחוץ, ואחה"ע זכתה בתיק הפנים ועודה זועפת, ותיק החקלאות שזכתה בו המפלגה משמשת בתוכה סלע מחלוקת המעכבת עכשיו את הגאולה.

כשחזרתי עם צפורה לדירה הוספנו לשפוך מרי שיחנו על ממשלה זו המקוטעת מאבריה ומשופעת באישים יוצאי דופן שאינם הולמים את תפקידיהם - ואחרי הכל גם בהיותה מקוצצת מבחוץ ומחובלת בפנים אין היא קיימת עדיין, חודשיים וחצי אחרי הבחירות!

 

העתקת קישור