יום ג',  31/5/1955

 

העיתונות מלאה תיאור קרב התותחים שפרץ אתמול בינינו לבין המצרים ליד נירים בעקבות האש שהחלו להמטיר על יחידת צה"ל ועל עדרי הקיבוץ. ברור לי כי זו הייתה תגובה על כיבוש המוצב המצרי מול כיסופים על ידי הצנחנים שלנו, ואותו כיבוש היה מעשה תגמול על המיקוש הרצחני בו קיפחו חייהם שלושה מקצינינו. כך נמשכת השלשלת! אבל התקרית האחרונה הייתה תוקפנות מצרית גלויה - והנה בעיתונות גירסת הסוכנות הצרפתית מעזה, לפיה פסק שם משקיף או"ם כי הקולר תלוי בנו: "משוריינים" שלנו פרצו לתוך תחום הרצועה ופתחו באש והמצרים אך הגיבו!

מוקדם בבוקר החלפתי שיחות טלפוניות עם המשרד ומצאתי את החבריא דרוכים לפעולה. ברנס הוזמן למשרד החוץ ויידרשו ממנו הכחשה וטיסה דחופה למצרים לראות ולהזהיר את נאצר. יישלח מברק למזכ"ל או"ם השוהה עכשיו בפריס. מחר אקרא אלי את לאוסון ואחרי כן את ניקולס. שוב יש להתניע את כל גלגלי מכונת המלל. בינתיים הוכרחתי להסיח דעתי מהדם שנשפך - נקל לשער את מצב הרוח בנירים, שנתחדשו עליה ימי הבלהות של הפלישה המצרית ב-1948 - ולכוון עצמי כליל למיבצע או נו.

יצאנו בשיירה ארוכה של מכוניות מ"דוד המלך" ב-8.30. שוב אני איתו ביחידות. בחוצות העיר תרועות ותשואות בלי סוף - הפעם, לאור היום, ביתר שאת ובתהודה הרבה יותר חזקה מבערב בואו. כל הדרך הסברתי את הנוף, את מפעלי הפיתוח החקלאי, את הזיכרונות ההיסטוריים, את המערכות והחוויות של מלחמת השחרור. התחנה הראשונה הייתה קריית ענבים. המון החברים והילדים כיתרוהו בסקרנות ובהתלהבות ודומה היה כי הטביעוהו בנחשולי אהבתם. הייתה זו פגישתו הראשונה עם הקיבוץ ולשאלותיו לא היה קץ. מראה הלולים המשוכללים הרהיב עיניו. הובילוהו מרחק עצום ברגל ובשביל מאובק להראות לו חדרי מגורים וחוששני שנדהם מהמותרות: שטיחים ותמונות וספרים ומנורות חשמל ומקלחות ומְקֵרות. מתי יזכו איכרי בורמה למעט מזעיר מכל מנעמי תרבות אלה? אך הוא בלע בצימאון כל הסבר ותיאבונו לקבל מומחים להדרכה ולהעתיק את כל הדגמים בארץ פלאות זו בבורמה שלו הלך וגדל.

מקריית ענבים בכביש ההרים המתפתל למעלה החמישה. סיפרתי לו על החמישה [מחברי הקבוצה] שנפלו ביריות מהמארב [בשנת 1938]. ואיך מיהרנו למקום הרצח אני ובן-גוריון ואיך ראינו כתמי דם על הסלעים ואיך נאמתי בלוויה ואמרתי: "נקמתנו היא להמשיך בנטיעת היער ולהקים יישוב." התרגש מאוד. בבית ההבראה של מעלה החמישה ראינו נוף אדיר ושוב נשטפנו בנחשולי התלהבות. משם למסילת ציון. בדרך פנה אלי ואמר: "עליך לבוא לרנגון, הלא תבוא?" הודיתי על ההזמנה ואמרתי כי אצפה בקוצר רוח לנסיעה זו. לא אמרתי כי כיוון שההזמנה היא רשמית לרה"מ ולא אישית לי, קרוב לוודאי כי לא אני וצפורה נבוא אלא זוג אחר.

במסילת ציון קיבלוהו יהודי קוצ'ין השחומים נרגשות. אף הוא נפעם למראה צבעם וטיפוסם ההודי. "הלא אלה הודים ממש וכיצד עברו לדת ישראל?" היהודים עצמם טענו בחום כי הם בני גזע ישראל מקדמת דנא ואני הסברתי לו אחרי כן את ההשערה על מוצאם, כבני תערובת של יהודים יורדי ים שהגיעו לחופי הודו והתחתנו בבנות הארץ. בבית הכנסת קרא לו החזן "מי שבירך" ואיש הפוהמ"ז, [משה א'] יפה, רב צבאי לשעבר שכיהן גם בבורמה, נשא נאום קצר.

עשינו דרכנו הלאה. בתי ספר עמדו בשמש הלוהטת בצדי הכביש ונפנפו דגלונים. מכוניות משא שבאו מולנו נעצרו ונהגים הניפו ידיהם. פועלים רצו מהשדות והכרמים והריעו. כל הארץ ששה לקראת האורח הנדיר. ליד הצינורות הענקיים של קו הירקון עצרתי את המכונית, הוצאתיו החוצה והכנסתיו לתוך צינור. מול בית החרושת למלט ליד רמלה ניצבה נציגות הפועלים והמנהל בירך באנגלית רהוטה. העיר רמלה עצמה המתה והריעה. היה זה רעיון שלי כי ראש העיר וחברי המועצה עם תלמידי בתי ספר יפגשוהו "רשמית" ליד בית העירייה. הוא יֵצֵא ויברכם מבלי להיכנס לתוך הבית. כך הווה והכל עלה כמשוער והרבה למעלה מזה. השמחה הייתה שפוכה על כל פנים. ראש העיר אמר שלושה פסוקים קצרים והוא ענה קצרות. הילדים יצאו מכליהם. כל המעמד ארך דקות ספורות אך החוויה הייתה עמוקה.

בדרכנו הלאה עוררתי שאלת מקום מושבה של צירות בורמה לישראל והתאמצתי לשכנע את או נו כי מוטב להקימה מלכתחילה בירושלים.

עם התקרבנו לת"א רבו התרועות המתפרצות מפי חבורות שבצדי הדרכים ובהגיענו ליד-אליהו הצטופפו כבר המונים. כאן עברנו למכונית פתוחה, ומשהגענו לכיכר המושבות נתחלפו רוכבי האופנוע שנסעו כל הזמן לפנינו בשוטרים רוכבי סוסים, קצב המסע הואט ויצאנו לעבור בסך ברחוב אלנבי.

המעמד היה כביר והומם. קבלת פנים כזו עוד לא ראתה תל-אביב, גם ברור כי בשום מקום בעולם לא יזכה ראש ממשלת בורמה כמותה. המונים עצומים היוו חומות-אדם חיות משני עברי הרחוב, מילאו את היציעים, החלונות והגגות געשו בתרועות, ניפנפו ידיים, זרקו פרחים, השתוללו משמחה. בתי ספר לעשרות עמדו בשורות צפופות על שפת המדרכות. פני הילדים שזופי חן ועיניהם הנוצצות היו מחזה נפלא. ההתלהבות בקעה מתוך תוכי נשמת העם - כל גבר ואישה וילד היו שותפים לה בעליל אישית. זה לא היה עדר אדם - היה זה עם אשר כל יחיד בו משמש נושא בעל הכרה לחוויית הכלל. או נו לא ידע נפשו. אמר לי: "העם שלנו אינו רגיל בכגון אלה. אין בו ההתעוררות. לא הסכין להריע ולמחוא כף. ביום העצמאות, בצאת הנשיא למסע חגיגי ברחובות, הכל עומדים דומם צמודי ידיים ואין איש מרים קולו או עושה תנועה כלשהי. התחלנו משלחים כרוז עם רמקול לפני עבור הנשיא לעורר את ההמון לתשואות. כמה זמן עבר אצלכם עד שאימנתם את הציבור שלכם לביטוי כזה של סבר פנים?" אמרתי לו כי לא היה כל צורך באימון - זהו הרגלם של אנשינו מאז ומעולם והרי כולם לב אחד. דומני שהאמין לי. אבל להצדקת שאלתו התמימה יצוין כי כל הזמן שוּנן באוזניו כי אין אנו עם ככל העמים הקיימים במלוכד ובמגובש מאז ומקדם, אלא שבטים אנו שחיו במפוזר ובמפורד מדורי דורות ואך זה התלקטו מאפסי ארץ ותהליך מיזוגם עודנו בעיצומו. מדוע איפוא לא יתמה נוכח אחדות הוממת זו של תגובה וביטוי, אשר רבבות שותפים לה, איש ואישה, זקן ונער? אמרתי לו כי בעצמי תהיתי על נחשול אדיר זה של התלהבות המונים ואין לי הסבר אלא במועקת המצור האופפת את נפש העם זה שנים והנה פתאום נבקעה חומת ההסגר והופיע בפירצה אורח ממרחקי אסיה המבשר ברית אחים ועושה את חזון השלום לממשות. אך לא עת שיחה הייתה השעה. שרשרות ילדים כערוגות פרחים משני עברי הרחוב והמוני אדם מריעים, גברים מניפים כובעיהם, ונשים יפהפיות יורות ברקים מעיניהן - מה רבו בנות ישראל החינניות ("אכן אין לבוז לעם הזה כי נשים יפות להם", אמרו חיילי הולופרנוס לפי הכתוב בספר "יהודית"!), לֶחייהן ורָדים אדומים כהים ועיניהן ברקת, וצחוקן הנדיב והחופשי מעלה את יופיין לשיאו, ושעטנז המוצָאים הופך את הסרט החי של שפעת דיוקניהן לשלל צבעים רקמה, והפרחים ניתכים עלינו כגשם נדבות ומכל החלונות והיציעים והגגות בוקעות תרועות הגיל, ואו נו מניף ידו ומצהיל פניו השחומות פעם לימין ופעם לשמאל ואני מושכו בשרוולו ומצביע על גושי אדם הניצבים במרומי הבניינים הנישאים והוא מגביה פניו כלפי מעלה והשמש מציתה אש בחיוכו וזרם החשמל האנושי חוזר משם מייד כשהאנשים יוצאים מכליהם למראה תשומת לבו. עד שנלאה או נו לשבת ויקום ויעמוד על רגליו והחל תופס פרחים שנזרקו אליו ומחזירם לתוך הקהל והללו חוטפים אותם מי באוויר ומי ממרצפת הרחוב והעיר תל-אביב כולה ששון וצהלה.

כך הגענו לבית העירייה שבקצה רחוב ביאליק ונכנסנו פנימה תוך סכנת נפשות בעד הפתח הצר והתיישבנו בדוחק מופלג וראש העיר נשא משאו הממושך והאורח ענה קצרות והודה נרגשות על שנתכבד באזרחות כבוד. דיזנגוף ואחד העם, בלפור ורוטשילד ורבים אחרים השקיפו בתימהון מתוך מסגרות תמונותיהם על המראה המוזר, בהצטרף לחבורתם איש עגול פנים ושחום עור, שחלוקו יורד על מידותיו וראשו עוטה צניף משי עם כנף מזדקרת, והכל חולקים לו כבוד רם ו"הוד מעלתך" יכנוהו.

בצאתנו שוב תרועות ותשואות. לא עוד אותה הצטופפות, אבל התעוררות היחידים עשתה רושם עוד יותר חזק מבחינת איכותה מאשר התלהבותו המגובשת של ההמון הדחוס. מכל בית זינקו אנשים החוצה להשמיע שלום, למחוא כף, לזרוק פרח. ליד כיכר דיזנגוף אמרתי לנהג לעצור ומייד הוקפנו קהל רב ונוצרה טבעת משולהבת. נפרדתי כאן מאורחי ונסעתי עם צפורה לרחוב הירקון ואילו הפמליה אחזה דרכה לארוחת צהריים של שר מסו"ת ב[מלון] "רמת-אביב" ואחר הצהריים סייר או נו בבית חרושת "עסיס" וראה בלווית גולדה מפעלי שיכון עממי בחולון וטייל בגן העצמאות של ת"א.

אכלנו ארוחת צהריים עם חיים. התקשרתי עם המשרד. השיחה עם ברנס הייתה יעילה ביותר. הוא הכחיש את גירסת עזה והתחייב לפרסם את ההכחשה. כן קיבל על עצמו לטוס מייד לקהיר על מנת לקחת דברים עם נאצר עצמו. תוכנית אחר הצהריים הייתה מוקדשת לענייני הבחירות בקרב היישוב הערבי. תחילה פגישה עם אנשי מפתח בענפי פעולה שונים לעודדם ליתר עֵרות ואחר ישיבת המטה, בה קבענו מסמרות לגבי הרשימות והעומדים בראשן - הכל לפי צירופי הכוחות וסיכויי ההתאמה האישית. רשת יחסי העדות והיחסים בתוך העדות סבוכה ביותר.

בנוסעי מהמפלגה חזרה לרחוב הירקון והנה קהל צובא על בית ב"ג בשדרות הקה"ק. האומנם או נו? אבל לפי התוכנית הוא נועד לבקר את ב"ג בשדה-בוקר ולא בת"א, ונעשו סידורים מפותלים כדי להביא את האורח הדגול לנווה המדבר של ה"בודיסט" הישראלי. בבואי הביתה התברר כי אכן הייתה זו שיירת או נו. ב"ג טילפן לרמת-אביב ודרש כי או נו יובא לביתו ולא הייתה ברירה אלא לשבש את התוכנית ולהביאו. את הערכתי לנוהל זה מוטב לי לכבוש בחובי. ההסבר הרשמי שנתן ב"ג למישאלתו היה כי עליו לציין לבורמי מראש את הנושאים עליהם יבקש לשוחח עמו בשדה-בוקר - הכל בעיות בפשר תורת בודה. או נו ודאי התרשם כיאות מספרייתו העצומה של ה"זקן".

אחרי ארוחת הערב - ל"הבימה". דגרנו רבות על הבעיה - איזה חיזיון להראות לאו נו. בחירתי הייתה "היהודי הנצחי" - עז, קצר וחושף תעלומות התולדה העברית. "הבימה" לא הייתה מוכנה לכך. הציעה "מיכל בת שאול". מחזה זה פסלתי - כולו שיח ואין בנושאו עניין רב. סוף שזנחנו את התנ"ך והתפשרנו על "בערבות הנגב" - אם לא קדמוניות, אזי העבר הקרוב ביותר שעודנו רוטט, אם גם בלי כישרון רב.

כשעלינו ליציע עם או נו ניגנה התזמורת את ההימנון הבורמי ו"התקווה". המשחק החל בעצלתיים ולחשנותי לאו נו התנהלה בכבדות. אך לאט לאט נכנס לקצב העלילה ונתרתק. נתגלו לו נצורות מלחמת שחרורנו - כי יישובים מבודדים נותקו, כי לא היו לנו תותחים, כי התחלנו את המלחמה בלי מטוסי קרב. הקשיב בהתעניינות מפליאה להסברת הדין-ודברים שפרץ בתוך הקיבוץ הנצור. בתום המערכה הראשונה הצעתי לו לפרוש למנוחת לילה אך הוא הודיע כי ישב עד הסוף. התנצלתי כי עלי לשוב לירושלים ונטשתיו.

הגענו לירושלים מאוחר בלילה. מצאתי שדר כי ראשי סיעתנו בכנסת מוכרחים לראותי מייד כבואי. הופיעו יעקב שפירא ועמי אסף. הבוקר התפוצצה פצצה בדפוס של "העולם הזה". הגירסה האנטי מפא"ית היא כי זהו מעשה סוכניו של אבא חושי אשר השבועון המזוהם יורד לחייו. סיעות האופוזיציה, לרבות הצה"כ, עטו על השלל. הוגשו חמש הצעות לסדר היום. חברינו החליטו להגיש אף הם הצעה. כדי להוציא רוח ממפרשי המקטרגים מוטב כי הממשלה תקדים ותמסור הודעה, אף תכריז כי אינה מתנגדת לוויכוח. זה יתקיים אז בשבוע הבא והמפלגה תוכל לגולל את יריעת התועבות של "העולם הזה". טילפנתי מייד לאיסר בת"א והזמנתיו למחר.