יום ג', 23/8/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ג', 23/8/1955

 

 

יום ג',  23/8/1955

 

כל הבוקר בלשכתי בת"א.

המוּעדה הראשונה - ישיבה בעניין השבועון "now & here", עם כסה, אגרון והעורך [שמעון] בן-אליעזר. בעיות תפוצה, תמיכה עד שירחיב, ואופי העיתון עצמו. קיבלתי על עצמי לתרום סכום מקרנותי ולדרבן את קבוצת מונטור לעזרה מארה"ב.

משלחת "הדור הצעיר" במפלגה באה לדבר על עתידותיה: יזהר ס'[מילנסקי], אָשֵר [ידלין] שלמה הלל, גדעון בן-ישראל. משאלתם פשוטה בתכלית הפשטות - כי אקבל עלי תפקיד מזכיר המפלגה. הייתה שיחה מעניינת וחבל כי לא נרשמה. אמרתי להם כי קרוב לוודאי כי אשאר שר החוץ ואם עד עכשיו היה זמני מחולק שווה בשווה בין שני התפקידים, הרי עם שובי להיות שר חוץ בלבד אני מוכן ליהנות את משרד החוץ רק ב-20 אחוז נוספים על % 50 ולהקדיש % 30 הנותרים למפלגה, בעיקר לפעולות הסברה ולעבודה סמינריונית, להגברת העיון ולדירבון המחשבה. יצאו מרוצים.

אחריהם הבכור-שטן של העיתונות הישראלית, עזריאל קרליבך. ביקש לראותי זה כבר לרגל המו"מ המתנהל בעצלתיים בינו לבין המפלגה [על רכישת "מעריב"], ויצא כי השיחה נקבעה יומיים-שלושה לאחר פירסומו של המאמר המרעיש. העירותי לו על שתי עוולות שגרם באותו מאמר לב"ג:

ראשית, גירסתו כי ב"ג בעצמו גמר אומר בליבו בשלב מסוים לנטוש את שדה-בוקר ולחזור לדוכן ההנהגה, בעוד שלאמיתו של דבר הפתיעה המפלגה את ב"ג בדרישה שהפנתה אליו להיות שר ביטחון עם התפטרות לבון;

שנית, טרונייתו כלפי ב"ג שַלַמה לא ערך לי איזה "מי שבירך" לסיום כהונתי בטרם הכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה, בעוד שלמעשה ביקש ב"ג לעשות זאת פעמיים - אחת במרכז ואחת בגילוי הדעת שלו ב"קול ישראל", ובשתי הפעמים מנעתי אני את הדבר באשר לא ראיתי כל צורך וטעם להיות ניספד בלא עת. קרליבך עמד על שלו. הוא עצמו ביקר את ב"ג כמה פעמים בשדה-בוקר, הוא עקב אחרי כל צעדיו ודיבוריו, הוא מכירו היטב-היטב ולפי סימנים ברורים ומובהקים נשתכנע שיכנוע גמור כי קצה נפש ב"ג בחיי הפרישות בשדה-בוקר ואדיר חפצו לחזור אל ההגה עוד בטרם הוזעק על ידי המפלגה. הוא לא היה נענה לאזעקה אלמלא גמלה אותה החלטה בליבו ולעומת זה, משהבשילה ההחלטה, היה מוצא דרך לבצעה גם אלמלא קריאת המפלגה להצלת צה"ל. גם מהתיקון השני לא היה עורך "מעריב" מוכן להתפעל ובעצם היה ברור גם מלימוד הזכות שלי כי אין הוא חל על עצם הופעת ב"ג כמולך מעצמו בעודי יושב על כס הראשות. קרליבך סיפר כי המאמר היה למעשה כתוב בידו לקראת גמר מלחמת הבחירות ולכתחילה חשב לפרסמו למחרת ההצבעה, אך נמלך בדעתו לדחות את התאריך ועתה הוא מתברך על שהשכיל לכוון בדיוק את השעה. הוא יודע היטב, בן-הבליעל, איזה הד עצום היה למאמר זה ברחבי הארץ ובכל שדרות הציבור בלי הבדל מעמד ומפלגה.

בארוחת צהריים ברח' הירקון סיפרתי לחיים כי למעשה נפל אצלי הפור ואני עומד לקבל עלי דין המפלגה ולהישאר. על ידי הודעה זו לחיים, לאחר שיחותי האחרונות עם צפורה בשבת וביום א', נחתמה פרשת הייסורים והלבטים שנמשכה חודשים ונתחסל המשבר הנפשי החמור ביותר שהיה לי מיום שנעניתי [ב-1931] לקריאת המפלגה ונטשתי את "דבר" ואת הפעולה בנוער כדי להפוך למזכירה המדיני של הסוכנות היהודית.

מייד אחרי ארוחת הצהריים התיישבתי לחבר מכתב לארבעת החברים שמינתה המפלגה למו"מ איתי, שהעתקו מצורף ליומן שבוע זה. אחרי זה טייטתי נאום ברכה לוועה"פ הציוני הנפתח הערב בירושלים.

יצאתי לירושלים. מילאתי את ה"קדילק" חיילים וחיילות. לידי התיישבה סמלית גוצה שתקעה מייד חוטמה הסולד לתוך צרור ניירות משוכפלים, תוכם רצוף תקנות והוראות, ולא גרעה עין מהם כל הדרך. רק כשהגענו לירושלים והמכונית נתעכבה מחמת "ברוּד" [פיצוץ סלעים, בערבית] נתנה בי עיניה ואמרה כנבונת דבר: "השר יוסף, לא כן?" אמרתי: "לא קלעת, נותרו לך שני ניחושים." אז אורו פניה ועיניה נצצו: "עכשיו אני יודעת, מר שפרינצק!" אמרתי: "החטאת את המטרה עוד יותר, נשאר לך רק כדור אחד." אמרה בחשיבות: "על כל פנים חבר הכנסת!" אז פניתי אל חיילת צעירה ממנה, חיננית ביותר, שישבה על אחד הכיסאות הניצבים ושאלתי: "מה דעתך?" מייד אמרה את שמי. הסמלית האדימה כסלק וחישבה להתפלץ, לצהלת פניו של חייל שישב לפני. נכמרו רחמיה של החיילת על הסמלית ואמרה: "אבל זו לי הפעם השנייה שאני נוסעת במכונית זו." כשיצאו התרגש יוסף הנהג, איש גדוד ב' בבריגדה וחייל ותיק בצה"ל: "איזה סַמָלים יש עכשיו!"

משהגעתי הביתה סיימתי את הכנת נאומי בוועה"פ [הציוני]. אחרי ארוחת ערב נסעתי עם צפורה במכוניתה לסוכנות. האולם היה מלא. הבטתי סביב - תופעה כללית של הזדקנות, הן אנשי הארץ והן באי חוץ. אין פנים חדשות, הכל מוכרים זה משנים. אולי היחיד שפניו חדשות ובעצם נקלע הנה "כיוון לתוך סוכה" [ביטוי ביידיש להבעת אי-תואם] הוא אנרי בלימל מפריס.

כשנקראתי לברך קידמוני תשואות רמות וממושכות. הכל שאלוני אחר כך אם שמתי לב לחמימות המיוחדת, כמעט המופגנת, שבה נתקבלתי. בנאום עצמו היה קצת תוכן והשתמשתי בהזדמנות להתריע על בדידותה וניתוקה של היהדות הסובייטית - תוך הבעת התקווה כי עם התקדמות השיפור ביחסים הבינלאומיים והתרחקות מפלצת המלחמה יבקע שחר של יום חדש גם בשביל אחינו אלה.

בשעה מאוחרת קיבלתי את אמיל נג'ר לשכנעו כי עליו לציית וללכת לעצרת בתפקיד מישנה ולא חבר.

נבות הצנחן בא ללון ותינה צרותיו עקב נגיסותיו של מפקד הגדוד אריק המתנקם בו בגלל ייחוסו.

 

העתקת קישור