יום ה',  2/6/1955

 

נתתי דעתי על מצב משונה. צרפת עומדת לפתוח איתנו במו"מ רשמי על העלייה מצפון אפריקה - ממדיה ותנאיה. זו הפעם הראשונה שמעצמה נושאת ונותנת עמנו בענייני עלייה והמו"מ יתנהל בירושלים. והנה דווקא בשלב זה עומד מנהל המחלקה המוסמכת, אמיל נג'ר, לצאת לסיור לימודים באירופה המערבית וההנחה היא כי המנכ"ל עצמו ינהל את המו"מ - ללא כל בקיאות בסוגיה ובהיותו עמוס אלף דאגות אחרות. למרבה השתוממותי לי לא היה ידוע כלל ההסדר שלפיו המנכ"ל ינהל את המו"מ ולמרבה הביזיון נודע לי על כך מפיו של אורח-פורח, הלא הוא נחום גולדמן ששמע על כך בסוכנות בירושלים.

קראתי אלי את המנכ"ל והודעתי כי לא יקום ולא יהיה. אמיל ידחה נסיעתו והוא ולא אחר ינהל את המו"מ.

טדי בא למשרד החוץ ליישר את הדורי הסיפור שהגיעני כנראה במסולף איש מפי איש על מה שהוא מסר לאבא אבן בשם ב"ג. מסתבר כי אבא ביקש לדעת כוונות ב"ג ביחס אליו ותשובת ב"ג הייתה כי העניין מסור לראות עיניו של שה"ח, אבל לדעתו כדאי לו לאבן לבוא לארץ על מנת וכו'. גירסה זו משנה את הרקע אבל נשאר בה עוקץ לא טוב, אלא במקום שיהא נעוץ בגישתו של ב"ג הריהו ננעץ בתוכניותיו של אבא.

לארוחת צהריים בבית דוד דובינסקי ורעייתו, [מוריס] נוביק ורעייתו, וגוי ששמו [אירווינג] בראון, כל אלה משלחת .a.f.l [פדרציית העבודה האמריקנית] שבאו לביקור בארץ לאחר ועידת האיגודים המקצועיים בווינה. המוזמנים הישראלים היו זיאמה וקלרה, גולדה, נמיר, ברקת, משה ביתן, נתן בר יעקב, בבה אידלסון ויהודית גינזבורג.

מייד אחרי הארוחה יצאתי עם טדי לת"א, לישיבת הוועדה המדינית של המפלגה.

ואלה תולדות הישיבה. המו"מ עם ג'ונסטון הגיע עד סף הכרעה. לפי הערכת מנהלי המו"מ מיצינו את מלוא האפשרויות. התקדמנו עצומות מאז החל המו"מ לפני שנה וחצי ונחלנו הישגים חשובים לעומת הצעתו הראשונה של ג'ונסטון לפי תוכנית מיין. אם נבוא למתוח עוד את הרצועה היא עלולה להתפקע. ג'ונסטון עצמו דורש מאיתנו דברים ברורים בטרם יפנה אל הערבים לשם השגת הסכמתם הסופית. אם יהא לו הביטחון כי אנו מוכנים להסכם על היסוד המוצע, כדאי לו להיאבק נמרצות עם הערבים למען יקבלוהו אף הם. כל עוד אין לו ביטחון כזה לדידנו אינו רואה תכלית בפנייה מכרעת אל הצד שכנגד. נמצא כי "הן" שלנו או "לאו" שלנו קובעים הפעם גורל העניין. הן או לאו אין פירושם התחייבות רשמית מוחלטת מטעם הממשלה. פירושם הודעה שלי, נאמר בשמי ובשם אשכול, כי אנו נהיה מוכנים להמליץ לפני הממשלה על אישור הסכם לפי קווים אלה ואלה. אבל ברור כי גם אני גם אשכול לא נוכל לתת הבטחה כזאת בלי "גיבוי" מספיק. התעוררה השאלה מהו הגיבוי.

לפי הרושם שלי מוכן היה אשכול להסתפק בתמיכתו של ב"ג. תמיכה זו אומנם הושגה - טדי ויעקב עמלו בזה הרבה - אבל ב"ג עצמו טען כי רה"מ ושה"א אינם יכולים לתת את דיבורם בלי אישור הממשלה. הרי שגם ב"ג גם אשכול סברו כי עלי להביא את העניין לפני הממשלה לאישור.

המצב היה כי כבר הרציתי לממשלה במפורט על מצב העניין, אבל דחיתי את הוויכוח וההחלטה לישיבה אחרת. בינתיים נתפשטה מסביב אווירת הבחירות ונשתבשו היחסים בינינו לבין שותפינו "הכלליים" גם בתחום ענייני מדיניות חוץ. ברנשטיין המתון שבמתונים והפרו-אמריקני הקנאי נשא פתאום נאום מפוצץ נגד ברית ההגנה עם ארה"ב - הכריז כי ארה"ב מציגה תנאים לברית לגבי ויתורי שטח והחזרת פליטים אשר בשום פנים לא נוכל לקבלם - והכל כדי לזכות בקולות הבוחרים בכוח העמדה הבלתי פשרנית אפילו כלפי אמריקה. במצב זה שאלתי את עצמי אם אומנם תצמח ברכה לעניין מהבאתו בשלב זה להכרעת הממשלה - והגעתי למסקנה שלילית.

לעומת זה אמרתי לעצמי כי הגיעה השעה להציג את הבעיה - יותר נכון, הברירה - לפני המפלגה. הובטח לוועדה המדינית להביא את העניין לדיון מחודש בתוכה משנגיע לשלב מכריע במו"מ. מבחינת המצב הפנימי במפלגה חשוב מאוד למלא הבטחה חגיגית זו. יתר על כן, אישור המפלגה הוא יסוד איתן בשבילי ובשביל אשכול לשם קביעת עמדה ברורה כלפי ג'ונסטון. ממילא הננו עומדים לפני בחירות והממשלה הקיימת אינה יכולה לחייב באופן מוחלט את הממשלה הבאה. לעומת זה ברור כי המפלגה - כשם שהיא מהווה את הגורם המכריע בממשלה הנוכחית כך יהיה מעמדה גם במימשל העתיד לבוא. אישור מפלגתי בשלב זה יהיה יותר רציני ויבטיח יתר רציפות לעתיד מכל ניסיון להשיג את אישור הממשלה, העלול להסתיים בוויכוח עקר בפנים ובפירסום בלתי אחראי וספסרי של סודות העניין כלפי חוץ לשם עשיית נפשות וקרניים לנגח.

לכן ביקשתי השבוע את המזכירות לכנס בכל הדחיפות את הוועדה המדינית.

לישיבה זו נקבעו רק שעתיים. קרוב לשעה וחצי נמשכה הרצאתי. היו כמה שאלות אשר וינר וטדי ענו עליהן. אחרי כן ביקש ב"ג רשות הדיבור. הקשבתי לדבריו במתיחות רבה: אם הוא מחייב הרי העניין כמעט מונח בקופסה. אם הוא שולל - יהיה ריב מר אשר אין לשור תוצאותיו, הן לגופו של עניין המים והן לגבי המצב הפנימי במפלגה ומגמתה במדיניות חוץ. ראשית דבריו הדאיגה מאוד. אמר מלכתחילה כי לא כמויות המים הן העיקר - מותר להקריב כמה עשרות מיליונים מטרים עקובים כתשלום מחיר בעד ההסדר כשלעצמו. לא כן ענייני שלמות הארץ וריבונות השלטון, שבהם אין לוותר כחוט השערה. והנה מתעוררת השאלה - מה יהיה גורלנו נוכח הענק הזה ששמו ארה"ב, כל שכן אם כרוך בתוכנית השימוש בכנרת כמאגר בינלאומי. כל פשרה בעניינים אלה עלולה ליהפך בכייה לדורות. אבל לפי ידיעות שקיבל, ואם ידיעות אלו נכונות, נדמה לו כי אין סיכון כזה ולכן הוא סבור כי אפשר להסכים.

נשמתי לרווחה. באמצע הדברים חשבתי - "מי יודע לאן הוא עלול להגיע בדרך זו?" אבל הוא נשאר נאמן לעמדה שנתגבשה אצלו כנראה בשבועות האחרונים וזה לאחר שחודשים ארוכים הוא התהלך מלא הסתייגויות והתנגדויות שנפוצו משדה-בוקר על פני כל הארץ.

אחד החברים אמר לי: "אם אתה ואשכול וב"ג מחייבים - מה יש להתווכח?" אך היו שלא ויתרו בשום פנים על רשות דיבור - בראש ובראשונה בלאס וארגוב - והוחלט להמשיך בשבת בבוקר.

מהמדינית קפיץ-קפוץ לתל-בנימין, למסיבה השנתית אצל הציר האיטלקי. גננו הישן על דשאו ודקלו הבהיק בירקו הרענן, מוזהב בקרני השמש השוקעת. הסגל היה במלוא הרכבו. גברות זרות וישראלית הראו במה כוחן גדול - יותר נכון, הפגינו את מלאכת המחשבת של [התופרת] לולה בֶּר, אשר אף היא עצמה הייתה כאן. שיחת היום הייתה ביקורו של או נו, מאורע שעשה כנראה רושם כביר על הסגל כולו, מזרח ומערב גם יחד, ובלי ספק השתקף כהלכה בדוחותיהם לבירות.

כל הערב ברחוב הירקון על הניירות.