יום ב', 26/9/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ב', 26/9/1955

 

 

יום ב',  26/9/1955

 

יום כיפור. כל היום בבית. לכאורה שלום ושלווה יען נסתם מעיין החדשות. "קול ישראל" שובת ולא ניסיתי להגיע לתחנות העולם. חיללתי כל קודש בשבתי מבוקר ועד ערב על ערימות נייר.

עם צאת החג נפרץ הסכר. במישדר הערב ידיעות על מוקש טרי ליד בארי שנתגלה בעוד מועד ועל אש מקלעים סורים על סירת משטרה שלנו בכנרת. מחמ"ד הודיעה על נכונות ארה"ב למכור נשק למצרים, תוך הבטחה לדאוג לבל יבולע למאזן עם ישראל. חשבנו כי תהליך זיון ארצות ערב נעצר לעת עתה, והנה שוב!

יעקב הרצוג טילפן על צרות שהיו עם שיחת ב"ג עם לאוו מ"ני"ט". עיתונאי חרוץ זה הטריח עצמו לשדה-בוקר. ב"ג שוחח ללא כל מעצור ומחסום. סיפר לו על שליחות ג'קסון - כנראה לא פירש בשמו, אך הזכיר את השתייכותו לקווייקרים. כן דיבר על מיבצע הפריצה לאילת ודאג להסביר כי אם לא נצליח תוך שנה להגיע להסדר של שיט עם נאצר "באמצעות צינור דיפלומטי בפריס", אזי נבקיע לנו דרך בכוח. לבסוף הציג תביעה מעשית, כי הפליטים יוצאו מרצועת עזה וזו תסופח לישראל. מיכאל ארנון, שנכח בשיחה, ואחריו יעקב טרחו והצליחו להוציא כמה קוצים מאליה זו לאחר שכבר ניצלתה והוגשה למערכת העיתון. שאלתי עצמי: "כך נעבוד יחד? הן בדרך זו אפשר לעמוד בכל שני וחמישי בפני כורח ההתפטרות!"

בא אורח מארה"ב, ארתור רובין, שהכרתיו בוושינגטון עוד בימי המלחמה, כשהיה בתוך תוכי ה"פנטגון". כיום הוא איש חופשי אך שומר על קשרים אמיצים עם המכונה הצבאית ונהירים לו שבילי המחשבה של צמרת ההגנה האמריקנית. מרבה דיבור ומייגע את שומעיו אך מגלה צפונות ומאלף. בא מייד לאחר מישדר החדשות והידיעה על מכירת נשק [אמריקני] למצרים שימשה נקודת מוצא לשיחה. סיפר כי ב"פנטגון" נטושה זה כבר מערכה בין שתי אסכולות החולקות זו על זו מן הקצה אל הקצה. ראשי חיל האוויר טוענים כי אין לסמוך בשום פנים על בלימת הצבא הסובייטי על ידי כוחות קרקע באירופה - אותו רווח זמן שאפשר לזכות בו על ידי זיונה של גרמניה אינו שווה בהוצאות שזיונן של דיביזיות גרמניות כרוך בהן. צרפת רקובה מבפנים ואין להביאה בחשבון כגורם צבאי רציני. איטליה עוד יותר ירודה. יוגוסלביה יש לה חשבונות משלה; יוון, תורכיה, עיראק ופאקיסטן לא יחזיקו מעמד יותר מיומיים-שלושה. המלחמה העתידה תהיה אווירית בעיקרה ולכן אין כל טעם להשקיע הון בגיוסם והכשרתם של חילות קרקע, שכושר בלימתם מפוקפק ביותר. זוהי תורת ארנולד ון-דן-ברג. לעומת זה העמידו ריג'וויי וחבריו על דעתם כי אין בשום פנים לוותר על לוחמת קרקע ולכן כדאי לזיין ארצות כיוון ותורכיה בנשק מיושן ושני ושלישי במדרגה. גם אם אין לסמוך על כושר ההתנגדות של צבאותיהן, הרי ההתקשרות תרתק ארצות אלו למערב ותבטיח לו אפשרות תימרון בשטחיהן. על רקע זה יש לראות את זיונה של עיראק ואת ההחלטה  למכור נשק למצרים.

לא היה חדש בהסברת מדיניות הזיון של המזה"ת [ע"י ארה"ב] אך הפלוגתה החריפה בין שני קטבי המחשבה הצבאית של ארה"ב נראתה מעניינת. ברור כי לזיון ארצות המזה"ת יש עוד שני מניעים: חיזוק המשטרים הצבאיים ומניעת חדירה סובייטית.

על מדיניות מחמ"ד במזה"ת אמר רובין כי היא בנויה על העדפת הערבים. כל פקיד  צעיר יודע כי טובת ארה"ב מחייבת ידידות עם ערבים והקרבת ענייני ישראל למטרה זו. כן יודע כל בר-בי-רב במחמ"ד כי יהודי ארה"ב אינם נאמנים בלב שלם לארצם, שכן טובת ישראל מעבירה אותם על דעתם. רובין מוסיף כי יהודי ארה"ב מסייעים מצידם להשרשת הדעה הזאת בהיותם שוגים בחלום שווא כי אפשר להביא את ממשלת ארה"ב לידי העדפת ישראל על הערבים. אינם מבינים כי מטרת מדיניות ארה"ב מוכרחה להיות חתירה לאיזון וליציבות במזה"ת, ולכן צריכה להיות דרישתם להכיר בישראל כגורם קיים ועומד אשר אי-ההתחשבות בו מוכרחה להפר את האיזון והיציבות, ולא לכרות ברית עם ישראל תוך התעלמות מארצות ערב או אפילו נקיטת עמדה עוינת כלפיהן.

 

העתקת קישור