יום ג', 7/6/1955
היום עבר מתוך דחס איום ונורא.
במשרד החוץ בדקתי עם גדעון את מצבנו בדעת הקהל העולמית, שנתחבל לא מעט הודות ליוזמותיו הערמומיות של נאצר המציגות אותו כלפי העולם הנאור כרודף שלום, בעוד שברדיו הערבי של קהיר הוא שופך אש וגופרית על ישראל ומגייס את העולם הערבי כולו לכוננות לקראת מלחמת השמד. אין ספק כי הרוחות שפרצו מישראל בדבר נכונותנו לכבוש את הרצועה סייעו לליכודה המחודש של החזית הערבית, עזרו למצרים ולעיראק לטשטש את ניגודיהן וליבו מחדש את מדורת השנאה נגדנו. חייבתי ניסיון לחדש באמצעות חוליה אמריקנית בקהיר את הגישושים בדבר פגישה עם נאצר, על מנת שגישושים אלה ייעשו כלפי נאצר ביוזמה אמריקנית לבל יתקבל הרושם כי יוזמתנו אנו נחלה כישלון במקרה שניתקל בסירוב.
ארנסט דייויס, מי שהיה חבר ממשלת הפועלים [בבריטניה], ועתה הוא mp [חבר פרלמנט] צנוע, המסייר בארץ כאורחנו, בא לשיחה.
בכנסת עם הנהלת סיעתנו לקראת הוויכוח על "העולם הזה" והטכסיס שננקוט כלפי "הכלליים" אם יתעקשו לדרוש חקירה פרלמנטרית - שכמוה כהבעת אי-אמון לממשלה.
קראתי אלי את ב"ג לחדרי בכנסת, הזכרתיו כי הבטחתי בממשלה להתייעץ איתו על הקו שננקוט כלפי הצעת נאצר והרציתי לפניו את מישנתי. היה רך מאוד, הסכים איתי בכל וביקש לשכנעני כי אין פניו להחרפת המצב במזיד, אלא הוא בעד הפגת המתיחות בגבולות אם רק אפשרי הדבר.
במשרד ראש הממשלה קיבלתי את ברנס, שבא עם ויז'יה. איתי היה תְקוֹע. שיחה זו, אשר ברנס ביקש אותה כשחזר מקהיר - כנראה משום שראה את נאצר וביקש לאזן את החשבון - נדחתה כמה פעמים עקב טירדותי ונסיעותי. הגנרל חזר ומסר לי דוח מפורט על שיחתו עם נאצר, שכבר דיווח עליה למנכ"ל. מדבריו היה ברור כי אין נאצר איתן בתוך חוגו ועל כל פנים אינו שליט יחיד. ניתחתי לו את עמדתנו כלפי הצעת הפירוז והמרצתיו לדאוג לפגישה בדרג גבוה, אשר לפניה נביא גם הצעות מצדנו.
מהר הביתה לחילוף ומייד לבית הנשיא להתייצבות הציר הדומיניקני. המנכ"ל מסר לי שם מעטפה ובה מכתב התפטרות של שלושה פרופסורים של האוניברסיטה מהוועדה האטומית. הללו טוענים כי ברגמן מולך שם בכיפה ואיננו נמלך בדעתם בשום עניין.
בשעת ארוחת הצהריים חיברתי הודעה לפרסום בשם דובר משה"ח כתשובה לדברי הרהב של נאצר ושל רדיו קהיר. גדעון וטדי באו לקבל סמכות לשליחת ממי שליט לרומא, לשיחה עם הלָקוח האמריקני של טדי אשר טרח פעם בסידור פגישתנו עם נאצר. אותו לקוח נמצא בדרכו לארץ, אך חשוב לראותו ברומא למען יתקשר משם עם עמיתו שבקהיר.
יצאתי לת"א והגעתי ישיר לביתו של ב"ג, לישיבה ראשונה של ועדת המינויים בת החמישה. בזה החלה פרשת סיוט שנמשכה עד יום ה' ועד בכלל, שבגללה קראתי לוועדה בשם "ועדת עינויים". שוב נתגלתה תמונה מדכאה של התגודדות והתרוצצות פנימית, של התעמרות מצד בעלי חזקה ושל התעלמות כוללת מצורכי התנועה כולה והמדינה כולה, תוך ריכוז עיוור של כל המעיינים בסיפוק תביעות חלקיות ובהגנה על מועמדים "נאמנים", אחת היא אם יש בהם ברכה כלשהי מבחינת נציגות הכלל וההתאמה לתפקידיו של חבר כנסת.
ישיבה זו, שארכה כמה שעות, הוקדשה לסקר כללי של המצב וכולנו נרתענו מפני סבכי הבעיה וקשיי המשימה שהוטלו עלינו. ב"ג הוכרח ללכת באמצע הדיון לשעה קלה ובהיעדרו התנהלה שיחה חופשית על תקלות ומומים מוסריים. כסה בבואו מסר לב"ג מכתב מבנו צבי. אחר כך סיפר לנו כסה מה עניינו של המכתב - כתב האשמה נגד הרמטכ"ל המסית את הדור הצעיר נגד הנהגת התנועה. כינס את בני המושבים ומשקי האיחוד, הסיר מעל כתפיו את סימני הדרגה והכריז כי הוא מדבר כאיש תנועה ולא כרמטכ"ל. קרא למרד נגד "הזקנים", קרא לממשלה הנוכחית "תבוסנית", הגדיר את מדיניות החוץ שלי כהתרפסות. התריע נגד כל ניסיון להגיע להסכם עם ארה"ב על ברית ביטחון. באחת - ניהל תעמולה לפי מיטב - או מירע - הסגנון של סיעה ב'. דרש פריצה לתוך הכנסת בכל הדרכים שייתכנו, כדי להגביר העורף האקטיביסטי של הממשלה העתידה.
כשחזר ב"ג שאלתיו אם ידוע לו דבר הופעותיו אלה של הרמטכ"ל ומה הוא אומר לעשות כדי לרסנו. ב"ג היה נבוך וגימגם משהו לא ברור.
בלילה חזרתי לירושלים.
