יום ד',  24.7.46

משה יקירי,

לאחר מה שקרה במלון "דוד המלך" לא עמד בי הכוח לכתוב לך. צער, כאב, עלבון וכעס צרבו את לבי. למי נחוץ היה מעשה זוועה כזה? גם אותם המטורפים האומללים שביצעו מעשה זה, הלא גם הם קברו את עצמם תחת תלי חרבות. נראה שנגע האלימות דבק. לא לחינם סבל עמנו האומלל דורות על דורות מאלימות. נראה, שמעשי רצה קר ביהודים לימדו משהו את בחורי ישראל. כשם שדם ישראל נעשה הפקר בעיני הגויים, כך חיי אדם, יהיה זה של יהודי או לא יהודי, איבדו כל שוֹוִי, הפכו הפקר בעיני עצמנו. המוות חדל להפחיד וקדושת החיים הסתלקה.

לבי בוכה על כל הקורבנות האומללים החפים מפשע, אך מעשה הזוועה מתרכז אצלי משום-מה באדם אחד - יוליוס ג'יקובס. אדם יקר זה, שרק לפני שבועות מעטים אכלתי אתו אצל זוֹסיה, אם גם הוא איננו - הרי הכל טיפשי ואכזרי וחסר שחר.

סוף סוף יודעת מַמַה על מאסרך. יהודה הזדמן לתל-אביב והוא מצא דרך כיצד לספר לה עליך ועל תאונת חיים. הוא כרך יחד את שני המאורעות והיא קיבלה את הכל בלי היסטריה ונוסף לה נושא חדש לשיחותיה.

חיים חזר הביתה היום אחה"צ. רגלו הימנית בגבס.

מה שלומך? שמור על בריאותך והחזק מעמד על אף הכל!

חזק ואמץ!

בנשיקות הרבה,

צפורה

הלשלוח לך מזוודה גדולה להחזיק בה את חפציך?

נראה שגם לך לא קל לכתוב. אחרי שני מכתביך מ-7.7 ומ-12.7 לא קיבלתי דבר.[1]

קיבלנו דרישות שלום על-ידי רמי ודוד ק'.