יום ג', 20/9/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ג', 20/9/1955

 

 

יום ג',  20/9/1955

 

היום פתיחת העצרת ואני רחוק מהשתתפות בה כרחוק ירושלים מניו יורק. בהיות יוסף שווארץ פה הפציר בי נמרצות כי אבוא בסתיו זה לארה"ב לשם הופעות מספר מטעם מפעל "המילווה" ואז פציתי פי ואמרתי כי יש לי סיכוי לבוא הפעם לעצרת ואז איענה כמובן להזמנתו. עכשיו הוא מתפוצץ - בחופזו קבע תאריכים לביקורי בכמה וכמה כרכים והעסקנים המקומיים עשו הכנות ואילו עכשיו משתררת מבוכה ואוזלת יד ותחת לקדם ולעודד את הפעולה נמצאנו מחבלים בה ומנחילים לה כישלון חרוץ. אשכול עצמו נתמלא חרדה ונתעצבן כהוגן. הוא דואג להכנסות פשוטו כמשמעו. בא למשרד רה"מ עם מברק מאת שווארץ, כולו זעקת שבר. קראתי לב"ג והתייעצנו. ב"ג ניסה להתעלם מצרת הממון. טען כי אין עדיין ממשלה וגם אם תוקם לא ייתכן כי אעזוב את הארץ למחרת הקמתה. מדוע לא יידחה העניין לינואר? - איך יידחה, כשכל הבעיה היא לתאם את "המילווה" עם "המגבית" ודווקא עכשיו עונת "המילווה". האמת היא כי על אוקטובר לא אוכל בשום פנים להתחייב, שכן ברור כבר כי ג'ונסטון לא יבוא לפני סוף השבוע הראשון בו ומי יודע אם לא ידחה שוב תאריך בואו. סוף שאמרנו לנסות דבר אל גולדה, הנוהגת ברוגז כלפי "המילווה" לאחר שמונטור פרש מהנהלתו, וב"ג עצמו קיבל עליו לשוחח איתה.

כל היום עבר בתנודות המטוטלת של שביתת הרופאים. רק בשעה מאוחרת בערב נתבשרתי כי הם קיבלו את הדין - ניאותו לחדש את העבודה כתיקונה על מנת שבעיות הדירוג והשכר שטרם נפתרו יוכרעו בוועידת "שולחן עגול" של כל ארגוני הרופאים והמוסדות הרפואיים.

עניינו המרכזי של היום היה הסבך שנוצר באזור המפורז של ניצנה, על גבול סיני. המצרים הרסו את תמרורי הגבול שהקימונו בשיתוף עם או"ם. שני המוצבים המצרים שנמצאו בתחומנו לאחר סימון הגבול לא סולקו למרות כל ההבטחות. תקוע בא אלי בהצעה לפני ימים אחדים כי נכניס יחידה צבאית ל"מפורז". אמרתי כי לשם צעד כזה דרוש לנו מסמך של או"ם המאשר כי המצרים חיבלו בתמרורים. דוח זה הושג עכשיו והגיעה עת לעשות. קיימנו היום התייעצות בהשתתפות ב"ג, הרמטכ"ל ואנ"ש. המסקנות היו כי נכין את דעת הקהל על ידי פרסום הודעה מפורטת על תעלולי המצרים שתופיע מחר, ואילו הלילה נכניס יחידת צבא ל"מפורז" ונפרסם את הדבר למחרת היום. נודיע זאת לברנס לפני צאתו למצרים ונסביר כי הדבר לטובתו, שכן במקום להכביד על מצרים על ידי דרישת נסיגה המופנה אליהם בלבד הוא יוכל לפנות עכשיו אל שני הצדדים ולדרוש משניהם לפנות את ה"מפורז". ב"ג, שטען בתחילה כי עלינו "לזרוק" את המוצבים המצרים, התרכך והסכים כי לעת עתה מוטב לנו רק להיכנס ולהכריז כי נסתלק אם גם המצרים יסתלקו. בדרך כלל לא גילה חשק מיוחד לחולל צרות בימים אלה - להיפך, טען כי מוטב לנו לתת לארץ לשקוט עוד שבוע ימים, לפחות עד יום כיפור. לעומת זה דיין היה אבל וחפוי ראש על השקט השורר באזור רצועת עזה. לדעתו לא לקחו המצרים מוסר ורע הדבר כי הם הפסיקו את השתוללותם לפי שיקול דעתם החופשי והם יכולים לחדשה בכל עת שיחפצו. היה עלינו ללמדם לקח כזה שהיה בו כדי לשים קץ לכל התחצפות מצידם. שאלתי אם בכלל ייתכן מעשה שיש בו משום "קץ" לכל פעולה אויבת מצד מצרים - כל עוד היא שכנת ישראל ורוחשת לה שנאה. תשובה לא קיבלתי. דיין השמיע דברים נוקבים ונכוחים על ההגבלות הרובצות על ברנס לגבי כושר לחצו על הערבים. כל עוד הוא יכול לאיים עליהם בפעולה ישירה מצידנו, יש לו סיכוי להשפיע, אך ברגע שאין אנו מוכנים לממש את האיום הריהו נהפך לדיבור ריק וממילא מתנוון המו"מ שאנו מנהלים עם הערבים באמצעות ברנס, משקלו שלו יורד פלאים וענייננו נמצא מופקר. דברים אלה נאמרו, כמובן, כקטרוג על מדיניות משה"ח והיו מכוונים לא רק כאזהרה לגבי מצב העניינים ב"מפורז" המצרי אלא גם, ואולי בעיקר, כקובלנה על אופן טיפולנו בעניין ארבעת השבויים בדמשק. מתגובת ב"ג היה ברור כי מנוי וגמור עמו מייד כשיהיה רה"מ לגשת ל"חטיפות" כדי להכריח בדרך זו את הסורים לשחרר את בחורינו. רשמתי לפני את הדבר.

מאורע אחר אשר דשתי בו היום - הצבעתנו עם פתיחת העצרת בעניין קבלת סין לאו"ם. ארה"ב תציע שוב דחייה. אשתקד תמכנו בארה"ב והסתבכנו. הפעם החלטנו להצביע נגד ארה"ב. קאמת אלקיאמה! [ויתהפך העולם, בערבית]. שלוש פעמים פנו אל אנשינו מהמשלחת האמריקנית כי נצביע כאשתקד - בפעם האחרונה אחרי חצות. אבן הציע לי לאשר הימנעות. נטיתי לכך ונמלכתי בב"ג ואף הוא חייב הימנעות. הברקנו כך ואמרנו: "כלפי סין נסביר כי היעדר תשובתם על הצעת קשרים דיפלומטיים נתן אותותיו בעמדתנו ואף על פי כן לא נעתרנו לאמריקנים. והנה אחה"צ טילפנה מחמ"ד לשגרירות ארה"ב כי יפנו אלי במיוחד ויבקשו שינוי הוראה. עניתי בשלילה.

ב"ג גילה קוצר רוח רב לגבי מצב המו"מ על הקואליציה. נראה לו כי אחה"ע החליטה להתעקש על תיק החקלאות, הוא עצמו התקשח בסירובו לתת להם סיפוק זה, עם זה ספק בעיניו אם מפ"ם תיכנס לממשלה בלי אחה"ע ולעומת זה ברור לו לאיזה שיא של ספסרות סחטנית יגיע הפוהמ"ז כשיתברר כי אין מובטחת לנו השתתפותן של סיעות השמאל.

לארוחת צהריים, בבית, יהודים אמריקנים למיניהם: מוריס קרף ורעייתו מלוס-אנג'לס, לו לוינטול ורעייתו מפילדלפיה, רבקה שולמן וברטה סקולמן ממנהיגות "הדסה", פרופ' שמעון הלקין, שחזר זה עתה משנת הוראה בקליפורניה, עם [אשתו] מיני, ואיתם ארתור וז'נט וד"ר מן ואשתו [סילביה].

לפנות ערב נסעתי עם צפורה לחנות הספרים של המחותנים ["אהל", ברח' יפו]. הוכרחנו להחנות את המכונית בריחוק מקום והדבר העניק לי הזדמנות, שלא זכיתי בה זה שנים, לעבור כאחד האדם בטבור העיר, כשהרחובות שמסביב לכיכר ציון שוקקים המוני אדם החוזרים מעבודת יומם, מטיילים לרוח היום, ממהרים לסיים קניותיהם ונוהרים לפתחי בתי הקולנוע. מכרים ולא מכרים אמרו שלום, נערים שחומי פנים נעמדו והצביעו עלי איש לרעהו, בחורות שחרחרות וחינניות חשפו לי שיניהן הלבנות בחיוך נדיב, אימהות לחשו לילדיהן "הנה משה שרת", והיה חם ו"נפשי" מסביב.

בערב חזרתי לעניין ניצנה. תקוע הביא נוסח של הודעה הבא להסביר לציבור בארץ ובחו"ל את מעללי המצרים בהריסת סימני הגבול ובהחזקת מוצבים בתחומנו - פרשה סבוכה שלא קל היה להרצותה בבהירות, ואף אומנם יצא נוסח מסורבל ומעורפל, שמרוב העצים שבו אין הקורא יכול לראות את היער. שילחתיו הביתה וקראתי אלי את רוחמה והכתבתי את כל הנייר מחדש כשמיטב רוחי העיתונאית צולחת עלי. עיקר כוונת ההודעה הייתה להכשיר את דעת הקהל להבנתו ולהצדקתו של הצעד שאנו עושים הלילה ואשר יתפרסם כעבור יום - כניסת כוח ישראלי מזוין לאזור ה"מפורז" כמשקל-נגד למוצבים המצריים ובתגובה להריסת התמרורים.

בשעה יותר מאוחרת נסעתי אל אמיל נג'ר היוצא מחר לניו-יורק. גם צפורה הייתה שם וחזרנו יחד.

ערב ערב בימים אלה אני ממרר חיי רעייתי בהגות נכאים על התפוקקותי הנפשית הגמורה והרגשת הסיכלון האופפת אותי. אני מתהלך מעומעם וכבול, כאילו נסתלקה ממני השכינה וניטלה מאיתי כל רוח יוזמה. שוב הוטל עלי צילו של אדם אחר ושוב נגזר עלי להסתגל למישהו זולתי ולצאת בכל ידי חובה כלפיו.

 

העתקת קישור