יום א', 12/6/1955
הלילה נתקצר על ידי העתקת השעון שעה אחת קדימה עם בוא עונת הקיץ. תש כוחי מהשינה הקצוצה ומהשרב הכבד שניחת בכל להטו על ראשי ההרים והביא את ירושלים במחנק שאינו פג גם בלילות אלא במעט.
בעיתונות נוסח יותר מפורט של התקפת "איזבסטייה" - בפירוש מאשימים אותנו, בשם "הציבוריות הסובייטית" - בהפרת אמונים על ידי מעילה בהתחייבותנו לא להצטרף לברית תוקפנית נגד בריה"מ.
בישיבת הממשלה נמנעתי מלמסור על השתלשלות העניינים במדיניות חוץ - לא על תגובתי לעניין הפירוז ברצועת עזה ולא על הבשורות הטובות מוושינגטון על שיפור הסיכויים לברית הגנה - מחשש לדליפות ולניצול הידיעות במלחמת הבחירות.
בישיבה לא הייתה ברכה: התחמקות כללית מלדון בעניינים עקרוניים, עצבנות יתרה בדיון על עניינים פחותי חשיבות, חוסר אפשרות להגיע להכרעה כמעט בכל עניין שהועמד לדיון.
אכלתי ארוחת צהריים בדד יען צפורה נסעה לכל היום לת"א כשבידיה צרור מצוות - ביקורי חולים וטיפול ב"מקרים" סוציאליים.
לפנות ערב התייעצות עם השופטים אולשן ואגרנט (יושבים ראש בוועדות הבחירות לכנסת השנייה והשלישית), בהשתתפות מזכיר הממשלה, על בעיית קלפיות מישנה. איזה הבדל מובהק בין אולשן ואגרנט - הראשון אש מתלקחת, תפיסת בזק יצר פעולה ועוז הכרעה, ואילו השני כבדות מופלגת וזהירות קטלנית.
זאב [שרף] נשתייר ושוחח איתי על טדי מתוך דאגה עמוקה לעתידו ואהבה כנה לאיש. מנוי וגמור עם טדי לפרוש מתפקיד מנכ"ל רה"מ, אבל האין לשמור על יכולתו הברוכה למען השירות הממלכתי על ידי יצירת תפקיד מיוחד בשבילו - מעין שליח מיוחד ואיש תפקידי חירום?
יוכבד דוסטרובסקי, שחזרה זה לא כבר מארה"ב, באה לשפוך את לבה, המלא על גדותיו שתי דאגות. האקדמיה למוסיקה הירושלמית, מוסד טיפוחיה, בא עד משבר. התמיכות הציבוריות אפסיות, שכר הלימוד אינו מספיק, המשכורות הגבוהות בערי החוף מושכות מורים מירושלים. לעומת זה יש כל הסיכויים לבסס את המוסד ולעשות אותו ואת ירושלים מוקד לריכוז כוחות נגינה יהודיים מכל העולם. אפשר להביא שנה שנה מטובי המוסיקאים היהודים בארה"ב, בכלל זה בעלי שם עולמי, למען יערכו כאן בתי-ספר-של-קיץ להשתלמות מורים ותלמידים ויחסכו למדינה את הצורך לשגר טובי כוחותיה הצעירים ללימודים בחוץ לארץ, כל שכן שרובם של אלה אינם חוזרים ולא עוד אלא הם משחיתים כל חלקה טובה ומרעילים את האווירה נגד ישראל. הדאגה השנייה היא לגורל תנועתנו באמריקה, שפנינו רק לניצולה הכספי ואין אנו טורחים אף כלשהו להשקיע בה מאמצי ארגון וחינוך והריהי מתנוונת ומזדקנת ללא כל זרימה של כוחות צעירים והתחדשות הדם וללא כל סיכויי עתיד.
דאגתי מאוד לצפורה שבוששה לחזור מת"א והייתי יוצא החוצה וממתין להופעת המכונית וחוזר לתוך הבית בפחי נפש עד שיצאתי ואמרתי לבקש את השוטרים להיוודע במשטרה אם קרה משהו למכונית כלשהי בדרך ת"א-ירושלים וכמעט פציתי פה והנה הבהיקו האורות והמכונית חרקה בעצירתה וצפורה נראתה בה כבת כפר עליזת פנים, ספק רעננה ספק עייפה, זרועותיה חשופות ושער ראשה פרוע קמעה וכולה שופעת רוח טובה.
מאוחר בערב הופיעו טדי וממי (מה משונים שמות ילדותיים אלה כשאנשים מבוגרים דוגלים בהם!) למסירת דוח על ביקור ממי ברומא. איש סודם האמריקני הוקיר את הפנייה, דיווח לבירתו, הזמין אליו את האיש בקהיר ומחרתיים יבוא הנה כשבפיו התשובה - לעת עתה אם מוכנים אמריקנים אלה לחדש מאמציהם לסידור פגישה ועדיין לא אם מוכן לכך נאצר עצמו. אותו לקוח סיפר אגב אורח, כי בדעת מחמ"ד ללחוץ עלינו לשם ויתורי שטחים בנגב למען השלום עם מצרים. הוא שמח בשומעו כי מנוי וגמור עמנו לא לוותר אף על שעל אדמה אחד.
טדי סיפר כי בריה"מ שלחה הזמנה למכון וייצמן להשתתף בכינוס אטומי במוסקבה. אמרתי כי על המכון להעביר מייד את העניין למשה"ח ולהודיע לשגרירות הסובייטית כי כך עשה. הרוסים לשיטתם - מכרכרים בכל הדרכים לעקוף במגעיהם התרבותיים עם ישראל את הצינור הממלכתי המרכזי.
"קול ישראל" הודיע כי מחמת השרב נשרפו בכפר גלעדי 40 צריפי מגורים. שלחתי להם מברק לשאול במה אוכל לעזור.
