יום ו', 19/8/1955
הבוקר גם אותי פקד שילשול אך לא עד כדי להפילני למשכב.
יצאתי לת"א. בצאתי את העיר אספתי למכונית מהכביש זוג נהדר - בחור ובחורה לתפארת - היא יפהפייה ממש, יעלת חן בכל יצורי גווה, והוא יפה תואר וחסון, גבה-קומה ורחב-כתפיים, תופעה מרהיבה של גברות צעירה. בדרך התברר כי הם בני קיבוצי האיחוד, היא בת עין-חרוד והוא בן גבעת השלושה, כיום בעינת, לומד במיכללה מטעם המשק. שניהם הכירוני - הוא הזכיר כי הייתי בחג חנוכת המשק החדש לאחר הפירוד. והנה כשיצאו מהמכונית בת"א קמה היפהפייה והפטירה "שלום" מבלי להביט בפני וללא תוספת תודה, ואילו הוא הפליט "רב תודות" ויצא ידי חובה בלי אמירת שלום, וכל זה ללא פנייה אלי וללא מבט של פרידה מהמידרכה.
לעומת זה, בתפנית קריית-שלום אשר מול חולון הרים יד נער קטון, כבן ח' או ט', שחום-פנים, מובהק במוצאו "המזרחי". נעצרנו. הנער ניגש ואמר: "אני נוסע למקום קרוב, אתם מסכימים לקחת אותי?" אספנוהו. כשיצא, התייצב על המדרכה מול המכונית ואמר: "אני מודה לכם מאוד, תודה רבה לכם, שלום לכם!"
בבואי לישיבת המזכירות סיפרתי כל זאת לעובדיה פורת, חבר עינת. מייד זיהה את הזוג והפליג בשבחיו לבחור, שהוא כישרוני ביותר ללימודים, מלבד היותו אלוף ארצי של "הפועל" בכמה ענפי ספורט, ועם זה נאנח מרה על ליקויי החינוך של דור שני להתיישבות הקיבוצית.
במזכירות דנו על ההכנות לוועידת המפלגה.
בלשכתי שבקרייה קיבלתי את השגריר הסובייטי אברמוב. הייתה זו שיחה של רעמים וברקים על גירוש חברי סיגלנו במוסקבה. עשיתי חשבון צדק ולא נהגתי בררנות במילים ובביטויים. [אריה] ארוך ודאי רשם את השיחה ולא אנסה לסכמה כאן. אברמוב לא נרתע, כמובן, טען כי חזקה על ממשלתו כי פעלה על יסוד חקירה מדוקדקת והוא מקווה כי אחזור בי מאיומַי. לא חגגתי ניצחון בשיחה זו, שסיפרתי תוכנה במפורט לשאול מייד לאחריה.
מחזית חוץ לחזית פנים ובמאמץ נפשי עוד יותר קשה. פגישה עם ועדת הארבעה שנבחרה ל"משא ומתן" איתי. נפגשנו בחדרו של נמיר בוועה"פ של ההסתדרות. דיברתי כשעה ובכל גילוי הלב. חשפתי פרשת היחסים ביני לבין ב"ג - כל ההשתלשלות רצופת ההתנגשויות עד לקרע הגמור שנתגלע עכשיו. אילו רשמתי את הדברים ביומם ודאי הייתי מכסה בהם כמה עמודים. לאחר השבועות שחלפו לא אבוא להסתפק בסירטוני הזיכרון הבודדים המזדקרים מעל לים השיכחה שהציף את רציפות הדברים ואיזונם. ראיתי כי ההתרשמות הייתה עזה והיו פרקים שהיה בהם כדי לזעזע. כשסיימתי ישבו החברים המומים. נמיר נטל רשות דיבר ולאחר שהביע התרשמותו העמוקה החל מנתח משמעות פרישתי בשביל המפלגה. היא לא תעצור כוח לשאת את המכה הזאת. המצב הפנימי ממילא כה מעורער עד כי יש לחשוש כי עוד משבר אחד - בייחוד כה חריף - ותתחיל התפוררות של ממש. חברים אחרים התאוששו והחרו. אפשר היה להמשיך בלי סוף ושמתי קץ לעינוי הדיבור על ידי הבטחה לתת תשובה תוך ימים אחדים.
חזרתי לירושלים ומצאתי בבית אורחת צעירה וחמודה - בתו הקטנה של משה כרמי, סמדר. בא הביתה הרב הרברט פלדמן, מנהל "המגבית המאוחדת" באמריקה, ושוחחנו על עתידותיה. אף הוא בונה עולמות על בואי, אבל דווקא בינואר. אחר כך ישבתי עם יעקב שמעוני לקראת שליחותו בבורמה כציר שני של ישראל.
