יום ב', 19/9/1955
הישיבה השבועית של הממשלה הועתקה ליום זה. לפניה נתקיימה התייעצות חברים על שביתת הרופאים. הללו לא נחה דעתם מהזכות היתרה שנפלה בחלקם – ליהנות מהגדלת משכורתם לפי מלוא הטווח של המלצות ועדת גורי - והם חותרים לזכות בתוספת עוד יותר גדולה על ידי שידוד הדירוג והעלאת רבים מחבריהם בדרגה אחת או בשתי דרגות. באה הממשלה והסכימה לנהל מו"מ על תיקוני דירוג, אך בתנאי שבינתיים יופסק הנוהג הנפסד של צמצום עבודה הנמשך זה חודשים. נמלכו הרופאים והחליטו לא רק לעמוד במירדם אלא גם להחמיר את השביתה ולצמצמה לשעתיים ליום באם לא תיאות הממשלה להיכנס איתם במו"מ על הדירוג מבלי לעמוד על חידוש העבודה התקינה. עמדו והגישו לנו אולטימטום שמועדו חל מחר.
החלטנו ללכת איתם בקרי, לא לוותר בשום פנים, להוקיע את דרכם הנלוזה ברבים על ידי הסברה פומבית ולאחוז בכל האמצעים להבטחת השירות הרפואי, עד לריתוק רופאים לעבודתם לפי החוק והעברת בתי חולים לרשות צבאית.
בדיון זה, שבא כהמשך לפרקי דיון רבים שקדמו לו, נשתלב כרגיל קטרוג חמור כלפי ההסתדרות הרפואית, שהפכה מכשיר לליבוי יצרי בצע והריהי מתיימרת להשתלט על הרפואה הציבורית על ידי תכתיבים לממשלה ולמוסדות רפואיים אחרים. כרוכה במשבר זה גם "קופת חולים", שמספר רופאיה גדול פי ארבעה ממספר רופאי המדינה. חברינו בהסתדרות מזהירים אותנו כל הזמן בכל לשון של אזהרה לבל נישא ולבל ניתן עם ההסתדרות הרפואית ולבל נעניק לה שום סמכות של ייצוג לגבי כלל הרופאים, כל שכן רופאי המדינה.
דומה היה כי אין מנוס מהתנגשות חזיתית ומקרָב נטוש בין הממשלה והרופאים. הצעתי כי במסיבת העיתונאים שהוטל עלי לערוך אחרי ישיבת הממשלה עוד אפנה אל הרופאים בקריאה לחזור למוטב ובינתיים לא אגלה באלו אמצעים אנו עומדים לנקוט אלא אסתפק בהכרזה כי נעשה הכל להבטחת השירות הרפואי. חברים אחרים לא הסכימו וטענו כי מוטב "להתפרס" מייד לכל אורך החזית. אשכול טען כי רע יהיה אם הרופאים יירתעו ויתפשרו - פעם אחת עליהם ללמוד לקח מכישלון השביתה ולהיכנע למרות הממשלה, אחרת לא תהיה להם תקנה.
אך מהלך זה לא נתקיים. ב"ג שלא השתתף בהתייעצות המוקדמת הציע בממשלה כי יורשה לו להיפגש באורח פרטי עם רופא או שניים ולנסות לשדלם. ממילא מובן כי הדבר ניתן לו. מסופקני אם סמכות זו הייתה ניתנת לי. הוא נפגש, כמובן, עם הנבל הראשי, הלא הוא ד"ר [ש"ז] אביגדורי, יו"ר ההסת' הרפואית. בליבי הייתה שמחה מרושעת לאידו של נמיר - הלוחם הקנאי בהסת' הרפואית, אשר לא יעז כמובן להמרות פי ב"ג ותישאר לו רק הברירה להתפוצץ בתוך עצמו. על כל פנים, כשיצאתי מארוחת צהריים אצל הנשיא תפסני ב"ג בטלפון והודיעני כי פעל אצל אביגדורי לדחות את החמרת השביתה ממחר למחרתיים, למען תהא להם שהות מחר לברר אפשרות של נסיגה. כיוון שכך, הודעתי כי אני דוחה את מסיבת העיתונאים.
התערבות זו של ב"ג, כשלעצמה חיובית בתכלית, גרמה לי לא מעט עוגמת נפש. כל התסבוכת הזאת שימשה לי ראייה כי למעשה חדלתי בהכרתי להיות ראש ממשלה ואין אני רואה עוד את עצמי אחראי לעניינים - שאם לא כן, ודאי הייתי מתעורר בעצמי לעשות מאמץ לעמידה בפרץ. לעומת זה ברור כי ב"ג רואה עצמו כבר אחראי לעניינים. הווה אומר, העברת הסמכויות כבר החלה, למעשה, בטרם חל חילוף המשמרות להלכה.
עם כל זה אין להתנבא מתי ישלים סוף סוף ב"ג את פרשת הקמת הקואליציה המקשה ללדת כמקודם. הבוקר נכנס לחדרי לפני התחלת ישיבת הממשלה ושאל אם ראיתי את "למרחב". אחה"ע מתעקשת על תיק החקלאות. לדעתו יש להפסיק את המו"מ איתם ולהקים את הממשלה עם מפ"ם, ה"פרוגרסיביים" והפוהמ"ז בלעדיהם. היה זה דיבור חד וחלק אך למעשה אין העניין כה פשוט. מניין שמפ"ם תיכנס לממשלה בלי חבריה לשעבר וגם העניינים עם שתי הסיעות האחרות עודם רחוקים מלהיות כשורה.
בכל זאת, מייד אחרי הישיבה נכנס אלי רוזן וביקש רשות להציג שאלה: האם ברור כי היה אהיה שר חוץ בממשלה שיקים ב"ג? עניתי בחיוב. עצם הצגת השאלה העיר על נכונותם להיכנס לקואליציה.
ארוחת צהרים סעדנו, כאמור, אצל הנשיא וכל אחה"צ והערב ישבתי על ניירות. באמצע נתבשרתי לפתע כי בואנוס איירס מבקשת לשוחח עמדי. היה ברור כי השגרירות מבקשת להודיע משהו על רקע המרד שפרץ בארגנטינה נגד פרון. ואף אומנם קובובי היה בקצה הקו: לשגרירות שלום וגם לציבור היהודי לא אונה כל רע; אשר למצב הכללי, הרי הנשיא מוכן להיכנס במו"מ עם המורדים. עד כאן לשונו. מייד מסרתי לפירסום על השגרירות והיהודים והעלמתי את עניין המו"מ. כעבור שעה הקשבתי למישדר החדשות של ערב והנה שומו שמים: פרון התפטר ונמלט לפרגוואי. איך נפלו גיבורים!
בחזיתות שלנו שורר שקט גמור זה כמה ימים. במשך שני ימי רה"ש תפסנו בתחומנו שתי חוליות של מרגלים מצרים רושמי תחבורה, כל אחת בת שני אנשים. הללו נישבו מבלי שנפגעו כלשהו בגופם. אך זהו שלל טוב!
