יום ד', 10/8/1955
שם הספר  יומן אישי 1955
שם הפרק  יום ד', 10/8/1955

 

 

יום ד',  10/8/1955

 

במשרד רה"מ מצאתי את כסה. הוא יודע כי ארגוב ביקש שיחה אצלי. יש לדאוג לעתידו. בימים אלה נשקפת סכנת חיסול ציבורי לכמה אנשים. אין מרוצים מארגוב כיושב ראש ועדת חוץ וביטחון. אם לא ייבחר מחדש לתפקיד זה, אולי אפשר לחשוב עליו כראש הסיעה בכנסת. על כל פנים אין להפקירו.

הכתבתי תשובה חריפה ל[ד"ר ש"ז] אביגדורי אשר בשם ההסתדרות הרפואית בא להכתיב לממשלה תנאים ותנאי-תנאים לסיפוק דרישות הרופאים, מתוך התעלמות גמורה מהמלצותיה ומעצם קיומה של ועדת גורי.

במשרד החוץ עם ארתור לוריא, בתפקידו כממלא-מקום המנכ"ל, על עניינים שוטפים.

הכתבתי אשגר ארוך לאבן על בעיית הרכבת משלחתנו לעצרת הקרובה של או"ם - צְרור עוּבָּרֵי משברים, עלבונות והתפטרויות.

יחזקאל גורדון, אחד העובדים הישראלים הבכירים במנגנון או"ם בניו-יורק, בא להרָאות פנים.

לארוחת צהריים שאול, שבא מציריך. להתייעצות מיוחדת. ב-3 נתקיימה אותה התייעצות במשרד רה"מ, בהשתתפות שנינו, ב"ג ואיסר. נועדה להשתתף גם גולדה והייתי מוכן להסיע את הישיבה אליה ל"ביילינסון" אך הבוקר דיברתי טלפונית עם ד"ר דה פריז ואעפ"י שהעיד כי מצב בריאותה מצוין התנגד לסידור ישיבה כלשהי אצלה בבית החולים.

שאול הציג את הנושא: גורל יהדות רוסיה. היא נדונה לכליה רוחנית - היא הולכת ונטמעת (באזכרה לאלישיב אמרתי על היהדות הסובייטית: "יהדות אילמת ונעלמת"). אין לנו כיום לשון משותפת שם אלא עם בני 50 ומעלה. אירעה לנו מפלה לפני כמה שבועות – המשטרה [קג"ב] פרצה לדירתו של אחד מאנשי הקשר שלנו בשעת פגישה שנתקיימה שם בין אחד מאנשינו לבין איש הקשר העיקרי. האחרון נעצר, כן נעצרה אשתו ועוד אחדים מבני החבורה. משום מה לא נעצר בעל הדירה. לאיש שלנו לא אונה כל רע – משהראה תעודתו הדיפלומטית לא מיחו בידו ומאז חלה העיב אף צל קל שבקלים את יחסי השגרירות עם משרד החוץ (כל זאת ידעתי קודם). בידי המשטרה נפל חומר חשוב – חוברות שהדפסנו בשביל יהודי רוסיה, מכתבים ומענים. את עובדת גל המאסרים אנו עומדים לפרסם, בהנחה ששליטי בריה"מ יהיו עכשו רגישים ביותר לכל רינון על רדיפת יהודים מצדם בעולם המערבי. פעולתנו נמשכת, כמובן במשנה זהירות, אך היא כטיפה בים. נחשולי ההתבוללות מציפים את קהילות ישראל המפורקות ומפורדות ואין מושיע. רק תגבורת העלייה יכולה להציל. האם לא הגיעה השעה לעורר את הבעיה במלוא הכוח ובכל הפומביות בזירה הבינלאומית? דומה כי זוהי שעת רצון - פתיחת שערי שמים. ההפשרה בין הגושים הולכת וגוברת, משתנים סדרי בראשית, לא ייתכן כי יקום הסדר חדש של יחסים בינלאומיים וייווצר משטר אמיתי של "קיום משותף" מבלי שבעיית היהודים תבוא על פיתרונה. יש להתחיל בהרעשת עולמות בעיתונות המערבית הגדולה - שוב, תוך חשבון כי הרגישות


לביקורת הזאת על שלילת זכויות יסוד ודיכוי רגשות לאום ואדם היא עכשיו בשיאה אצל קברניטי בריה"מ. יש לתכנן את המסע במדוקדק ולהקים חוליה מיוחדת לכך במשה"ת.

 

לברר במקור מהם החלקים שנוספו מכתב היד

 

הבעתי דעתי כי אכן עת לעשות. הוריתי לפני כחודשיים ל[שגריר יוסף] אבידר להציג שאלת העלייה אך הוא ביקש לדחות את הפנייה עד שיתבררו תוצאות המאמץ שאנו עושים לעורר רבים להזמנת קרוביהם הצעירים. אם נטען עכשיו כי אין הם מתירים אלא עליית זקנים, יענו כי הם נותנים היתרי יציאה לאלה שיציאתם מבוקשת והאמת היא כי תושבי ישראל מזמינים בעיקר את הוריהם וחוששים להגיש בקשות על קרובים יותר רחוקים ופחות קשישים. אבל בזמן האחרון קלטנו רמזים הן מפי אברמוב בת"א והן מפי הממונה [הישראלי] בבוקרשט, כי יש לדבר על הרחבת העלייה אם רק ברור יהא לבריה"מ כי אין אנו עומדים "להשתעבד" לארה"ב - ועמדתנו בשאלת ברית הביטחון תשמש אבן בוחן. כאן קראתי מברק מפורט ומרתק ביותר שקיבלתי אותו בוקר [מבוקרשט] מארגמן - לפי דרישתי המיוחדת, יען הוא שלח את הדוח המלא בדואר וזה טרם נתקבל - על שיחתו עם הממונה הסובייטי דירושקין, שארכה למעלה מחמש שעות. סיומה של שיחה זו היו דברי הרוסי: "תראה לנו יחס ידידותי אך כזית, ותראו כיצד נגיב." ניתחתי את מצב עניין ברית הביטחון לגופו. ארה"ב מחכה עד שתהא מצרים מוכנה להתקשר - בלי תקביל של חוזה עם מדינה ערבית היא לא תכרות חוזה עם ישראל - ואילו מצרים הולכת ומתרחקת מכל נטייה להתקשרות מערבית, והזמנת נאצר [ב-8.8] למוסקבה תוכיח. עם זה טוענת ארה"ב כי ברית ביטחון עם ישראל אינה אפשרית בכלל כל עוד המתיחות בין ישראל וערב בעינה. יש להכשיר הקרקע להפגתה ובדעתה לבוא בהצעות בעניין זה. ברור כי הצעות אלו תהיינה לנו לרועץ - דאלס עצמו מודיע מראש כי ודאי לא ישאו חן בעינינו "במבט ראשון". המסקנה היא, איפוא, כי אין סיכוי קרוב לברית ביטחון ולא כדאי לנו לדחוק את הקץ בכיוון זה, אלא מוטב לנו להסתפק בזה שעוררנו את השאלה, קבענו לעניין ברית ביטחון מעמד של סיסמה מדינית מעשית, ומעתה אל נתרפק על ארה"ב ואל נטרידנה, כל עוד אין היא ניגשת להתקשרות חדשה עם איזו מדינה ערבית ללא תקביל כלפינו. אבל אם זהו הקו שננקוט למה לא נפיק ממנו מלוא היעל כלפי בריה"מ? נמכור את "הוויתור" שלנו על ברית ביטחון במחיר של עלייה. העובדה כי הרימונו את עניין ברית הביטחון לא רק לא הזיקה לנו אלא היא שפתחה לפנינו סיכוי של הצלחה. אלמלא עוררנו סיסמה זו כי אז לא היה לנו עכשיו מה להציע - ועכשיו בידנו קלף שנוכל לשחק בו. ודאי שאינני מציע להציג את העניין כלפי הרוסים כמקח ומימכר - אך לא ייבצר לעטוף את הקו הזה במחלצות דיפלומטיות נאותות. אשר לפעולה הפומבית, יש לפתחה אך תוך שמירה על מידות, לבל נתפוס מרובה ונקדיח את התבשיל. הרוסים עלולים להגיב בחמת זעם על "תעמולת שיסוי" שנפתח בה נגדם. אין כל ספק, כי כל עויני ההתפשרות עם הסובייטים שבעולם המערבי יעוטו על המציאה של הוקעת היחס ליהודי בריה"מ כעל שלל רב. עלול להיווצר מצב שבו אותם החוגים בעולם המערבי המעוניינים בלב ונפש בהפוגה ובהסדר לקראת שלום של קבע - בכלל זה ראשי השלטון - יגיבו בשצף קצף על ניסיון ישראלי-יהודי לתקוע יתדות באופני מרכבתם הנוסעת ישר אל גן העדן אשר עלי אדמות.

ב"ג ישב והקשיב ולא גילה כל רצון להשמיע דבר. פניתי אליו וביקשתי חוות דעתו ואז אמר דברים שהתמיהו את שלושתנו. אין הוא מאמין כי אפשר יהיה להשיג עלייה של ממש. על כל פנים העדיפות עכשיו ליהודי צפון אפריקה, שאותם אפשר להעלות וגם לקליטתם חסרים אמצעים. הוא מקבל גישתי לעניין ברית הביטחון - גם הוא מחייב את הדבר כשלעצמו וגם הוא סבור כי מוטב לנו עכשיו להפסיק את הלחץ והתביעה. אבל אין נראה לו המהלך שהצעתי בעניין זה כלפי הרוסים. צעד זה מצדנו לא יישאר סוד ואנו עלולים להסתבך עם המערב מבלי להרוויח דבר אצל המזרח. הוא גם אינו מאמין בהפשרה כלשהי בתוך בריה"מ. הרוסים מעוניינים בלי ספק בהבטחת השלום ל-10-15 שנה, עד שידביקו בתיעוש את ארה"ב, אבל אינו מאמין כי משטרם בתוך הארץ יתרכך באיזו מידה שהיא.

ניסיתי להסביר לב"ג כי אין כל שאלה של "התחרות" או "העדפה" בין יהודי מרוקו ליהודי בריה"מ. אני עצמי סיכמתי את הדיון בשאלת מרוקו בהצעה של הגדלת המיכסה השנתית. אם יצליח המיבצע כלפי בריה"מ ייתכן כי יתבטא ב-1,000 עולים לשנה. גם זה יהיה דבר גדול, אשר ערכו לא ישוער לתחיית רוחה של יהדות בריה"מ ולליבוי זיק התקווה בליבה לשוב ולהתאחד עם העם היהודי כולו. כיום הייאוש הוא הסותם את הגולל עליה ושם לאל כל ניסיון להחזיק מעמד. בשורת העלייה מבריה"מ גם בממדים אלה תעורר גל של התלהבות בארה"ב אשר תגביר את ההתנדבות גם לטובת קליטתם של יהודי מרוקו. לא התחרות תהיה כאן, אלא עזרה רבה.

שאול הוסיף דברים כבדי רצינות על הטרגדיה של אותה יהדות גדולה ויקרה ועשה מאמץ עליון להכניס את ב"ג לעולם של דאגות ולבטים וטיכוס עצה אשר התברר כי הוא זר לו לחלוטין. גמרנו כי שאול ואיסר ינסחו הצעות לפעולה שיוגשו למשרד החוץ.

בבית התייעצות עם אברהם הרמן, חיים יחיל ונחום לוין על גורלה של "ההסתדרות העברית העולמית", תוך דאגה לסיום ועידתה. נחום לוין הגה רעיון מוזר ביותר, כי אקבל עלי את נשיאות הארגון המפוקפק הזה, ולא נשיאות כבוד - זו מנת חלקו של הנשיא - אלא נשיאות של ממש. דחיתי הצעה יוצאת דופן זו בכל תוקף ואייב תמך בי. הצעתי להם את דינור. אגב כך שפכתי עליהם מרי שיחי על הרצח שנרצחה הרצאתי לעיני כל.

נסענו לת"א - אני וצפורה ושאול. כדרכו של שאול בקודש [להצניע דברים], אך יצוא יצאנו את העיר, מייד דרש כי ארים את השימשה החוצצת בין פנים המכונית לבין מושב הנהג, לבל ישמע הגה משיחתנו. התברר כי ב"ג גילה לו צפונותיו, זאת אומרת כי פניו מועדות לשדה-בוקר ולא לראשות הממשלה. שאול המחזיק במושגים שלדעתי "אבד עליהם כלח" אינו מעלה כמובן על הדעת אסון כזה למדינת ישראל ומנוי וגמור עמו לעקור הרים כדי להניא את ב"ג ממזימתו זו, אם גם אינו בטוח כלל ועיקר כי יצליח להשפיע עליו. לא התווכחתי עם שאול כדי לא לצערו וגם לא להיראות בעיניו זחתן הסומך על יתרון כוחו-הוא כרה"מ. רוב הדרך ביררנו אפשרויות הפעולה במרכזי המערב בעניין יהדות בריה"מ והצעתי הכנת שורה של מאמרים רציניים בירחונים או ברבעונים חשובים באנגליה, בצרפת ובארה"ב על בעיית יהדות זו, תוך ניתוח מפוכח ויסודי של המצב ללא נופך כלשהו של טינה כלפי בריה"מ.

לת"א נסענו על מנת לנכוח ב"זימריה" שנערכה ב"היכל התרבות". אולם זה עם כל היותו בלתי מוכן - קירות מלט לא מטויחים ומושבי אבן ללא כיסאות - הרהיב את העין ברחבותו הנפלאה ובתנופת קווי מבנהו הנועז. אכן יאתה תהילה לאותו נדבן יהודי מלא שיגיונות, פרדריק מאן מפילדלפיה. הקהל היה עצום אך הבמה הענקית נשארה ריקה זמן רב. הגענו למועד הנכון - ב-8.45 - וחיכינו עד בוש. סוף סוף החלה הצבת המקהלות על הבמה והתהליך היה איטי עד לייאוש וממושך עד להתפקעות. הקונצרט נפתח באיחור של שעה ורבע. מקהלה אחר מקהלה נקראה אל חזית הבמה והראתה - יותר נכון השמיעה - במה כוחה גדול. מקהלות ישראליות וחוץ-לארציות הופיעו לסירוגין. היוגוסלבית עלתה על כולנה בליכודה וחיטוב זימרתה, תוך דקדוקים מפליאים של הרמת קול והנמכתו, והיא שזכתה לתשואות הרמות ביותר. בין הישראליות הייתה גם מקהלה מקובצת של משקי האיחוד, שאחד משני המנצחים עלייה היה יהודה. שמחנו להכיר מרחוק את הלה. בקהל היו חיים, נבות והָרָי. באמצע התוכנית הייתה הפסקה לנאומים וחצבתי פסוקים אחדים אשר כתבתים על גב התוכנייה בשעת הזימרה.

חזרנו לירושלים בשעה מאוחרת ביותר ושכבנו ב-2.30. אגב ארוחת הערב ברח' הירקון אמר לי חיים מה שסח לו חבר אחד של "מפלסים", [יהודה] שוסטר שמו, מעמודי התווך של העלייה החלוצית מארגנטינה: "אביך חייב לנטוש את הממשלה ולהיות מזכיר המפלגה - רק אז יש תקווה להציל את המצב." עמוק נכנסו הדברים בלבי.

 

העתקת קישור