יום ה', 26/5/1955
כל הבוקר במשרד החוץ שבקרייה התל-אביבית.
ישיבה בעניין רכוש יהודי עיראק. התוכנית היא להקים שתי ועדות: אחת ציבורית להרשמת הרכוש והתביעות ואחת משפטית לעצה מקצועית כדת מה ניתן לעשות. הוזמנו המועמדים לשתי ועדות - חברי הראשונה כולם עולי בבל, בכללם שני חברי הכנסת [בנימין סילס] ששון מ"הכלליים" ו[שלמה] הלל ממפא"י, ואילו חברי השנייה עורכי הדין [יעקב שמשון] שפירא, [יעקב] סלומון ו[אברהם] לוין. ביררנו את הבעיה וקבענו גבולותיה, שלא לעורר תיאבונות מופרזים אצל בעלי התביעות ולא להתחייב כלפיהם אף כלשהו גם במסגרת המצומצמת.
נתכנסנו שלושת השגרירים ואני והדרכתים לקראת ישיבת ועדת חוץ וביטחון. הישיבה נתקיימה על המרפסת ונמשכה כשלוש שעות. כדי לא להכשיל את השגרירים בהרצאות ארוכות ובדברים מיותרים קיבלתי הצעת גדעון וסידרתי כי יציגו להם שאלות והם יענו. שלושתם עמדו יפה במיבחן.
עזבתי את הישיבה בטרם נגמרה כדי לקבל משלחת של ידידי הטכניון החיפני מארה"ב ומאנגליה. סיפרו לי על תוכניותיהם ונעים היה לראות חבר אנשים בעלי משקל מסורים בלב ונפש למוסד ישראלי ורואים בעבודתם למענו עולם ומלואו.
לארוחת צהריים במלון "דן". המארח היה המנכ"ל והאורחים שגרירי צרפת ובריטניה, צירי איטליה וברזיל, אבן וצור. השיחה לא העלתה ולא הורידה והכל התנבאו לניצחון השמרנים בבחירות הנערכות היום באנגליה.
מייד אחר הארוחה לירושלים. יעקב הרצוג שנתלווה אלי דיווח בדרך על כמה עניינים. הוא וטדי עמדו לסיים עם אשכול וספיר ניסוח זיכרון דברים כיסוד להסכם עם ג'ונסטון - עדיין לא הסכם רשמי עם ממשלת ישראל, אלא מיסמך אשר אני ושר האוצר נביע נכונותנו להציעו לאישור הממשלה. ברגע האחרון עיכב אשכול את מהלך העניין על מנת להתייעץ עם ב"ג וזה טען בצדק כי הדבר מחייב אישור הממשלה. נמצא כי הדבר יידחה עד יום א' ויש בזה אי-נעימות כלפי ג'ונסטון שהובטחה לו ידיעה עוד השבוע.
אמרתי כי אני רואה כורח בדחייה יותר ממושכת. לא אגיש את העניין לאישור הממשלה בטרם יידון בגוף מפלגתי. יש התחייבות מצדי להביאו תחילה לאישור הוועדה המדינית וזאת אוכל לעשות רק בשבוע הבא. הווה אומר, לממשלה יוגש הדבר רק כעבור שבוע. ולא נורא כלל אם ג'ונסטון ירגיש כי יש בתוכנו כאן התלבטות קשה ואנו נאבקים עם מסתייגים ומתנגדים. עמדה חיובית שנגיש לו לאחר מאבק פנימי תהיה יותר חשובה בעיניו וממילא יבין כי ממנה לא נוכל לזוז ואז ייזהר מלדרוש ויתורים נוספים. להיפך, אולי נשיג אנו ויתורים ידועים ממנו. אומנם פירוש הדבר כי אבן יחזור בידיים ריקות. גם בזה אין כל רע - מוטב כי יהא ברור לאמריקנים מה קשה עלינו ההתפשרות עם הצעתם האחרונה.
יעקב סיפר על שיחה שהייתה לשלושת השגרירים עם הרמטכ"ל. אחר כך שמעתי עליה פרטים נוספים מפי גדעון ונצטייר סיכום שכזה: [אמר משה דיין: אין לנו כל צורך בחוזה ביטחון עם ארה"ב. להיפך, הוא יהיה אך לרועץ לנו. ממילא אין נשקפת לנו שום סכנה מיתרון כוחן של מדינות ערב עוד ל-10-8 שנים. גם אם יקבלו סיוע צבאי ממערב ידנו תהיה על העליונה, כיוון שאנו עדיפים מהם לאין שיעור בשליטה על כלי נשק חדישים. חוזה הביטחון רק יכבול ידינו וישלול מאיתנו כל חופש פעולה - והוא הדרוש לנו בשנים הקרובות. מעשי תגובה - אשר לא נוכל לעשותם אם נהיה קשורים בחוזה ביטחון - הם סם חיים לנו.
ראשית, הם מחייבים את הממשלות הערביות לנקוט אמצעים נמרצים לביטחון הגבולות, כמוכח מפעולתה של ממשלת ירדן.
שנית, וזה העיקר, הם המסייעים לנו להחזיק את המתח ביישוב ובצבא. בלעדיהם לא יהיה לנו עם לוחם וללא משטר של עם לוחם הרינו אבודים. בני המושבים שנחלצו לנגב יטשו את עמדותיהם ויחזרו אם נעבור לסדר היום על מעשי רצח ללא תגמולי עונשים. רק משום שהפכנו למדינת חסות ואנו מבקשים תיקון למצב הביטחון המעורער בפניות דיפלומטיות אל מעצמות זרות השתרר ביישוב מצב רוח שאינו מאפשר פיתוח תנועה חלוצית. אסור לספר כי אין לארה"ב או לבריטניה מזימה לקרוע מאיתנו את הנגב. למען ילכו בחורים לנגב יש להתריע על סכנה הנשקפת לו.
הדברים נאמרו בלהט ובכוח שיכנוע רב. מסקנותיהם ברורות. אין למדינה הזאת דאגות בינלאומיות, אין לה בעיות כלכליות, שאלת השלום אינה קיימת כלל, לא חשוב כלל מה יתחולל באזור שמסביב או אפילו בעולם כולו - היא רשאית, אף חייבת, לעשות חשבונה מתוך צרות אופק גמורה ולחיות על חרבה, גם לראות בחרב את המכשיר העיקרי, אם לא היחיד, להרמת רוחה ולהחזקת המתח המוסרי בשורותיה. לשם כך מותר לבדות סכנות - לא, מצווה לעשות זאת - ולשם כך חובה לנקוט שיטה של נקמת דם (בפירוש נאמר: "מימי 'השומר' המסורת שלנו היא לנקום בעד כל מעשה רצח"). ועל הכל, מי יתננו מלחמה חדשה עם ארצות ערב כי אז ניחלץ אחת ולתמיד מכל הצרות ונצא למרחב (פליטת-פה כזו: "ב"ג עצמו אמר כי כדאי לשלם לאיזה ערבי מיליון ל"י למען יתחיל במלחמה!").
גדעון טוען: "הן כך התחיל הפשיזם באיטליה ובגרמניה!"
בבואי לירושלים נקלעתי לתוך מסיבת עובדי מדינה בכירים ממשרדים שונים שהוזמנו לביתי לשיחה על כוס תה עמי ועם שר האוצר על בעיית המשכורת לקראת פירסום הדוח של ועדת גורי. הייתה שיחה גלוית לב. שר האוצר הכביד אַכְפוֹ וקיבל תשובות חריפות. היה ברור כי חלה הזנחה רבה לגבי קשרים עם הפקידות המינהלית שההסתדרות נואלה לדחוס אותה לתוך מיטת סדום של איגוד עובדי המדינה המיוצג על ידי אנשים שאין לאנשי הדרגות הגבוהות שום דרך ארץ כלפיהם. גם לגופו של עניין השכר נכנסנו למצב שאין להחזיק מעמד בו. ועם כל הסכנות הכרוכות בהיענות לתביעת הסוגים האלה - שמא תגרור אחריה העלאת שכר כללית שבעקבותיה תבוא הידרדרות לתהום האינפלציה - אין מנוס מתיקון העוול שהם סובלים ממנו זה שנים. אחד מאנשי אשכול אמר דברים כדורבנות באוזני אלופו: "אל תחששו כי נשבות. לא נשבות. אל תחששו כי יעילותנו תרד. היא תעלה. אבל הן אתם דורשים מאיתנו יחס נפשי לעבודה, נאמנות גמורה, חרדה לעניין. זאת לא תקבלו. אינכם יכולים לקפח ולדרוש."
רק אחרי גמר השיחה הזאת - אשר לא נסתיימה, אלא נפסקה מחמת בוא החג, והוסכם להמשיכה כעבור זמן - עליתי למעלה ובירכתי לשלום את דוד ואת ברכה הכהן שהגיעו הבוקר מרנגון ובאו להתארח אצלנו יחד עם בנם יחזקאל הנמצא עכשיו בהכשרה בעין-גב. כל הערב עבר בשיחות עם דוד על רנגון ועל ביקורו של או נו, ועל בעיית יורשו של דוד ועל העניינים בארץ.
