יום ב',  8/8/1955

 

חדרי במשרד רה"מ נתמלא עד אפס מקום קהל רבנים אמריקנים - שיירת חברי "אגודת הרבנים", שהיא ארגון רבנים חרדים מבני הדור הצעיר, הדורשים בקהילותיהם אנגלית, להבדיל מ"הסתדרות הרבנים" שחבריה בני הדור הישן, כולם דוברי אידיש. חבורה זו באה לסיור וללימוד ונזדמנו לה כמה מצוות בעת ובעונה אחת: ועידת "המזרחי", חנוכת "בר אילן" והקונגרס העברי. קידמתים בברכה בעברית ואחר כך עניתי על שאלותיהם אנגלית - מבעיית השלום עם הערבים ועד לשאלת צורכי הדת של העולים מצפון אפריקה.

במשרד החוץ קיבלתי את הממונה הרומני החדש. השיחה הייתה דבש וחלב ואמרתי לו כי בביקור נימוסין זה לא אבוא לטפוח על פניו את הבעיות הקשות שעל סדר היום; עליהן ישמע די והותר במשך הזמן.

שיחה ממושכת עם מייק קומיי - חיסולו של חשבון ארוך. הגיעוני פעם ממקורות צבאיים תלונות קשות עליו ועל ג'ואן, כי השגרירות באוטווה נוהגת פרישות מיהודים, כי השגריר מתייהר ומזניח ענייני שירות בשל מנעמי החיים, כי אשתו מואסת בביקורים אצל אגודות נשים בערים נידחות בקנדה ומעדיפה את קשריה עם "הדסה" בארה"ב ועוד כהנה. גם מאודי גלבר, נשיא ציוני קנדה, קלטתי רמזי אכזבה מקומיי. כתבתי לו פעם מכתב גלוי לב בעניינים אלה ושאלתי מה פשר ההדים המגיעים. לא ענני בכתב ועכשיו בא להשיב מלחמה שערה. בפיו קטרוג חמור על אנשי הרכש שחתרו לשמור על "עצמאותם" במו"מ עם ממשלת קנדה - פניות והתקשרויות מאחורי גבו של השגריר, העמדתו בפני עובדות, גם הכשלתו על ידי כיחוד עובדות ומסמכים - עד שאיים על ראש משלחת משרד הביטחון בניו-יורק כי ינתק כל קשר עמו וידווח על כך לארץ, ואז תוקן המצב אם גם עד היום אינו כשורה. בנירגנות זו נשתלב דוד קרול, החבר היהודי של בית הנבחרים הקנדאי, שעכשיו נבחר סנטור, אישיות מכובדת ביותר, אבל כיוון שהרכש גייסו כמקשר בטרם היות שגרירות, גם שילם לו אחוזי עמילות אשר קרול היה תורמם כנראה לקופת המפלגה הליברלית, לא ראה זה בעין יפה את "השתלטות" השגריר על כל מערכת המו"מ עם שלטונות קנדה בענייני רכש - מה שנדרש על ידי שלטונות אלה בפה מלא. בכל הפרשה הזאת נשתקף שוב - על ידי קרן שלוחה מאותה זווית רחוקה - הפרץ בין משה"ח ומשה"ב הקיים מראשית קום המדינה. אשר לאדי הריהו מתוסבך עד היסוד, חצוי בין קנדה וישראל, אינו עוצר כוח להכריע עם איזו אזרחות עליו להזדהות סופית, מנסה להיאחז בציוניותו הקנדאית כגשר בין שתיהן, אבל בינתיים עינו צרה בנציגות ישראל הרשמית, המכובדת והנקייה מכל סבך, והריהו מתנקם בה על ידי תעמולת לחש ארסית. מייק מבטיחני נאמנה כי מעמד השגרירות ביהדות קנדה הוא לעילא ולעילא, כי ביתו פתוח לרווחה, כי קשריו עם קהילת אוטווה מצוינים, כי הוא וג'ואן משוטטים במרחבי הארץ העצומה ללא לאות כדי לבקר קהילות קטנות ורחוקות, וכי כל הלעז שהוצא עליהם הוא שווא ושקר. הדבר שפגע בהם בייחוד הוא אי-האמון שביצבץ מתוך שורות מכתבי. הנכס היקר ביותר שרכש לו בשנות עבודתו בסוכנות ובמשה"ח הוא ידידותי האישית, ואם נכס זה מתמוטט הרי ניטל הבסיס מתחת רגליו. השיחה נסתיימה בחידוש ברית הלבבות. לבסוף ביקש רחמים כי אחזירו לארץ כעבור שנה. אמרתי כי אין זה מחוץ לגדר האפשרות אבל ייתכן כי אהיה אנוס לדרוש הישארותו בקנדה עוד שנה אחת - הרביעית - ולא יותר מזה. המנכ"ל אמר לו כי כיורשו בא בחשבון מרדכי נורוק.

פרופ' בונה בא עם דניאל לוין להרצות רעיון מעניין - הקמת מדור במסגרת בי"ס קפלן במיכללה לקשרים עם אסיה על ידי הזמנת אנשי מדע והוגי דעות בתחומי החברה והכלכלה להרצאות ומשלוח אנשים מכאן לאותה מטרה, גם חילופי תלמידים וסידור קורסים וסימפוזיונים. הבטחתי מלוא עזרת משה"ח ליוזמה זו.

עם גדעון רפאל על ריבוי הקופצים על משימת התיווך בינינו לבין מצרים - אחרי [עירא] הירשמן מופיע חבר הקונגרס הכושי [אדם קלייטון פואל (דמוק')] המכריז על שליחותו להפגיש את נאצר עם ב"ג ובתוך כל אלה צצה הצעת ה"קווייקרים", אשר היא בלבד נראית רצינית, קודם כל משום שמקורה ביוזמה מצרית: שגריר מצרים בקהיר פנה אליהם פעם ופעמיים ולבסוף נפגשו לפי הצעתו עם שר החוץ פאוזי ושמעו, כאילו, מפיו דברים ברורים על העניין שיש למצרים להסדיר יחסיה עם ישראל. אחרי זה התראו עם [ג'ורג'] אלן במחמ"ד וקיבלו ברכתו וכן נפגשו עם אבן ועתה הם עומדים לבקר אצלנו ומכאן יסעו לקהיר ויחזרו אלינו. בהחלט מעניין.

גדעון דיווח גם על הכנותיו למו"מ נרחב באירופה עם בעלי נחלאות ערבים לשם התקדמות בסילוק פיצויים לפליטים. אדיר חפצו, כמובן, לרכז פעולה זו בידיו ולבצעה באמצעות יהושע פלמון כסר למשמעתו. ישמש נא וייץ יועץ, אך יותן נא לו לעשות את המלאכה. אין הוא רואה את רצינות העניין וחוסר הסיכוי כי האוצר וגורמים אחרים יסמכו עליו כמרכז יחיד. על כל פנים הסכמתי כי מייד לאחר בוא ג'וש נקיים בעניין זה התייעצות מכרעת.

בשעת ארוחת הצהריים בבית הממתני ידיעה טלפונית מפי זאב ש"ק כי משה קרן מת מיתה חטופה בקלן. איש יקר כזה, נכס כה נעלה לעיתונות ולציבוריות הישראלית נעקר כחתף! מייד דקרני מחט הזיכרון כי עמדתי לכתוב לו שורות אחדות של הערכה למאמריו המזהירים על משפט קסטנר ולא הספקתי לעשות זאת לפני צאתו לביקור בגרמניה. רק תמול-שלשום שוב עלה בדעתי לכתוב לו עם קריאת מאמריו הבריוניים של אלף [אדולף] שרמן ["א' שם"] ב"הארץ" בזכות האקטיביזם. האיש היחיד בעיתון זה, שהייתה בו התגלמות של מוסר ציבורי, נעלם עכשיו. מי יבוא במקומו? לא זה החותם "פולס" [שלמה גרוס], אשר מות קרן יעמידו, כמובן, בשורה הראשונה של הפובליציסטיקה באותו עיתון. אולי יתפתח אורי רענן לכוח יותר גדול?

מ"הארץ" טילפנו לבקש כי אכתוב הערכה קצרה על קרן, שהיה שנים בשירות משה"ח.

מייד אחרי ארוחת הצהריים, יחד עם צפורה, לת"א, לישיבת המרכז. דודיק, אשר "החמיץ" את כל מלחמת הבחירות עקב הבחינות במיכללה ועקב אחריה רק מרחוק לפי העיתונות, נסע איתנו והגנבתיו לתוך הישיבה. גם חיים הסתנן ומייד מצאו זה את זה. האולם המרהיב של הוועה"פ היה מלא מפה אל פה: חברי המרכז והסיעה בכנסת, שליחים מהמקומות, עובדי מוסדות, מדריכי נוער - קהל רב-כמות ורב-איכות. הישיבה נועדה להיות מיפקד המפלגה לשם עריכת חשבון נפש. כסה ישב ראש. בהיר הרצה ארוכות, ללא השראה, כדרכו, אך בעניין, על תוצאות הבחירות והלקח הנובע מהן במשקל ראשון. מייד אחריו דיבר ב"ג: הכישלון אינו מפלגתי אלא ממלכתי; לא על אובדן % 5 יש להצטער אלא על אי-זכייה ב-% 19 נוספים; עם זה מסר משהו משיחותיו הראשונות להבהרת סיכויי הקואליציה.

לאחר שכילה דבריו והתיישב פנה כה וכה וראני יושב במרחק-מה מאחוריו. מייד נטל פתק, הרכין ראשו אל השולחן והחל כותב. "משהו בא", אמרתי. לא עברה דקה והושיט לי פיסת נייר. קראתי:

משה - השבוע עוד אפָּגש עם אנשי הפוהמ"ז והפרוגרסיביים ואולי עוד פעם עם אנשי השוה"צ, ואחר כך אפרוש מעבודה זו. לא אקח על עצמי להקים ממשלה ולא אשתתף בממשלה. אני חוזר לשדה בוקר. לפי שעה - זהו רק לידיעתך. ב"ג.

לאמר כי נדהמתי - יהא בזה טשטוש גמור של מחץ הרושם. אלוהים גדולים ואדירים! אדם מכריז על עצמו עוד לפני הבחירות, פעם ופעמיים ושלוש, כי הוא ולא אחר יהיה ראש ממשלת ישראל; אחרי הבחירות הוא ניגש מייד לשיחות עם ראשי מפלגות אחרות; העיתונות מלאה יום יום דיווחים על מהלכן של שיחות אלו וניחושים על תוכנן וסיכוייהן; אך זה הוא יורד מהדוכן, מעליו הירצה לפני המוסד העליון של מפלגתו על כוונותיו ומחשבותיו לגבי הרכבת הממשלה החדשה; ואחרי כל אלה הוא מודיע בפתק פרטי וסודי לאיש אחד, על מנת שלא יגלה זאת, כי הוא לא יקים ממשלה, אלא יחזור לשדה-בוקר!

כתבתי לו מייד כי אני המום, ואין זו לשון מליצה. ביקשתי לדעת מה קרה. אגב כך שאלתי אם אין בדעתו להיפגש עם אנשי סיעה ב'.

ענני:

"אם יפנו אלי - אפגש איתם. אני מצדי לא אפנה אליהם. ואשר להחלטתי - אתן לך שידורי לפני הבחירות, בו יש התשובה".

ובכן זהו הדבר. הוא אשר אמרתי כמה פעמים. אותו שידור היה מכוון לשמש מוצא של נסיגה וסתימת כל הטענות, שכן הזהיר את הבוחרים מראש כי אם לא יתקיימו משאלותיו, הריהו פטור.

כתבתי לו כי אני זוכר היטב את השידור, שקראתיו בשעתו בעיון רב. כוונתו ודאי למילים: "לשם מה אני מוכן לחזור לראשות הממשלה". אף על פי כן, הן אחרי שנודעו תוצאות הבחירות הוא פתח בשיחות על הקמת הקואליציה - מה איפוא ראה להסתלק עכשיו?

קיבלתי פתק שלישי שלא היה בו שום הסבר לשאלה ברורה זו, אבל נקבעה במסמרות סיבת הסתלקותו כשלעצמה. הוא כתב:

"לעם מותר לטעות. אבל לדעתי משטר הבחירות ימיט עלינו שואה. ביקשתי ייפוי כוח לשנותו. ייפוי כוח זה לא ניתן. על עם אין מתרעמים, אבל זוהי המסקנה".

בזה נסתיימה חליפת הפתקים ונשארתי יושב כשמוחי פה פעור. החלטתי לשמור את סודו. זוהי זכותו, אמרתי, וגם למה אהיה מפיץ את הידיעה, מעורר סערה מזה וכאילו קושר ידיו מזה? שמא יחזור בו מחר-מחרתיים איש התהפוכות גם מהחלטה נחרצת זו, ולמה אתבדה? ועוד יתלו בי בוקי-סריקי כי שמחתי על הבשורה כמוצא שלל רב. מוטב לשתוק, אמרתי, אבל מייד לימדתי לעצמי את ההיתר הקבוע ועומד לדידי זה עשרות בשנים. הוצאתי את צפורה אל המיסדרון וסיפרתי לה. נעתקו מלים מפיה.

בינתיים החל ונמשך הוויכוח שהקשבתי לו לסירוגין עם חיבור רשימה לזכרו של משה קרן. ראשון למתווכחים היה [משה] חסקלברג מכפר ויתקין, שפתח בהשגה חריפה על ב"ג בעניין הכישלון המפלגתי. היה בהופעה זו של חבר מהשורה, בן כפר, שדבריו נאמרו בתכלית הפשטות ובמלוא הכנות, כתנא ופליג למנהיג התנועה - עדות ניצחת ליסודות מוסר ולמורשת רוח במפלגה אשר לא נסתאבו ולא נסתלפו, ואם ייבנה במפלגה משהו חדש, רק על אושיותיהם יוקם. אחריו דיבר נמיר והיה נאומו רחוק מחיוב: הוקעת מומים תוך מגמה מחושבת לזקוף אותם לחובת אחרים ולשמור עצמו מכל דופי. בין כל סיבות הכישלון מנה שתיים שהיו מכוונות ברור לתלות קולר בצווארי.

ראשית, שַלַמה החזקנו בציונים כלליים תקופה כה ארוכה ולא גירשנום זמן רב לפני המשבר האחרון - כפי שדרש, הוא נמיר, אכן מבלי שיכול להוכיח אז כי סיבת "גירושם" של "הכלליים" תהיה כזו שגם "הפרוגרסיבים" יצדיקו ויישארו בממשלה בלעדיהם;

שנית, בזמן האחרון נוצר רושם כי סטינו מהקו ה"אקטיביסטי" - הדברים נוסחו בזהירות, אך בבהירות מספקת - וזה קיפח את מעמדנו נוכח התקפת חי"ת ["חרות"] ותי"ו ["אחדות העבודה"] דיברו עוד שניים ואחר כך קיבלתי את רשות הדיבור.

סתרתי את האבחנה המלאכותית של ב"ג בין כישלון ממלכתי ומפלגתי. דיברתי על מעברות ועל הצורך בטיפול התנדבותי-המוני בעולים, על עקרון ההתנדבות בפעולת המפלגה בכלל, על ארגונה והכוונתה של פעולת הסברה מתמדת, על עזרה רחבה לארגוני הנוער החלוציים. לבסוף הגבתי על התרסתו של נמיר בעניין האקטיביזם ואמרתי כי אינני יודע אם הייתה סטייה מאיזה קו; כי על כל פנים ברור לי כי המפלגה לא תתאים את הקו שלה לצורכי התחרות עם חי"ת או עם ת"ו ולא תנקוט שיטה של אקטיביזם עיוור שסופו אבדון, אלא תשקיע מאמצי הסברה בהוקעתו; וכי העניין כשלעצמו טעון בירור יסודי במסגרת מפלגתית נאותה.

אחרי שסיימתי הוּצאתי למיסדרון ועטו עלי חברים שונים: נמיר וברקת ביקשו לדעת אם ומתי על נמיר להיענות להזמנת הממשלה הבריטית לביקור באנגליה. זלמן ניסה לפייסני על הכישלון של פתיחת הוועידה העברית ולשדלני כי אשמיע את ההרצאה שנרצחה בהזדמנות אחרת. רחל צברי גייסתני לעזרתה כנגד צמרת הסיעה האוסרת עליה את הנסיעה לאנגליה לקורס חשוב של השתלמות. כשחזרתי מצאתי כי [זאב] הרינג נשא נאום חשוב שהיו לו הדים חזקים - חיוביים ושליליים. גם הוא נגע, כנראה, בבעיית ה"אקטיביזם". הוויכוח נמשך - חשף הרבה מבוכה וחקרי לב, ולא היה ברור אם יביא לידי התפרקות ממועקה וטיהור האווירה על ידי חשבון-צדק כלפי פנים, או יגבש מרירות ואוזלת יד תוך הרגשה כי אין לעצור את תהליך ההסתאבות.

פתאום נודע לי כי ב"ג ביקש שוב רשות דיבור וכשנזדמן לי להציץ בקלסתר פניו ראיתי כי "קירבו הַווֹת" [ר' תהילים ה' 10].

מדיבורו המתחיל היה ברור כי מתחוללת על ראש המרכז האומלל סופה איומה על רעמים וברקים. וכל נער באולם הבין מייד - גם אם לא נזכר שמי אף פעם אחת - כי כאן נערכת התקפה גלויה, חזיתית ושוצפנית נגדי ונגד מדיניותי. צריך היה לשמוע את הדברים כדי להאמין שהם נאמרו בכלל; שהם נאמרו על ידי מי שהיה רה"מ והעתיד להיות שוב רה"מ מחר-מחרתיים; נאמרו על ידי איש שלכאורה הינו חבר לי זה ארבעים ושתיים שנה; נאמרו באוזני קהל-מאתיים, שטווח הרכבו הוא משמואל יבנאלי ועד חיים שרת. פלצות אחזה את האסיפה. שורות ארוכות וצפופות של חברי המרכז היו כהלומות רעם. פני האנשים היו להבים מתדהמה או מעוותים מכאב. גופותיהם התכווצו, ואיש השיבה הוסיף לרעום בקולו האדיר ולעשות שמות בלבות שומעיו - לרמוס שרידי חברות ברגל גסה ולהתעלל בכל מושכל ראשון של אחריות מדינית והגינות אישית וציבורית.

עוד לא נעשתה כתועבה הזאת בתולדות מרכז מפלגת פועלי ארץ ישראל.

כל מה שאצליח לרשום פה - ימים אחדים לאחר מעשה - לא יהיה אלא הד רפה וחיוור לדברים שנאמרו ולא ימסור אף כלשהו מאופן אמירתם. הוא הסביר למרכז את מדיניותי והייתה זו לא רק גירסה מסולפת בתכלית אלא קריקטורה נעווה ונלעגת. אין לי בעולמי אלא "מה יאמרו הגויים" וכל שיטתי היא למצוא חן בעיניהם. לעומת זה - שיטתו היא לדאוג לביטחון המדינה, למעמדה העצמאי ולחינוך הנוער שלה. מה בצע בבירורים אם כזהו הניגוד? אפשר להתאחד על נקלה על איזה נוסח - אבל במקרה המעשי הראשון יתפוצץ ההסכם עקב מחלוקת לגבי הצעד שיש לנקוט. במצב זה, לא בנוסח המוסכם ערובת המדיניות אלא באנשים שתינתן להם סמכות. משרד החוץ גורס כי לו הסמכות להכריע במדיניות הביטחון. עיקרון זה פירושו הפקרת הביטחון וחורבן המדינה. שר הביטחון הוא המוסמך לקבוע את מדיניות הביטחון ואילו תפקידו של שר החוץ הוא להסביר את המדיניות הזאת כלפי המעצמות ו"או"ם-שמום". ויש לבחור בשר ביטחון כזה ובשר חוץ כזה שינהגו כך ולא אחרת (אין כמח' המדינה בוושינגטון וכמשרד החוץ בלונדון שיקבלו מייד תורה זו, לא כן?). אך הנה בזמן האחרון נפלו בממשלה הכרעות בענייני ביטחון חמורים ביותר על דעת מיעוט המפלגה וחברי מפלגות אחרות נגד רוב חברי המפלגה (כאן שיא ההגינות - להוקיע עובדה זו באוזני מרכז שאין לו מושג מהעניין, וזה לאחר שבעצמי הודעתי לחברים,

ראשית, כי לאחר שנתגלגלו הדברים כך, הייתי מתפטר אלמלא אימת הבחירות,

ושנית, כי להבא בשום פנים לא אכריע כך ולכן מוטב לי להתפטר לאלתר).

ומייד אחרי גילוי מפוצץ זה, תוכו רצוף משפט גנאי קטלני, הודעה מפתיעה, הסותרת לחלוטין את המסקנה הקודמת, והיא כי, כמובן, כל חבר בממשלה רשאי לנהוג לפי הכרתו ומצפונו והרוב בממשלה הוא הקובע.

בהמשך דבריו הסתבך עוד ועוד, גם חזר על עצמו כמה פעמים, הסתובב במעגל ונלאה למצוא סיום. התחיל מרצה פרשת ההסגר הימי של מצרים, מסביר ההבדל בין תעלת סואץ ומפרץ אילת, ומדוע עלינו להסתלק מכל תקווה לפרוץ את התעלה ולעומת זה מדוע מותר ושומה עלינו להבקיע בכוח את הדרך לאילת - וכאן הוסיף כלאחר-יד כי אכן בעניין זה אין כל חילוקי דעות, והכל תמהו. סוף סוף גמר.

עוד באמצע דבריו רמזתי לכסה כי ייתן לי רשות דיבור מייד לאחריו. כשקרא לי לעלות עבר רחש נרגש בקהל. רבים חשבו כנראה כי אני עומד להיכנס למערכה לאורך כל החזית ונתמלאו חרדה לתוצאות. כל בניין המפלגה כאילו עמד להיבקע לשניים. היה רגע של מתח עליון ושיא של עצבנות. אבל אני ידעתי בדיוק את אשר אומר - שקלתי ומניתי מראש כל מילה ומילה. קודם כל הרגעתי את החברים בהודעה כי דברי יהיו קצרים ביותר. קודם כל הזכרתי כי בנאומי התקפתי את האקטיביזם העיוור והמטומטם של בגין ולא דיברתי באותו מיקשור על הוויכוח הפנימי בתוכנו. אשר לוויכוח זה, לא פירשתי מהו ורק הצעתי שיתקיים בו בירור פנימי. פירושו של בירור הוא בירור העניין לעומקו ולאו דווקא ניסוח לצאת ידי חובה. בירור זה חייב להתקיים במסגרת נאותה, ואילו המרכז, עם כל רום סמכותו, איננו מסגרת כזאת. וגם לאחר שב"ג ראה לגולל לפני המרכז את היריעה כולה ועשה זאת על ידי הצגת העניין שהיא בעיני חד-צדדית לחלוטין, עודני מחזיק בדעתי כי לא המרכז הזה יכול לשמש מסגרת לבירור. בזה ננעלה הישיבה.

דברי תרמו הרבה לפירוק המתח ולשימעם נשמו רבים לרווחה. אף על פי כן ראיתי מסביב פנים מוכי תימהון והמומי כאב. חזרתי למקומי ושלחתי לב"ג פתק:

אתה שהתנגדת לבירור העניין בחוג קצת יותר רחב ממסיבת חברינו בממשלה, מה ראית לגולל את הפרשה בפני מרכז המפלגה כולו?

בצאתי נתקלתי בו. אמר לי: "נדהמתי למישמע דבריך ומוכרח הייתי לענות."

אמרתי: "אתה סבור כי דבריך היו תשובה לדברי? אתה ענית לא על מה שאמרתי אלא על מה שלא אמרתי מעולם. קרא את הסטנוגרמה ותיווכח."

חברים לחצו ידי והודו לי על כיבוש יצרי. אהוד אמר: "היית כאחד היוונים או הרומאים הקדמונים." אחרים טענו, מדוע לא הרחבתי קצת את הדיבור. אמרתי: "או הכל או לא כלום; לענות על מקצת הקיטרוגים הרי זה לאשר בשתיקה את הנותרים; מוטב לשתוק על הכל ויהא ברור כי היה קיטרוג בלתי הוגן, כיוון שהיה ברור כי יישאר ללא תשובה." אבל לאהוד אמרתי: "חברים רבים ודאי מלאים זעם על ב"ג בשל התנהגותו ומתפעלים מהבלגתי, אבל עם זה הם אומרים לעצמם: 'מובן כי לגופו של עניין הצדק עם 'הזקן'." זו הפעם השנייה שהוא מנצל את במת המרכז להתקפה פרועה עלי מבלי שתוכל להיות לי האפשרות להסביר למרכז היטב את עמדתי."

היה ברור כי השערורייה תתפשט ברחבי התנועה ותהיה שיחת היום בפי רבים. כן הייתי בטוח כי מחר יתפוצץ העניין בעיתונות. עם כל זה אמרתי לעצמי: זהו פורקן לדיכאונו של ב"ג לאחר שהחליט כי נכשל בעניין העיקרי ועליו לפרוש.

אבל העוול וההפקרות היו משוועים. כך להוציא ריב פנימי בעניין כה חמור לרחבי הפומביות של התנועה - ולעשות זאת באופן כה סלפני ובאין לי כל אפשרות של התגוננות והדיפה אלא במחיר פריקת כל עול של אחריות גם מצדי? נורא היה לראות אדם גדול בקלקלתו, יותר נכון בהתבזותו. נראה כי כשיא עלייתו של אדם כן שפל ירידתו.

בינתיים דחקו עניינים. מיהרנו לרחוב הירקון והשלמתי וכתבתי מחדש את רשימתי על [משה] קרן בשביל "הארץ" [ר' "הארץ", 9.8, ע' 1]. אכלתי בחטיפה עם צפורה וחיים, שהיה מזועזע ממישמע אוזניו, וחזרתי לוועה"פ לישיבה בעניין דוח ועדת גורי. עירעורו של זאב שרף היכה גלים ואשכול נתמלא חרדה להמלצות. הוא והתומכים בו היו מוכנים להציע עיכוב הקריאה. הדוח נכתב כבר, גורי השקיע מאמץ על-אנושי בשיכנוע אנשי הימין להצטרף אליו למען הבטיח הגשת דוח אחד ולא שני דוחות, סוף סוף נעתרו הללו והובטחה האחידות - והנה באים עכשיו חברים להחזיר הכל לתוהו ובוהו ולדרוש מגורי כי יכנס את הוועדה ויפתח בדיון מחודש על העניין. התנגדתי בכל תוקף למהלך זה. כל העיתונות יודעת כי הדוח גמור וכן יודעת העיתונות כי אנו יושבים עם גורי וממתיקים סוד. אם מחר יציע גורי לראות את הדוח המוכן כלא היה ולהתחיל הכל מחדש - תקום צעקה כי הממשלה מכתיבה לוועדה ציבורית, אשר היא עצמה מינתה, את ההמלצות שעליה להגיש. איזה איש ציבור יסכים לאחר ניסיון זה לשמש חבר לאיזו ועדה שהיא הממונה על ידי הממשלה? זה יהיה הרס של אחד מעקרונות השלטון בארץ. ייתכן כי הדוח מוטעה במסקנותיו - אבל אין מנוס מהגשתו כמות שהוא. סוף סוף אין הממשלה מחויבת לקבלו על קירבו ועל כרעיו ולאחר הגשתו תהיה עוד שהות לטכס עצה לגבי המסקנות שתגיע אליהן הממשלה.

הצטרפתי לצפורה אצל עדה ומשם יצאנו לירושלים. הגענו הביתה קרוב לאחת ועוד זמן רב שפכנו מרי שיחנו איש באוזני רעותו על הזוועה שאירעה בישיבת המרכז.

ואחרי כל אלה הרגשתי כי נתייצב מצב רוחי והוחזר לי ביטחוני העצמי. ובכן כלה ונחרצה מאת "הזקן" לא לחזור - הרי שעלי להיכון שוב לקבלת האחריות.