חרושת זוועות - 1961-1960

מערכה שנייה של פרשת לבון - "עסק הביש"

 

["פרשת לבון" נתלקחה מחדש בראשונה בשנת 1960 וסביבה נקשרה תכתובת בין דב"ג ומ"ש והיו מספר התבטאויות של מ"ש בעל-פה ובכתב; נוכח חשיבות הנושא מובא להלן, בתום אזכורי "הפרשה" ביומן, כל החומר לגבי המערכה השנייה שלה, ששמר מ"ש בתיק צמוד ליומן, אף שעיתויו חורג ממסגרת היומן:]

 

מקרא קיצורים:

דב"ג: דוד בן גוריון

מ"ש: משה שרת

חו"ב: חוץ וביטחון

רה"מ: ראש הממשלה

אלוף/מ: אלוף משנה

פ"ל: פנחס לבון

שה"ב: שר הביטחון

מועב"ט: מועצת הביטחון

וש"ן: ועדת שביתת נשק

יומ"ש: יועץ משפטי

מ"מ: ממלא מקום

בח"ז: בחודש זה

להד"ם: לא היו דברים מעולם

ר"ל: רוצה לומר

 

 

[מכתב רה"מ דב"ג למ"ש:]

 

למשה שרת - שלום וברכה,                                                                שדה בוקר, 29.9.1960

 

אהיה אסיר תודה אם תוכל לתת לי הודעה על מינוי ועדת אולשן-דורי; אם לבון דרש ממך מינוי ועדה, או עשית זאת על דעת עצמך, ומה היו ה-terms of reference [תחומי המשימה והסמכות] של הוועדה, אם היו כאלה.

לבון היה אצלי ביום ב' בשבוע זה (26.9.60). זוהי הפעם הראשונה והיחידה ששוחח איתי על "העניין".

א - טען נגד מינויו של [השופט העליון] חיים כהן בוועדת החקירה של הרמטכ"ל [רב-אלוף חיים לסקוב, "ועדת השלושה" שמינה רה"מ דב"ג ב-12.9.60] וסיפר שעוד בהיותו בממשלה התנגד לחיים כהן והציע לממשלה להסירו ממשרתו.

אמרתי לו:

1) אני שומע זאת בפעם הראשונה.

2) אילו הייתי אז בממשלה ושומע הצעתו הייתי מתנגד לה, כי חיים כהן לדעתי איש מוכשר במקצועו.

3) יעצתי לרמטכ"ל שנוסף לשני הקצינים בוועדת החקירה מדרגתו של [אל"מ] גיבלי [אל"מ אהרון דורון ואל"מ מתתיהו פלד] - יש צורך באיש יודע משפט המבין לחקור אנשים, ושמחתי לשמוע מהרמטכ"ל שחיים כהן הסכים להשתתף בוועדה.

לבון דרש ממני שבמקום הוועדה אני אכריז בפומבי שאין הוא אשם וידיו לא היו במעל הזה (הוא לא השתמש דווקא במילים אלה). אמרתי לו כי על כל העניין אני יודע מקביעת מסקנות הוועדה של השניים [ועדת אולשן-דורי]. הוועדה לא הגיעה לשום מסקנה, ואני משום כך לא טיפלתי עוד ב"עניין" וגם החלטתי לא להתעמק בו. בעיני אין לבון חוטא, כי אין לי כל יסוד לכך, אבל איני זכאי להכריז הכרזה שהוא דורש ממני - כי איני מכיר העניין, איני חוקר ואיני שופט, ולא אכריז דבר שלא ידוע לי. אמר - שהוא יפנה לוועדת חו"ב. אמרתי לו שזוהי זכותו ועניינו. לאחר שוועדת השלושה של הרמטכ"ל [ועדת כהן] תסיים בירורה ותמסור לו מסקנותיה – אמסור המסקנות לממשלה - ובזאת יסתיים תפקידי בעניין; אם משרד המשפטים יראה צורך לעשות איזו פעולה שהיא - זה יהיה עניינו.

עיינתי ב"דברי הכנסת" מיום 21.2.55 (באותו יום מסרת את ההודעה על התפטרות לבון). מצאתי שארגוב הודיע כי "שר הביטחון פנחס לבון הביא את נימוקי התפטרותו לפני ראש הממשלה ובפני ועדת חו"ב של הכנסת". נימוקים אלה אינם מענייני, אבל רציתי לברר כיצד נתמנתה ועדת השניים.

 

                   בברכת שנה טובה,

                   ד. בן-גוריון

 

 

[מכתב רה"מ דב"ג למ"ש:]

 

למשה שרת - שלום וברכה,                                                                שדה בוקר, 1.10.1960

 

מהפרוטוקולים של ישיבת הממשלה וועדת חו"ב, שבהם הודיע לבון על התפטרותו, כבר הוברר לי שוועדת השניים נתמנתה על פי דרישת לבון.

בפרוטוקולים אלה נתקלתי בתעלומה חדשה שלא הייתה ידועה לי: כי לבון דרש ממך "שינויים רדיקליים למדי במבנה מערכת הביטחון כולה ובסמכויות ענפיה השונים", וכי ידע בהציעו זאת כי הוא מציע "דבר חמור ביותר", כדברי לבון בוועדת חו"ב מיום 21.2.55. ובישיבת הממשלה יום לפני כך אמר כי "הודעתי לראש הממשלה שלפי דעתי אין למנוע כישלונות כאלה (המדובר כנראה על התקלה המצרית) ואין להבטיח שליטה גמורה על כוחות הביטחון בלי קביעת יסוד תחוקתי לפעולות כוחות הביטחון - ובלי שינויים רדיקליים במבנה מערכת הביטחון כולה ובסמכויות ענפיה השונים".

אם הצעות אלה של לבון אינן בגדר סוד שבינך ובינו - אהיה אסיר תודה אם תוכל למסור לי מהי תוכנית השינויים הרדיקליים שלבון הציע. כשר ביטחון עד פרישתי לשדה בוקר וכשר ביטחון לאחר חזירתי משדה בוקר לא ראיתי צורך בשינויים רדיקליים במבנה מערכת הביטחון, ולא ראיתי תקלות וכישלונות שצמחו במבנה הקיים. אבל לא ראינו אינה ראיה, ואולי יש ממש, וממש כלשהוא, בהצעת לבון, וכאחראי למערכת הביטחון הייתי רוצה לדעת - אם אפשר - מה הן ההצעות, לבדוק אותן לגופן.

ולכן אם אין כל מניעה מצפונית או גילוי סוד של הזולת - הייתי רוצה לדעת (ואולי גם אני חייב לדעת) מה הן ההצעות אם הן עדיין זכורות לך.

 

                     בברכה,

                     ד. בן-גוריון

 

 

[מכתב מ"ש לרה"מ דב"ג:]

 

לראש הממשלה שלום!                                                                      2 באוקטובר 1960

 

עודני שוהה לענות הבוקר על מכתבך מ-29 בספטמבר - התשובה עליו נתעכבה בגלל יום הכיפורים - והנה הגיעני מכתבך מ-1 באוקטובר. אענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

מינוי ועדת אולשן-דורי נעשה, כפי שהתברר בינתיים גם לך מן הפרוטוקולים, על פי דרישתו של לבון. בחירת שני האנשים הייתה שלי, אבל לבון הסכים להרכב שהצעתי.

אשר ל-terms of reference, הרי לדאבוני אין אני זוכר את ניסוחם המדויק, גם לא אזכור אם הם נוסחו בכתב - אם כי יש לשער כי כן היה הדבר. בקשתו של לבון הייתה להוכיח, כי שלא כטענת גיבלי הוא לא נתן הוראות למבצע מסוים במצרים. ממילא מובן כי נקודה זו נכללה בהגדרת משימת הוועדה ומכל מקום היא הייתה בה העיקר. אבל עד כמה שזכור לי ראיתי צורך להרחיב את הסמכות מעבר לנקודה זו. לבון התנגד בתחילה להרחבה ועל כך הייתה חליפת מכתבים בינינו. נדמה לי כי לבסוף הורחבה הסמכות כפי שרציתי. לא אזכור מה הייתה ההרחבה. אותי העסיקו אז בעיית יחסי לבון עם צמרת המטה הכללי ומשרד הביטחון וכן פרשיות ביטחון אחרות ואני מניח כי ההרחבה חלה באחד הכיוונים האלה. [יצחק] אולשן אינו זוכר את פרטי הגדרת המשימה. הוא היה סבור כי היא כלולה במסקנות, אך טעות הייתה בידו. את [יעקב] דורי לא שאלתי. אולי שמור נוסח הגדרת המשימה בתיקי משרד ראש-הממשלה - אני משער כי אפשר לברר זאת בלי קושי.

למכתבך הראשון הנני נוטל לעצמי רשות להוסיף הערה החורגת ממסגרת התשובה שאני חייב בה. אתה כותב על התנגדות לבון למינויו של חיים כהן כראש ועדה מסוימת ואחר כך אתה עומד על דרישת לבון ממך להכריז בפומבי כי "ידיו לא היו במעל" או משהו מעין זה. ואתה כותב: "אמרתי לו כי על כל העניין אני יודע מקריאת מסקנות הוועדה של השניים. הוועדה לא הגיעה לשום מסקנה... איני זכאי להכריז ההכרזה שהוא דורש ממני... לא אכריז דבר שלא ידוע לי." הערתי היא, כי אם נכונות הידיעות שהגיעו לאוזני, אזי חוששני כי נפלה כאן איזו אי-הבנה בינך לבין לבון. עד כמה שניתן לי להבין - ואפשר טעיתי - הבעת התנגדותו של לבון לראשותו של ח' כהן לחוד, ודרישתו כי תכריז מה שתכריז לחוד - ואין קשר בין הדברים. גם אין לבון מסתמך על מסקנות ועדת השניים, אלא הוא נשען על איזה דין-וחשבון פנימי של אגף-מודיעין המוכיח את צדקת טענתו, וזה ללא קשר עם מה שהתברר או נתגלה באותו משפט שבעקבותיו מיניתָ את ועדת כהן.

ועתה למכתבך השני.

אין מצדי שום מניעה, מצפונית או אחרת, למסור לידיעת ראש-הממשלה ושר-הביטחון של עכשיו חילופי דברים שהיו ביני כראש-הממשלה לבין לבון כשר-הביטחון ב-1955.

אמת נכון הדבר, כי בעת ובעונה אחת עם הבירורים בעניין פרשת קהיר - אבל להלכה לאו דווקא לרגל אותה פרשה, אם כי למעשה ודאי היה קשר בין הדברים - הגיש לבון תוכנית מרחיקה לכת על שידוד מערכות במבנהו הארגוני של משרד הביטחון. עד כמה שזכורים לי הדברים היה עיקרה של התוכנית בחלוקת משרד הביטחון לשלוש חטיבות נפרדות, כל אחת כפופה באורח ישיר לשר הביטחון, עם ביטול תפקידו של המנהל הכללי. אפשר היו כלולות בתוכנית גם הצעות על שינויים במבנה המטה הכללי, אך זאת לא אזכור. אני בטוח כי פרטי הדברים זכורים היטב ללבון עצמו. כיוון שהגשמת התוכנית הוצגה כתנאי להישארותו של לבון בתפקיד שר הביטחון, היה לתוכנית חלק ביצירת המצב שהביא לידי התפטרותו של לבון מתפקידו. כשלעצמי לא גרסתי אז את התוכנית - על כל פנים לא על קִרבּה ועל כרעֵיהַ ולא את הגשמתה המיידית - ולו גם משום הזעזועים החמורים שהיא הייתה מוכרחה לגרום במערכת הביטחון. אבל שוב, אין לעניין זה קשר עם תביעת לבון לניקוי שמו מאשמת-שווא.

                    

                  בברכה,

                  משה שרת

 

[מכתב רה"מ דב"ג למ"ש:]

 

למשה שרת - שלום וברכה                                                                 2 באוקטובר 1960

 

קיבלתי מכתבך ואני מודה לך מקרב לב על תשובתך ועל תוכנה. ודאי קיבלת כבר העתק של מכתבך [נראה שמ"ש כתב את המכתב לעיל ביד וביקש מדב"ג העתק].

הייתי בוועדת הביטחון והודעתי חלק מהדברים שאני מוסר הערב לעיתונים.

בהודעה אני מכחיש כמה ידיעות מסולפות שהופיעו בעיתונים שונים - בוועדת חוץ וביטחון עמדתי רק על שתי העובדות הנפרדות שיש אומנם קשר מסוים ביניהן, אבל כל אחת עומדת ברשותה.

1) המקרה האומלל במצרים, שוועדת השניים לא הגיעה אחרי בירוריה לחקר האמת, מי נתן הפקודה.

2) סיבת התפטרותו של לבון, באשר לא נתקבלו הצעותיו לשינוי מבנה מערכת הצבא.

אנשי "חירות" רוצים להוסיף לבחוש בקדרה זו - והודעתי לוועדה שאני ממונה על ביטחון ולא על משפטים, ולדעתי גם ועדת חוץ וביטחון אינה מוסד משפטי.

אבל ברור שלבון יופיע בוועדה כנראה ביום ג' - ונדמה לי שיש לו הזכות הגמורה לכך, אם כי נדמה לי שאם הוא יאשים מישהו - רשאי המישהו להופיע גם הוא. אבל אין אני ממונה על הוועדה ועל פעולותיה.

ושוב אני מודה לך על תשובתך.

 

                    ב ב ר כ ה,

                    ד. בן-גוריון

 

[העתק מכתב פנחס לבון לרה"מ דב"ג, שנשלח למ"ש:]

 

לראש הממשלה ד. בן-גוריון - שלום וברכה!                                           תל-אביב, 3.10.1960

 

קראתי את הודעתך לעיתונות ביום אתמול ובוודאי אגיב עליה. הפעם חפץ אני, ברשותך, לנגוע בנקודה אחת הכלולה בהודעה זו.

לאחר קביעתך שלא "הודחתי" מתפקידי כשר הביטחון וכי הנימוק להתפטרותי היה שהצעותי לשינויים במערכת הביטחון לא נתקבלו על דעת הממשלה, הנך מוסיף: "עד היום איני יודע מה הם השינויים שהציע שר הביטחון דאז במבנה מערכת הביטחון... ובפגישותי עם פנחס לבון לא שמעתי מפיו מה הן הצעותיו".

ארשה לעצמי שוב לרענן את זיכרונך - מייד לאחר כניסתך לממשלה כשר הביטחון הזמנת אותי כדי לשמוע מפי את הצעותי וסיכומַי. באותה שיחה אמרתי לך, כפי שאמרתי לפני התפטרותי לרה"מ מ. שרת, שיש לסלק שני אנשים ממערכת הביטחון והם אלוף/מ ב. גיבלי ומר ש. פרס. כמו כן מסרתי לך בע"פ את הצעותי השונות על מבנה מערכת הביטחון.

כל זה היה ביום 22.2.55 בלשכתך בתל-אביב.

מייד לאחר השיחה העליתי, לפי בקשתך, הצעותי על הכתב, ושלחתי אותן אליך במכתבי מיום 24.2.55.

 

יכולת כמובן שלא לקבל את הצעותי אפילו בחלקן, אך אינך יכול לאמר שאינך "יודע עד היום מה השינויים" שהצעתי.

 

                     בברכה,

                     פ. לבון

[העתק] לח' מ. שרת

 

[מכתב דב"ג למ"ש]

 

למשה שרת - שלום וברכה,                                                                13.10.1960

 

לא אטפל ב"עלילת גבעת-חיים" עד שתסוים הבהרת הפרשה של לבון בוועדת חו"ב ובמשפט שייערך לאחר חקירה חוקית על-ידי ועדה מוסמכת מבחינת החוק בישראל.

עכשיו אני רואה חובה להעמיד אותך על סתירה שנראית לי בין ההוראות מיום 2.1.1955 לוועדת השופט אולשן ורב-אלוף דורי שהואלת להמציא לי, ובין עדותו של לבון בוועדת חו"ב ביום 11.10.60. לבון אמר בין השאר: -

"אני דרשתי הקמת הוועדה הזאת. זה לקח איזה זמן - בירורים וכן הלאה, אחר-כך ראש הממשלה הציע את שני האנשים האלה ואני אמרתי לו: אין לי שום קשר מיוחד את האנשים, תחליט את מי אתה רוצה שתמנה". והוא מינה את שני האנשים האלה - - מתי בדיוק הוא מינה איני זוכר. ביחס ל"טרמס אוף רפרנס" אני חייב להגיד, שלצערי הרב הם שינו לאחר שהוועדה התחילה לעבוד (י. בר-יהודה שואל: שינו על-ידי מי?) לבון עונה: רק על-ידי זה שנתן את ה"טרמס אוף רפרנס". אני דרשתי שהחקירה תהיה מוגבלת רק לעניין המצרי, וכך הוסכם. אני יכול פה להגיד את האמת: אילו לא נתקבל הדבר הזה אני הייתי מבטל את הסכמתי לוועדה, מפני שאם יש לחקור אותי על זה אם אני שר ביטחון טוב או שר ביטחון זה - זה לא שני היהודים האלה [י' אולשן וי' דורי]. אני גם אמרתי את זאת להם במפורש, וזה רשום בסטנוגרמה: עם כל הכבוד לכל אחד מכם - זה לא עניין לכם. אבל לאחר שכבר הוקמה הוועדה, ולאחר שאני כבר התחלתי למסור את עדותי, נודע לי שהגבלה זו בטלה, מתוך נימוקים שאני לא רוצה לעמוד עליהם. נצטרך לשאול מישהו אחר, ואינני רוצה לשים בפיו דברים - כמובן, כשדובר הוועדה התחיל לעבוד, אני כבר התחלתי למסור עדות - אחר כך לא יכולתי כבר לא להמשיך, לא הייתה כל ברירה. אבל היה פה שינוי מהותי, שלא היה לא בכוונתי ולא בכוונת אלה שלכתחילה דיברו על הקמת ועדה לעניין זה".

עד כאן לבון. ההדגשות הן שלי, והפסוקים המודגשים לא מתיישבים עם נוסח ההוראות שניתנו על-ידך לוועדת השניים ביום 2.1.55, ותאריך זה לפי ההיגיון קדם להתחלת עדותו של לבון וכבר בהוראות אלה אין החקירה מוגבלת אך ורק למעשה המצרי, כי בסעיף 2, סעיף משנה III נאמר בהוראותיך לוועדה: "להסב תשומת לבי לכל ליקוי רציני במערכת הפיקוד של צה"ל בתחום העניין הנדון ובסדרי הפיקוח המדיני עליה, אשר תיתקלו בו במהלך הבירור".

האם נוסף סעיף זה לאחר התחלת עדותו של לבון, או נוסף סעיף אחר שאינו כלול בהוראות ששלחת לי מיום 22.1.55. אני לא בטוח ב"דיוק" של דברי לבון - ונדמה לי, שמוטל עליך להבהיר נקודה זו בוועדה, שכנראה תופיע לפניה, אם אפשר לסמוך על הנאמר בעניין זה בעיתונים.

 

                    ב ב ר כ ה,

                    ד. בן-גוריון

ועוד שאלה אחת: לבון בתשובה לשאלה מדוע לא עשה כלום לאחר שנודע על "המפולת" במצרים ענה, שראה חובתו לא להתחיל בשום חקירות עד לגמר המשפט במצרים. דובר עם רה"מ ועם עוד חברים - והם קיבלו המהלך הזה. האם זה "מדויק", ומתי דובר עם רה"מ על כך?

 

 

[ראשי פרקים בכתב יד, שהכין מ"ש לקראת הופעתו לפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ב-17.10.60, שהוקדשה כולה לשמיעת סקירתו על פרשת "העסק הביש" ולחקירתו על-ידי חברי הוועדה:]

 

[הערה מקדימה:] הציפייה להופעתי [משתקפת] בעיתונות; דריכת הציבור לקראתה; ההשתמעות [של תופעה זו] מאלפת ביותר - משמע [שמניחים מראש] שהכל עשוי [לדלוף מדיוני הוועדה ו]להתפרסם: אינני גורס קבלת הדין והסתגלות [למצב זה]; בעצמי וביוזמתי לא אמסור דבר [לציבור]; [אבל אני] מוכרח לשמור זכותי לתקן סילופים [ככל שיתפרסמו בעיתונות) ולהעמיד דברים על אמיתם.

הערה יותר יסודית לגופו של עניין - בעיתונות ובציבור משתוללת סערה; ודאי רבים מבקשים בכנות לדעת אמת; אך רבים סתם סקרנים הנהנים מהסממנים החריפים; רוב הציבור מבולבל; אני בטוח כי רבים ישרי-לב שהיו מוותרים ברצון על כל ידיעה ובלבד ששערוריית הפרסום ההרסנית תיפסק; כי אין ספק שזו פרשה הרסנית; ודאי רשאי כל יחיד לתבוע עלבונו ולדרוש הוצאת צדקתו לאור; אך איני סבור כי אפשר לשחרר מישהו מחובת הדאגה לטובת המדינה; ראיתי בחרדה גוברת והולכת כיצד גורמים שונים הנוגעים לעניין מרחיבים יריעת הגילויים ללא כל התחשבות בשיקולים ממלכתיים מכריעים; כשלעצמי איני רואה עצמי פטור מהתחשבות בשיקולים כאלה, לפי מיטב הבנתי ומצפוני.

מה שמתנהל עכשיו בזירה הציבורית שלנו אינו בירור אלא חרושת זוועות; אין בדעתי לתרום חלקי לתהליך נפסד זה; לאמיתו של דבר אני מפקפק אם בכלל אפשרית הבהרת הפרשה האומללה עד תום; להלכה אפשרי בירור זה בתנאים של סודיות גמורה; למעשה איני בטוח גם בזה; למעשה הרי הוכיח הניסיון המר כי לא ייתכן אצלנו בירור סודי; ובתנאים של פומביות שכרו של בירור נושא כזה מוכרח לצאת בהפסדו, על כל פנים מעבר לגבול ידוע; סיבת המדינה מחייבת לראות מראש את התוצאות ולפי זה לנהוג.

מה פירוש "מעבר לגבול ידוע"? התפטרותו של שר, יחסים בין שר לבין משרדו או בין שר לרה"מ הם מצד אחד עניינים ממשלתיים פנימיים ומצד שני מדיניים ציבוריים, שאינם יכולים לשמש נושא לחקירה: אפשר להעריך אותם כך או אחרת הערכה פובליציסטית: אם חשיבותם ראויה - גם הערכה היסטורית; אבל לא ייתכן לערוך בעניין כזה חקירה ודרישה, אלא אם כן יש כאן משהו פלילי - כי אז את העניין הפלילי יש לחקור: כאן יושבים X שהיו שרים והתפטרו – הנערוך חקירה [על נסיבות ההתפטרות]? העלה על דעת מי לחקור את יחסי עם מי שהיה ראש הממשלה, או עם מי שהוא ראש הממשלה עכשיו, בשעה שהתפטרתי אני? לחקור יחסי עם רה"מ, [את] סיבות ההתפטרות [שלי] לעומקן? ובמיוחד במקרה הנתון [של ה"עסק הביש"] אין כל שיקול ממלכתי המחייב פריצת המסגרת ויש כל השיקולים שבעולם נגד: לדעתי אי-אפשר להעמיד עדים לחקירה בעניין כזה; אבל אני מבין כי אין כאן שאלה של חקירה במובן המקובל של המילה, אלא ועדת חו"ב מבקשת לברר לעצמה מעשה שהיה, אשר יש לו אופי מדיני-ביטחוני; במשימה זו אני מוכן לעזור לפי הבנתי ויכולתי.

קראתי הסטנוגרמה [של שתי הישיבות הראשונות של ועדת חו"ב שהוקדשו להופעות פנחס לבון] וברורות לי השאלות שלפי עצם טיבן הן מופנות אלי.

א) [הרקע של] מינוי ועדת השניים [אולשן-דורי] [ה]עילה [ה]בלתי אמצעית - [הייתה] דרישת פ' לבון; אבל הסכמתי לא רק מפני שזו דרישתו, אלא בעצמי ראיתי בה צורך: מהאזנה לרדיו ערבי או מקריאה בעיתון נודע לי שנאסרו במצרים אנשים על מעשה חבלה; שאלתי אם זה מעשה ידינו ונעניתי - לא מהשר - "כן", אבל הייתה טעות והוראות לתכנן נתפרשו כהוראה לפעול, או שהאנשים עברו בעצמם מתכנון לביצוע; [אחר כך] שאלתי את שר הביטחון ואמר: כן, יש משהו סתום, אברר, אבל איני רוצה חקירה יסודית עכשיו שמא הדבר ייוודע [ויזיק]; הסכמתי מבחינה מדינית [לבל תזוהה יד ישראל], ואנושית [כדי לאפשר הצלת האנשים]; השתקעתי במשימה זו [של ההצלה] וּותיקי הוועדה זוכרים דיווחי [אז] שלב שלב: שר הביטחון [פ"ל] בא אלי ואמר: ביררתי ושוכנעתי שנעשה מעשה פלילי - מייחסים לי הוראה שלא נתתי - והציע למנות ועדה של שניים-שלושה; חומרת הטענה ממילא חייבה בירור: החלטתי על שניים כדי שתושג מסקנה אחידה; היה ברור שאישיות השניים צריכה להיות מקובלת עליו [שכן שה"ב הוא שהציע מינוי הוועדה]; לכאורה אני בעצמי [יכולתי להיות חוקר יחיד: [אבל זו הייתה] לא רק שאלת [חוסר] פנאי - [עסקתי אז בעניינים הדוחקים של] קהיר, "בת גלים" (מועב"ט), [אריק] ג'ונסטון, משלחת לסין, משבר התקציב, ענייני וש"ן - אלא [גם של] אובייקטיביות [החשש שיתעורר ספק, שבגלל חילוקי דעות על קו מדיני-ביטחוני מנסה מ"ש לנצל את מעמדו להיפרע מפ"ל]; לבון סמך ידו על השניים; [ראיתי בעבודת הוועדה] עזרה לרה"מ לברר עניין: [היה] ברור כי [השניים] היו חייבים לשמוע עדים; [וכי היה צריך להבטיח להם, בייחוד לי' אולשן, שהיה שופט עליון] סודיות גמורה; לא [מיניתי ועדת חקירה מסוג זה] פעם יחידה ולא [פעם] ראשונה. [אבל] הסוד נתגלה [בעיתונים]העיתונים פרסמו השמות [של השניים], חשבו להאדיר הדמוקרטיה ופסלו [בכך] מוסד דמוקרטי; מה יגידו מחר אנשים שיוזמנו לשמש בוועדות?

ב) הגדרת המשימה [שהוטלה על ועדת השניים] - [לקרוא] המסמך [של הגדרת המשימה] במלואו.

ג) הרחבת הסמכות [של הוועדה] - בנקודת "מצרים" [- לאור ערעור פ"ל -) קודם [נקטתי] צמצום [ההוראה לוועדה לחקור האם נעשו בכלל, אי שם, עוד מעשים כמו אלה שגרמו למאסרים [והגבלת החקירה למצרים בלבד]; אחר כך הרחבה [כלומר, ביטול הצמצום וחזרה להוראה המקורית]; [ההוראה המקורית כתובה בכתב הסמכות ב]דיו ו[התוספת "במצרים" שנמחקה כעבור כמה ימים הוספה ב]עיפרון; לבון קיבל את הדין [של חזרה להוראה המקורית על פי החלטת מ"ש].

ד) חזרה ל[עניין ה]סודיות - השיקול המכריע - מדיני ואנושי; עד לפסק הדין ולאחריו.

ה) מדוע לא ניתן החומר [של העדות] ללבון? בעניין זה חל לדעתי שיבוש בזיכרון פ"ל [כמה שנים השתדלתי לרשום יומן, ליקויו שהוא מקוטע, אבל אין [בו] חצאי ימים - אם רשמתי יום הוא נרשם בפירוט - אבל היו ימים שלמים שלא נרשמו, יש חודשים שאין יומן כי הייתה גיאות של נחשול מעשים ולא הספקתי גם לעשות גם לרשום, אבל עניין בקשת לבון [לראות את חומר העדות] נרשם; לפי מה שכתוב [ביומן] לא [ביקש לבון את חומר העדות] של פרס אלא את חומר העדות מ[אולשן]; איני זוכר ולא רשום כי [לבון ביקש] במיוחד [את העדות] של פרס; מכל מקום לא שאלתיו ואילו שאלתי [את פרס] חזקה שהייתי רושם זאת, אבל זה לא רשום, [אבל רשום כי] שאלתי [את] אולשן, שסירב; הוא [אולשן] ראה עצמו חייב להגן [על הסודיות שהובטחה; וממילא [- טען אולשן -] נמסרו הדברים [של העדויות לפ"ל] ב[שלב חקירת ה]שתי-וערב, אך בלי שמות; נימוק שלי [נגד מסירת העדויות לפ"ל היה עמדתי] נגד הרחבה ופומביות [שהיו עלולות להסתנן לעיתונות ולהכשיל המאמצים להציל את נידוני קהיר]; דרישת שה"ב [פ'"ל] הייתה בצדק גמור מבחינתו; אני חששתי לנזק יותר חמור [של דליפה ופרסום].

ו) איך הופרה הסודיות - [ב"טור השביעי" של] נתן א'[לתרמן], [אחר כך ב]"למרחב" [וב]"הארץ" (המאמר ב"למרחב" לא הוגש לצנזור) - ללבון היה רושם שהוא [פורסם] בהיתר - דאגתי להוציא [זאת] מלבו - אם הוצאתי איני יודע - [ואז] לא היה שום ניתוק יחסים ביני ולבון כשם שאין [ניתוק] עד היום; נגד המאמר ב"הארץ" הפעלתי את הצנזור להוציא כל השתמעות שעניין קהיר שלנו - [הוא] לא יכול לשלול מהעיתון לומר "אני רוצה ששה"ב יתפטר".

ז) ההתפטרות [של פ"ל] - מה הייתה השתלשלות העובדות בשלב המכריע שהביאה לידי כך - דרישותיו של לבון - ארגוניות ואישיות; ארגוניות - חייבו דיון ולא ניתנו לביצוע מייד; אישיות –

[א'] העברת קצין במטה [ראש אמ"ן בנימין גיבלי] מתפקידו (הוא [פ"ל] לא דרש הוצאתו מהצבא) - [בנסיבות רגילות זה] בידי הרמטכ"ל ושר הביטחון, העובדה של בקשת [פ"ל ל]אישור רה"מ [להעברה] העידה [ששה"ב ידע כי הנסיבות אינן כתיקנן]; היה מצב מיוחד;

[ב'] פיטורי המנכ"ל [של משרד הביטחון (שמעון פרס)] - [טעונים לפי החוק פנייה] ל[אישור ה]ממשלה, תחילה [ראוי שתהיה בעניין כזה פנייה] לרה"מ, [זה] טבעי; בימים כתקנם אין כל ספק שרצונו של שה"ב [לפטר מנכ"ל] היה קם, אבל [אז] היה מצב מיוחד לגמרי, לא רגיל ולא תקין, [מצב שהיה] קשור עם "הפרשה" וכרוכים בו כל השיקולים הנוגעים ל"פרשה"; בנסיבות הנתונות [היה] העניין מורכב ועדין ביותר; לא ראיתי את השעה כשרה לשינויים מפוצצים כאלה [העברת ראש אמ"ן והחלפת מנכ"ל ביטחון]; לי היה ברור שראש אמ"ן זה מוכרח ללכת, והוא הלך, אבל אמרתי לעצמי וגם ללבון כי מוכרחים ליצור מרחק [בין "הפרשה" והשינויים הארגוניים] - 3-2 חודשים מוכרחים לעבור.

מדוע לא יכולתי לקבל האולטימטום [של פ"ל] -

1) יושר כלפי מעידים - [שסילוקם המיידי היה מלמד כי האשמה בהם] מה אם ייקבע תקדים?;

2) הסגרת העניין [כלפי חוץ];

3) תגובת שרשרת [שלילית בצמרת צה"ל] והשפעה ממארת על עניין הביטחון בכללותו.

אומנם גם הסתלקות שה"ב מזיקה, ולכן דרשתי להקפיא וליצור מרחק; משלא קיבל [שה"ב את דעתי ראיתי בקבלת התפטרותו את] הרע במיעוטו.

מי ייתן ואני [אהיה העד] האחרון לפני ועדת חו"ב.

הנקודה הטעונה בירור - הפלילית.

 

 

[מאמר מ"ש ב"דבר", 21.10.1960:]

 

                                         בשולי ה"פרשה"

                                      

משקמה המרקחה מסביב ל"פרשת לבון" המטירה עלי העיתונות שאלות משאלות שונות. לא עניתי אלא על מעטות מהן ותשובותי היו קצרות ומקוטעות. מידה זו של צמצום והתאפקות נקטתי משני טעמים.

ראשית, חששתי פן אהיה מוסיף שמן על המדורה.

שנית, סבור הייתי, כי בסופו של דבר אתבקש לישיבת ועדת חוץ וביטחון של הכנסת על מנת להסביר לה כמה סתומות, וכיוון שכך לא אהיה נוהג נכונה אם אקדים את פרסום דברי ברבים להרצאתם לפני הוועדה.

עתה שהופעתי לפני הוועדה והרציתי באוזני חבריה מה שהרציתי, הנני רואה עצמי חופשי להביא לידיעת הציבור הערות אחדות שיש לי לרשום בשולי הדיון ב"פרשה", הנערך למעשה בפומבי. אכן, יש לי עכשיו משנה צורך לעשות זאת משום שפרסומם המקוטע והבלתי מאוזן של ההסברות ששמעה הוועדה מפי לקה בטשטושים ובסילופים העלולים להטעות את הציבור לגבי עמדתי. אגב כך אעיר, כי קשה לי לקבל את התיאור הכללי שניתן בכמה עיתונים מפרשת הופעתי כמשקף נכונה את כלל העובדות.

במהלך הטיפול האישי והציבורי בפרשה מנסרות ומתנגשות זו עם זו שתי גישות. הראשונה אומרת כי יש להצמיד את עניין התפטרותו של פנחס לבון מתפקיד שר הביטחון ב-1955 ל"פרשה" שקדמה לצעדו זה ולברר את שני העניינים במשולב. השנייה מסכימה אף היא כי שני העניינים טעונים בירור, אבל היא גורסת כי יש להפריד בין השניים ולברר כל עניין לחוד.

כשלעצמי הנני חולק על שתי הגישות גם יחד בנקודה המשותפת לשתיהן, והיא בירור שני העניינים כאחד. אני מחייב את בירורו המחודש של עניין ה"פרשה", וזה משתי בחינות:

ראשית, בירור הצד הפלילי של העניין, אשר אותו דרש פנחס לבון מראש הממשלה לפני כחמישה חודשים ואשר נתחייב באחרונה ממסקנה מסוימת של בית-דין מוסמך;

שנית, בירור הצד המדיני-הביטחוני של המעשה בוועדת-חוץ וביטחון.

אבל אני שולל לחלוטין כל ניסיון לברר במוסד ממלכתי - מכל שכן לברר "עד תום" - את עניין ההתפטרות, בין בצמוד ל"פרשה", כפי שדורש, כנראה, פנחס לבון עצמו, ובין במופרד ממנה, כפי שנדמה כי גרס בתחילה ראש הממשלה, או כפי שגורסת כנראה עכשיו ועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

לא הרי זה כהרי זה. פנחס לבון אינו מביע דעה סתם או נוקט עמדה מאיזו בחינה עקרונית. הוא תובע את עלבונו ונאבק על שמו הטוב. הוא זכאי לכל מאמץ שיסיר מעליו אשמת שווא. אך גם הוא חייב לקבל על עצמו את דינן של מגבלות הנובעות מתוך הנסיבות עצמן.

התפטרות שר הביטחון בפברואר 1955, כשם שאין לעוקרה ממשבצת ה"פרשה" כך אין לתלוש אותה מרקע ההתפתחויות שקדמו ל"פרשה" ושלא היו קשורות בה. העניין כולו מורכב ועדין לאין שיעור וכל ניסיון לבררו בירור "ממצה וסופי" מוכרח להחטיא את מטרתו ושכרו מוכרח לצאת בהפסדו מכל בחינה ציבורית וממלכתית - ע"י הרעלת האווירה בפנים וחבלה בטובת המדינה בחזית חוץ.

יתר על כן, אילו יכול בירור כזה להתנהל בדלתיים סגורות, כפי שמחייב טיבו, כי אז מבחינה עקרונית היה לו טעם - אם כי בטוח הנני, כי גם בתנאים כאלה היה המאמץ נכשל למעשה משום חומר הסבך ואי-היכולת להתירו ולהגיע לחקר העניין. אבל הניסיון המר לימדנו כי אין כל סיכוי לקיים בעניין זה בירור סודי. הברירה איפוא אינה בין בירור חשאי לבין בירור פומבי, אלא בין בירור פומבי, עם כל הנזק הברור הכרוך בו כלפי פנים וכלפי חוץ, לבין הסתלקות מבירור.

ידעתי כי המסקנה שאני מסיק מברירה חמורה זו עלולה להיראות כסותרת את עקרונות הדמוקרטיה. לדעתי - לא מיניה! שום משטר דמוקרטי, ויהי הנאור שבנאורים, לא גזר מעולם על סודיותם של עניינים מסוימים. נהפוך הוא. ההקפדה על שמירת סודות, שגילויים ברבים מזיק למדינה בחזית-חוץ יותר משהוא עשוי להועיל לחייה הציבוריים בפנים, כל שכן אם הגילוי מזיק הן בחוץ והן בפנים, לא רק שאינה מערערת את הדמוקרטיה אלא היא אחת הערובות להבטחת בריאותה ויעילותה.

בעניינים כגון אלה אין לסמוך על המניע הנפשי הבלתי מרוסן, הפועם בעיקר בלבותיהם של אנשים אשר בגרותם המדינית מפוקפקת, והתובע גילוי כל סוד ופיענוח כל תעלומה - ודווקא מייד, ללא כל דיחוי, ודווקא באופן המפוצץ ביותר. יש לראות מראש לידי מה תביא למעשה ההיגררות אחרי היצר הזה. בחיים המדיניים לא נקודת המוצא קובעת אלא התוצאה, לא הכוונה כי אם היעל. אפשר להתחיל בפעולה על קידוש שם הדמוקרטיה ולהגיע לידי חתירה תחתיה.

כהוכחה לאמיתות ההנחה הזאת תשמש-נא הדוגמה הבאה, הנוגעת לגופו של העניין הנדון.

כוונתי לנסיבות המינוי של "ועדת השניים" [אולשן-דורי] בינואר 1955.

זו לא הייתה "ועדת חקירה" במובנו המשפטי של המונח. הטענות שנשמעו בימים אלה נגד אופיה ה"בלתי חוקי" של הוועדה הן בעיני חסרות כל שחר. העניינים לא הגיעו עדיין לשלב של בירור משפטי או בכלל להפעלת החוק. שני אישים שהיו והינם עד היום מהימנים עלי, ושהיו מקובלים אז גם על שר הביטחון פ' לבון, כישרי-לב, נבוני-דבר ונעדרי כל פנייה, נתבקשו על ידי לברר תעלומה מסוימת ולהגיש לי את מסקנותיהם. אין בהליך זה שום פגיעה בחוק כלשהו. זו לא הייתה הפעם היחידה שבה נזקקתי - אם כשר-החוץ או כראש הממשלה - לאמצעי זה של חקירת איזו פרשה סתומה לשם גילוי האמת. גם הפעם בחרתי בדרך זו, ולא רק משום שזו הייתה דרישתו של שר הביטחון, אלא משום שאני עצמי הייתי משוכנע כי היא הנכונה והמתחייבת בנסיבות הנתונות. ואם לא קיבלתי את החקירה הזאת על עצמי, הרי לא רק משום שהייתי אז טרוד למעלה ראש (בעת ובעונה אחת התנהל באותם הימים, הטיפול, בין השאר, בהצלת נפשות, בפרשת בת-גלים, בתסבוכת של תפיסת חמישה חיילי צה"ל ע"י הסורים והתאבדות אחד מהם בכלא דמשק, במשא-ומתן עם השגריר אריק ג'ונסטון על תוכנית המים, בשיגור משלחת של רצון טוב לסין ובמשבר ממשלתי חמור עקב בעיית התקציב, אשר איים בפירוק הקואליציה) - אלא משום שרציתי למנוע כל חשש וחשד שמא מסקנות החקירה מושפעות מיחס אישי או מהתנגדות ל"קו" כלשהו. משום זה פניתי לאחרים - לאנשים שמחוץ לתחום משרדי הממשלה הנוגעים בדבר.

טבע הדברים חייב את סודיות העובדה שמתנהלת חקירה כזאת וסודיות מיהותם של החוקרים. כן הוטלה חובת החשאיות על העדים וכנגד זה הובטחה להם חשאיות עדותם. באופן אישי ראיתי את עצמי אחראי במיוחד לאי-גילוי שמותיהם של החוקרים - מסיבות המובנות מאליהן.

והנה עכשיו נתגלו שמות אלה. הם נתפרסמו ברבים, העיתון שעשה זאת לראשונה ודאי היה משוכנע כי הוא משרת בזה את הדמוקרטיה. "הציבור רשאי לדעת הכל, יש לקרוע את מעטה הסודיות מכל הפרשה הזאת" - ללא ספק אלו היו הסיסמאות שדגל בהן העיתון בעשותו זאת. אבל נצא ונראה מהי התוצאה למעשה. נניח, כי ייתקל לעתיד לבוא ראש הממשלה או אחד השרים באיזו תסבוכת חמורה בתוך משרדו, שכולה סתירות וסתומות, ויחפוץ לברר את העניין בשורה ראשונה בתוך דל"ת אמותיו - מי כאן דובר אמת ומי טופל אשמת-שווא, מי נהג כשורה ומי מעל בתפקידו - בטרם יוכל לקבוע איזה נוהל רשמי יש לנקוט במקרה זה, אם מינהלי או משפטי; ונניח כי לא יחפוץ לקבוע מסמרות על דעת עצמו, אלא יבקש להסתייע בשיפוטם של אנשי אמונו האישי, אשר אין להם כל נגיעה מראש לא בעניין ולא באנשים הכרוכים בו. כלום לא תהיה זו מגמה דמוקרטית מצדו - ולו גם בתחום אחריותו האישית ובמסגרת הצרה של משרדו? אבל הוא יוכל לזכות בעזרה כזו רק אם יבטיח את סודיותה - ולאחר כישלון הסודיות במקרה הנדון, שיישאר זכור לאורך ימים, שוב לא יזכה בה. לא תהיה לו ברירה אלא לפסוק על דעת עצמו ולהסתכן באשמת שרירות-לב מינהלית. איזה רווח יצמח מזה לדמוקרטיה? חבלה היא זו בדמוקרטיה ולא תגבורת לה. הוא אשר אמרתי - לא הכוונה קובעת אלא התוצאה.

לגופו של עניין, ידוע כעת ברבים כי שני החוקרים לא הגיעו אז לשום מסקנה. השאלה הפלילית - הנוקבת והמכרעת - נשארה אז בחזקת תיקו. כן ידוע, כי בינתיים נתגלו עובדות חדשות שיש בהן כדי להרשיע את מי שנאשם בראשונה ונמצא אז נהנה מן הספק. אילו אני עצמי ידעתי את מה שאני יודע עכשיו, אפשר לא היה צורך בצורה זו של חקירה, ומכל מקום יש להניח כי מסקנות ועדת השניים יכלו להיות אחרות. אך העובדות החדשות לא היו ידועות. משנתגלו, הבעתי דעתי מלכתחילה כי גילוי עובדות אלו מצדיק ומחייב בירור מחודש. אופיה הפלילי של האשמה מוביל ממילא לבירור משפטי, בצורתו או במהותו, אם לפני בית-דין או במסגרת אחרת, אבל תוך גישה משפטית. בשעת כתיבת הדברים האלה עדיין לא נודע אם ינקוט היועץ המשפטי צעדים על יסוד דוח ועדת כהן ומה הצעדים שינקוט. מכל מקום, יש לדרוש ולקוות כי הצד הפלילי של הפרשה יבוא על הבהרתו הגמורה.

אשר לצד הביטחוני-המדיני של העניין, נעלה מכל ספק כי ועדת חוץ וביטחון של הכנסת היא הגוף המוסמך לדון בדבר ולהעיר על אופיו של המעשה כשלעצמו ועל סדרי הפיקוד הצבאי והפיקוח המדיני עליו, שנתגלו לאורו.

 לא כן עניין ההתפטרות.

אפילו קשורה ההתפטרות ב"פרשה" - והרי על כל פנים היא השתלשלה מתוך ה"פרשה" - כיון שהיו כרוכים בה סבכי סבכים של יחסים אישיים שהתפתחו במשך זמן, חילוקי דעות מינהליים מזה ומדיניים מזה, בעיות אמון ואי-אמון, אפשרויות חמורות של תגובת-שרשרת, הריהי מהווה ממילא סוגיה בפני עצמה, מורכבת לאין שיעור מן העניין הפלילי.

התפטרותו של שר היא מאורע ציבורי-מדיני - לפעמים בעל תהודה בינלאומית - אשר אפשר להעריך אותה כך או אחרת, הערכה פובליציסטית בת-זמנה. לפי מידת חשיבותו של מאורע זה בחיי המדינה והשפעתו על עתידה יש שהוא ראוי גם להערכה היסטורית כעבור זמן. הווה אומר, יכול מאורע כזה לשמש נושא למאמרים, לספרים שלמים, לרישומי זיכרונות, לפרקי דברי הימים. בשום פנים אין זה נושא לחקירה "מוסמכת" - שוב, אלא אם כן נעוץ בו איזה עוקץ פלילי, כי אז עוקץ זה הוא הטעון חקירה.

גם לא תמיד יכולה התפטרותו של שר בממשלה קואליציונית לשמש נושא לבירור רציני ותכליתי בממשלה עצמה - לא בשעת מעשה ובוודאי לא כעבור זמן, בממשלה מאוחרת יותר שהוקמה בינתיים. כשם שאין חברי ממשלה כזאת בוחרים או ממנים זה את זה, כך אין הם יכולים למנוע את התפטרותו של אחד מתוכם. בממשלה קואליציונית השרים הם שליחי מפלגות והתפטרותו של שר נחתכת, מבחינה פורמלית, בינו לבין מפלגתו, ומבחינה אישית ומעשית - בכל ממשלה שהיא - בינו לבין ראש הממשלה. מכל מקום אין העניין יכול "להיחקר" באיזו מסגרת ממלכתית.

הנה בעקבות מלחמת העולם השנייה נוצרה בארצות שונות ספרות שלמה של זיכרונות, דברי ניתוח וביקורת, הרצאות היסטוריות. הופיעו עשרות ספרים שתוכם רצוף גילויים מרעישים, הוקעת שגיאות וכישלונות, קטרוגים חריפים על נשיאים וראשי ממשלה, שרי חוץ והגנה, ראשי מטה ומפקדים. ספרות זו כולה היא גיא התנגשויות בין גרסאות עובדתיות, הנחות מדיניות והערכות היסטוריות הסותרות ומתקיפות זו את זו. העלה על דעת איזה שלטון דמוקרטי שהוא לעשות אחת מהסוגיות המורכבות הללו, שכמעט כולן הן פרשיות אישיות מובהקות, נושא לחקירה - אם במגמה להצדיק איזה מדינאי (או מצביא) או להרשיעו?

תולדותיהן של מעצמות אדירות זרועות מעשי התפטרות מפתיעים ומרעישים, דרמטיים ביותר, מהם שזיעזעו משטרים ושידדו מערכות מדיניות. לא ידוע לי אף מקרה אחד מאלה אשר שימש במדינה דמוקרטית נושא לחקירה רשמית - לעולם מחוץ לאיזה עניין פלילי.

ושוב, אילו לפחות התנהל אצלנו בירור רשמי כזה בדלתיים סגורות, כי אז אפשר היה לו טעם-מה להלכה. אך אפשרות זו היא מאיתנו והלאה.

למעשה, מה שמתחולל עכשיו בזירתנו הציבורית אינו בירור. זוהי חרושת זוועות. בהופעתי לפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת סירבתי לתרום את חלקי לתהליך נפסד והרסני זה.

בציבור משתוללות רוחות-קטב. עיתונים המשולחים כל רסן עוסקים בלי הרף בחרחור ריב בין פרטים ובהרעלת האווירה הציבורית. אישים היודעים היטב אחריות ממלכתית מהי הוכו, כביכול, בסנוורים והם מתעלמים ממנה יותר ויותר. אחרים מורדים באחריות זו כאילו להכעיס ומוציאים ציבור שלם לתרבות רעה. יום-יום מתפוצץ בעיתונות איזה "חידוש" המרחיב את יריעת הריב ומלבה את יצר-התגובה הארסית והנקם העיוור.

בלי ספק יש בציבור רבים הסבורים כי חובתם וזכותם לדעת את "כל האמת" והמעוניינים במלוא הכנות להגיע עד חקרה. לעומת אלה רבים הם הלוקים בסקרנות בטלה בלבד ונהנים הנאה משונה מן הסממנים החריפים שמספקת להם העיתונות יום יום ביד כה נדיבה. בין כך ובין כך, רוב הציבור המום מן התגליות המפוצצות המוגשות לו חדשות לבקרים ומבולבל מן המרקחה המעלה קצף רב בעוד העיקר שבה נשאר סמוי. לאחר כל השיטפון של פרסום, אין הציבור מוצא ידיו ורגליו בכל התסבוכת - והוא נבוך, מאוכזב ורגוז. בעלי ההכרה שבו עומדים משתאים ומדוכאים נוכח המחזה המחריד של פריקת עול האחריות המדינית והפגנת ההתעלמות מכל שיקול ממלכתי. וברחבי הציבור הולכים ורבים האזרחים הפשוטים, ישרי-לב וצלולי-דעת, אשר קצה נפשם בכל הרעש הגובר מיום ליום ללא תכלית והגורם אך עלבון לשכלם. הם היו מוותרים ברצון על כל "פצצה" נוספת, על כל "שיא" חדש, ובלבד שתיפסק שערוריית הפרסום הפרוע ויחדל ריב האחים אשר מי יודע לאן יגיע.

בתוך כל האנדרלמוסיה הזאת של קטרוגים והכחשות, סילופים בשוגג ובמזיד ותיקונם הקנתרני, השמצות זדוניות והדיפתן העוקצנית, פריצת כל גדר של כיבוש יצר ורמיסת כל כלל של נוהג ציבורי אחראי - הולך ונהרס לעינינו נכס מדיני ופרלמנטרי יקר ערך, הלא הוא סודיות דיוניה של ועדת חוץ וביטחון.

לקראת הופעתי לפני הוועדה הכריזו כמה עיתונים בקולי קולות כי "עדותו" של מ"ש עתידה לפענח סוף סוף את כל הסתומות ולהעמיד את הציבור על האמת לאמיתה. אין אני רואה את עצמי חייב תודה על שזכיתי לציפייה כזאת ללא שאלוני, כשם שאין לבי נוקפני כלל על שלא ראיתי מנוס לעצמי מלהכזיבה. אך זוהי רק הערה צדדית. העיקר הוא הביטחון שהיה לאותם עיתונים - ביטחון אשר רק לפני זמן-מה היה בו כדי להדהים כל יודע-דבר - כי מה שיגיד "עד" פלוני בחדרי חדרים ובאוזני חבריה של החשובה שבוועדות הכנסת בדלתיים סגורות - אותה ועדה אשר הציבור הורגל לראות את דיוניה כאפופי מעטה כבד של סודיות חמורה - כי דברים אלה מובטח להם שיתפרסמו ברבים, כאילו נאמרו בפומבי.

ואכן נתפרסמו הדברים. אומנם, כאמור, לא בשלמותם ולא לאשורם. נעקרו מהם אברים ונקרעו מהם נתחים והדברים נתפרכסו או נסתרסו ככל העולה על רוחם של מוסריהם לדפוס - או כיד זיכרונם, הטוב או הלקוי, או כשרירות לבם של מגליהם לפרסום. אבל הדברים נתפרסמו, כשם שהגיעו לפרסום נרחב דברים שנאמרו ע"י קודמי או מכתבים שנשלחו אל הוועדה, וכשם שבוודאי יגיעו לפרסום דברים שייאמרו ע"י אלה שיבואו להעיד לפני הוועדה אחֲרי.

ועדיין מנוי וגמור עם הוועדה להמשיך בדיוניה - עד... לא ברור עד מתי ועד היכן. היא מסרבת להסתלק מן הטעות שנתפסה לה, כי חובתה לברר "עד תום" דווקא את עניין ההתפטרות, והיא אינה מוכנה להשתחרר מאשלייתה, כי בירור זה אפשרי ותכליתי.

ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ודאי שאינה ועדת-חקירה. היא ועדה המוסמכת לפקח על ענייני מדיניות חוץ וביטחון, להעריך הישגים ולמתוח ביקורת על כישלונות בתחומים אלה, ולחוות דעתה לפני הממשלה והכנסת. ה"פרשה" יש לה צד מדיני וביטחוני ובו רשאית הוועדה לדון, גם אם אין היא אולי חייבת לעשות זאת לאחר שחלפו מאז שש שנים. מכיוון שפנחס לבון הביא לפני הוועדה ערב התפטרותו את העניין ששימש נושא לחקירת "ועדת השניים" ומאז נתגלו לו עובדות המאשרות את גרסתו ומוכיחות כי הקולר שנתלה בצווארו אינו אלא פרי עלילה, ודאי שרשאי היה להעמיד את הוועדה עכשיו על המצב החדש. אבל נקודה פלילית זו אינה יכולה להיות נושא לדיון מכריע בוועדה מדינית. וכן אין הוועדה יכולה להגיע לחקר עניין ההתפטרות, מהטעמים שהזכרתי. וטיפולה בפרשה זו דווקא אינו רק ברכה לבטלה, אלא הוא מגרה יצרים, זורע מבוכה ומטשטש עניינים תחת להבהירם הן בתוך הוועדה והן ובייחוד ברחבי הציבור הניזון מפרסום פסול וקלוקל. הנני מבחין איפוא בין שלושה אנפין של ה"פרשה" ואף מסקנתי היא משולשת:

ראשית, הנקודה הפלילית היא נושא לבירור משפטי;

שנית, האופי הביטחוני-מדיני של המעשה עצמו וטיב הסדרים שנתגלו בעקבותיו יכולים להיות נידונים בוועדת חו"ב - והוועדה תיטיב עם עצמה ועם העניין אם תייחד את הדיון לנושאים אלה בלבד ותסיימו בהקדם;

שלישית, את עניין ההתפטרות יש להניח להערכתה ולמשפטה של דעת הציבור, ובסופו של דבר - של ההיסטוריה.

 

 

[מכתב מ"ש לרה"מ דב"ג:]

 

לראש הממשלה שלום!                                                                      22.10.1960

 

צר לי על האיחור הרב שחל במתן תשובתי על מכתבך מ-13 בח"ז. בינתיים תקפו עלי פורענויות רבות, לרגל "הפרשה" ומסיבות אחרות.

העובדות הן כדלקמן:

1) לכתחילה נאמר ב- t. of r. [של ועדת אולשן-דורי] סעיף 2-ב: "הנעשו עוד מעשים כאלה ואם גם הם נעשו על פי פקודות מהארץ". זאת אומרת, מעשים אחרים מאותו סוג-מעשים שגרמו למאסרים לא הוגבלו למצרים, אלא כללו פעולות אשר אולי נעשו גם בארצות אחרות.

2) כשהראיתי את הטיוטה ללבון דרש לייחד את כל הבירור למצרים בלבד ואז הוספתי אחרי המילה "הנעשו" את המילה "במצרים".

3) אחר כך, ב-4 או ב-5 בינואר, שבתי ושקלתי את הדבר והגעתי לידי מסקנה כי מוטב להחזיר את הנוסחה לקדמתה ומחקתי את המילה "במצרים". הווה אומר, לא הרחבה הייתה כאן, אלא ביטול הצמצום. הודעתי זאת מייד ללבון במכתב. הוא ענה בכתב: "לפי דעתי זו החלטה רעה ומזיקה הפותחת את הדלתות למבול של השמצות, שקרים, בירורים ללא תכלית. אבל החלטתי לא להתערב עוד בסידורי עניין זה. החלטת - החלטת."

4) מעולם לא נתתי הוראה לחקור את "אופיו" של לבון.

5) הפסקה המובאת במכתבך אלי ("להסב תשומת לבי לכל ליקוי" וכו') נכללה בטיוטה הראשונה של t. of r. ובשום פנים לא הוספה באמצע החקירה. אבל כיוון שבטל הצמצום למצרים בסעיף קודם, ממילא הורחבה תחולתה של פסקה זו.

6) נכון כי הסכמתי להצעת לבון לדחות כל חקירה פנימית עד לגמר המשפט. ריכזתי אז כל מעייני ומאמצי בהצלת הנאשמים.

 

                    בברכה,

                    משה שרת

                  

[פתק מאת לוי אשכול, שר האוצר, אל מ"ש, כתוב ביד:]

 

משה היקר,                                                                                    23.10.1960

 

בזאת תקבל חוות דעת היועץ המשפטי על מסקנות ועדת [חיים] כהן. הן מדברות בעד עצמן.

ב"ג עומד על [מינוי] ועדת חקירה. אני ו[פנחס] ספיר מתנגדים. דעת יתר חברינו טרם התגבשה. מחר נקיים ישיבת המזכירות [של מפא"י]. איאבק בכל כוחי נגד [הקמת] ועדת חקירה חדשה.

בינתיים מסתבר ש[בנימין] גיבלי פנה בדרישה לקיים ועדה משפטית. צריך יהיה גם על זה להתגבר.

בדבריך צריך יהיה להגיד:

1) החומר החדש, לו היה ידוע לך בזמנו, היה משחרר את לבון מחשד בעסק הביש.

2) לא היה מונע אותך מלקבל התפטרותו, שנבעה מדרישותיו האולטימטיביות לפיטורי מנהל משרד הביטחון ושינויים אחרים שהוא דרש אז.

                   

                    ל.א

                  

[אל הפתק צורפה חוות-דעת היומ"ש גדעון האוזנר שהוגשה לראש הממשלה דב"ג כתשובה לבקשתו מ-18.10.60 לבדוק את חומר החקירה של "ועדת השלושה" ["ועדת כהן"] בפרשת "העסק הביש" ולקבוע אם יש לפיו יסוד להעמיד מישהו למשפט, אם מתבקשת לפיו מסקנה לגבי השאלה "מי נתן את ההוראה ל'עסק הביש'", ואם הוברר לפיו כי נעשה זיוף כלשהו בקשר ל"עסק הביש"; היומ"ש ענה בתשובתו המנומקת בשלילה על שלוש השאלות]

 

 

[מכתב מ"ש לראש הממשלה דב"ג].

 

לראש הממשלה שלום!                                                                     24.10.1960

 

בתשובתי מ-22 בחודש זה על מכתבך אלי מ-13 בו, פסחתי על האמור בפסקתו הראשונה בדבר "הבהרת הפרשה של לבון בוועדת חו"ב ובמשפט שייערך לאחר חקירה חוקית על ידי ועדה מוסמכת מבחינת החוק בישראל".

הזדעזעתי למקרא הדברים האלה - מבשרי שואה בעיני - אבל לא ראיתי להגיב עליהם בתשובתי, משתי סיבות:

ראשית, לא הייתי סבור כי יהא זה נאות מצדי לשים עצמי יועץ לראש הממשלה.

שנית, עד שהגעתי לענות על מכתבך אמרת במרכז המפלגה כי בעניין פרשת לבון אי-אפשר להגיע לחקר האמת, וראיתי בדבריך אלה אות לנסיגה מכוונת לפתוח בחקירה חדשה.

אבל מקריאת העיתונים אתמול למדתי, לתימהוני ולצערי, כי עדיין אתה מחזיק בדעה זו ומתכוון לפעול לפיה, ומשנוכחתי כי העניין לא חוסל, אלא הוא שריר וקיים, נכנס חשש בלבי פן אי-הבעת התנגדותי תשמש יסוד למסקנה כי תמים דעים אני עמך בעניין זה ונמצאתי, חלילה, מחזק את עמדתך. באחריות כזו לא רציתי להתחייב - או להסתכן - ולכן הנני מגיב.

אני רואה בכל חקירה מעין זו שעלתה במחשבתך נזק לא ישוער לאישים במדינה, לאווירתה הציבורית, לסמכות המוסרית של הנהגתה המדינית והביטחונית, למעמדה כלפי חוץ בכלל, לחזיתה המדינית והביטחונית מול אויביה בפרט - ונוסף על כל אלה, ודווקא מתוך כל אלה, מכה אנושה נוספת, אולי מכה מכרעת, למפלגה, על כל התוצאות הנובעות מהתמוטטותה. לדעתי אין כלל לחזות מראש אלו תהומות עלולה חקירה כזו לחשוף - אלו סבכים של עניינים ויחסים, אלו קלקלות ונגעים. אני משוכנע בכל עומק הכרתי כי בתוצאותיו הסופיות יהיה זה מעשה הרס ללא תקנה.

זו הייתה דעתי מלכתחילה, מראשית היוודע לי כוונתך, ובכל לב הנני מחזק עכשיו את ידי אותם החברים המבקשים למנוע מאיתנו כולנו את האסון הזה.

 

                    בברכה,

                    משה שרת

 

למשה שלום רב.                                                                              24.10.1960

 

היה לי קושי רב לכתוב לך לאחר הופעתך בוועדת החוץ והביטחון. ניסיתי כמה פעמים לנסח מכתב ולא יכולתי למצוא את המילים המתאימות כדי לבטא את הרגשותי לאחר שנמסר לי על תוכן עדותך.

גם עתה אין ביכולתי למצוא ביטוי הולם. אך אינני רוצה עוד לדחות את כתיבת המכתב ואסתפק רק בציון הערכתי והוקרתי על המעשה הרב שעשית.

 

                    בברכה,

                    פ. לבון

    

[הפרסום להלן של שאלות כתב "דבר" ותשובות מ"ש הופיע ב"דבר"; 25.10.1960:]

 

שאלה: האם לאור מה שנתפרסם עכשיו על מסקנות ועדת כהן יש לך להוסיף משהו על מאמרך ["בשולי הפרשה"]?

תשובה: במאמרי אמרתי כי... חוות דעתו של היועץ המשפטי על מסקנותיה של ועדת כהן נותנת חיזוק נוסף להנחותי אלו. אני בטוח כי אילו היו ידועות אז העובדות שנקבעו על ידי ועדת כהן, הייתה בהן הוכחה כי האשמה שהוטלה באותם הימים על פנחס לבון לגבי האחריות הישירה לפרשה מסוימת היא אשמת שווא.

שאלה: האם לא היה בידיעת העובדות האלה כדי לשנות אז את עמדתך בשאלת התפטרותו של פנחס לבון?

תשובה: לא. אני בטוח כי גם אז לא הייתי רואה לעצמי מנוס מקבלת התפטרותו משום אחד התנאים שהציג להישארותו בתפקידו - פיטורי המנכ"ל באותן הנסיבות - לנוכח מצב היחסים שנוצר.

 

 

[קטע ממכתב מ"ש (לבנו) יעקב ורנה שרת (אז בסגל שגרירות ישראל במוסקבה):]

                                                                                                   25.10.1960

 

אשר ל"פרשה", הרי זוועה פנימית כזאת עדיין לא ידענו. הריב עם "סיעה ב'" הוא כאין וכאפס לעומתה. המפלגה על עברי פי תהום - על סף של התמוטטות גמורה. גם אם יצליחו המאמצים הנעשים במשך השעות האלה למנוע שואה ממש, ספק אם תירפא המפלגה בחייה הפנימיים או אם יתאושש מעמדה במדינה מעוצם המכה שהונחתה עליה. קצר זמני וגם קצרה יכולתי לגולל את היריעה כולה ולהסביר בבהירות הדרושה - גם אם לא במידת הפירוט הרצויה - את ההשתלשלות, ויותר נכון את ההידרדרות שאירעה עד כה. שוּלח רסן מיצרי נקם, השתלטו תאוות שטן, לבון מזה הניף יד לקעקע את הבירה ויעבור עליו מה, וב"ג מזה גמר אומר לחסל את לבון אחת היא מה התוצאות לגבי הכלל, והעיתונות מסביב לבתה כל שלהבת של אש זרה ושנאת מפא"י הכבושה פרצה לרון בחוץ תוך דגילה בקנאת הצדק ובחתירה לגילוי האמת - והעם כולו מפולץ ממראה כל קודש מתחלל לעיניו וכל נערץ - נבאש ללא תקנה.

הבוקר פרסמתי מה שפרסמתי [בעיתונות] תוך ניסיון אחרון לבלום את לבון. אתמול שיגרתי מכתב חריף ביותר לב"ג להזהירו מהטירוף של חקירה חדשה. בישיבת חצות אמש אצל אשכול ניסיתי להדביר את "רוחות הקֵטֶב" (עיתון אחד תיקן לי "קוטב") ולהכניסן למסלול שצפוי לו מוצא כלשהו. הבוקר כותב "ג'רוסלם פוסט", שבכלל הוא עיתון עוין לי - כולו למשה דיין ולשמעון פרס - כי הצעותי הן עוגן ההצלה היחיד. שוב הבוקר אמר לי טדי בטלפון כי מכתבי עשה על "הזקן" "רושם חזק". נחיה עוד יום יומיים ונראה. אם יש אלוהים בשמים ואם עוד נגזרה אריכות-ימים-מה למפא"י כי אז עוד לא פסה אחרית התקווה, ולא - כאשר אבדנו...

 

 

[מכתב דב"ג למ"ש:]

 

למשה שרת - שלום וברכה,                                                               28 באוקטובר 1960

 

אני רואה צורך לכתוב לך, באשר היית ראש-הממשלה בתקופת כהונת לבון כשר-ביטחון, השורות הבאות: -

הודעתך לעיתונות [ב"דבר" ב-25.10] לאחר פרסום מסקנות היועץ המשפטי, אם כי פורשה שלא כהלכה על-ידי כמה עיתונים, נראית לי כנכונה, אם כי אני אולי הייתי מנסח הדברים קצת אחרת. אבל איש איש וסגנונו.

ואם כי בשבועות האחרונים נודעו ונתבררו לי דברים שלא ידעתי קודם, עדיין איני יכול להגיד בלב שלם - מי נתן ההוראה הפטלית (או - הוראות) ל"מעשה הביש". בשבועות האחרונים, לאחר פגישת לבון איתי ולאחר כל מה שקראתי בעיתונים ובפרוטוקולים של ישיבות ועדת חו"ב ועוד, נודעו לי דברים שלא ידעתי עליהם מקודם ועמדתי על תכונות אנשים שלא היו ידועות לי. ועדיין איני בטוח מי נתן ההוראות. אבל כשאני מנסה לנתח על-יסוד הידוע לי, איך יכלו להיות הדברים - מהו הפשר הסביר לתעמולת הפרשה (והפרשה, לדעתי, היא מי נתן הוראות), הרי הדברים נראים לי כדלהלן: -

אם אני מניח, שלא לבון נתן הוראה במפורש או ברמז - מתעוררת אצלי שאלה שאין לה תשובה: לשם מה וכיצד ייתכן, שקצין לא ראשי בצבא ייתן על דעת עצמו הוראה כזו?

אני שר הביטחון כל השנים, פרט לזמן שלבון היה ממלא-מקומי, ואחר-כך היה שר ביטחון באישור הכנסת; ונדמה לי, שאני מכיר הצבא ומנהיגיו לא פחות מכל איש בישראל. לא קרה בימי דבר כזה, ולא יכול היה לקרות. שום רמטכ"ל ושום קצין למטה מזה לא עשה אף פעם דבר כזה, ולא עלה על דעתו לעשות דבר כזה. לשם מה עשה זאת ג-[יבל]-י. נניח שהוא עשה זאת? וכיצד העז? זה לא היה יכול להוסיף לו פרסטיז'ה, כי הוא לא רצה ולא יכל לרצות שייחסו לו מתן הוראה כזו. לא היה אף פעם - עד כמה שאני יודע, ונדמה לי שאני יודע - תקדים כזה בצבא.

משה דיין היה הרמטכ"ל הנועז והמלחמתי ביותר מכל הרמטכ"לים, והוא נצטווה לעשות מעשה-תגמול בקלקיליה. יחידה גדולה שנועדה לחסום הדרך לליגיון הוקפה פתאום על-ידי כוחות ליגיון רבים והייתה שרויה בסכנת חיים חמורה. אפשר היה לחלץ אותה באמצעים שלא הורשו על-ידי הצבא להשתמש בהם במעשי-תגמול. ומשה לא השתמש בהם, אלא העיר אותי משנתי - נדמה לי בשתיים בלילה - ושאל אם מותר להשתמש באמצעי יעיל אחד שנשאר לו. נתתי לו הוראה, שלמען הציל החיילים - נדמה לי כשישים איש - מותר, ורק אז עשה זאת, ובאמת הצליח לחלץ אותם.

בימי לא נעשה אף פעם כל ניסיון על-ידי קצין בכיר, או לא בכיר, לעשות שום דבר, שיש לו משמעות מדינית כלשהי (למשל: סיור רגלי או אווירי מעבר לגבול) - בלי רשותי המפורשת בכל מקרה ומקרה. וזה היה נחלת כל הצבא.

ואני שואל: הייתכן הדבר, כי ג-י על דעת-עצמו נתן הפקודה לעשות "המעשה הביש" במצרים? קשה לי מאוד, כמעט אי-אפשר, להניח זאת.

לעומת זאת, ברור לי עכשיו ללא צל של ספק, שלבון שוחח עם ג-י עוד במאי או יוני 1954 על מעשים כאלה.

אולם יותר מזה. לבון, עוד בהיותו מ"מ שר-ביטחון (ואולי אחר-כך - בנקודה זו איני בטוח בהחלט) ציווה לעשות באזור מסוים דבר אשר לא עלה אף פעם על לב איש - והיה מעשה של חוסר-אחריות מופקר לגמרי. ומשה דיין ושמעון פרס הלכו ללבון, לאחר ששמעו, והזהירו את לבון שלא יעשה מעשה כזה. כשלבון עמד על דעתו, לאחר שקיבל לפי דבריו ממומחה משפטי במשרד החוץ (יוסף תקוע) חוות-דעת שבתחום ארצו הוא רשאי לעשות כרצונו, אמרו לו מ.ד. וש.פ. שהדבר לא ניתן לביצוע.

לבון - כך מספרים לי - נתן הוראה לפגוע למען סכסך בין אנגליה וירדן - ומ.ד. ביטל הגזרה. גם זה ידוע ללא-ספק, שלבון דן עם ג-י על פעולות מעין אלה ש"במעשה הביש".

ברצוני בכל זאת לדון לבון לכף-זכות. אני מוכן להניח, שלא נתן הוראה מפורשת לג-י לצוות על "מעשה הביש", אלא דיבר איתו באופן כזה, שג-י יכול היה להניח, שזהו רצונו של שר-הביטחון. ורק לאחר שהמעשה נעשה והתוצאות האיומות נתבררו - ניער לבון כפיו מעניין זה.

כמו-כן נאמר לי, כי בעדויות בפני "ועדת השניים" יש עדות (עד היום לא קראתי כל התיק), כי לבון רצה עוד בחודש נובמבר להביא לידי נוסחה מוסכמת עם ג-י על "הפרשה".

ולכן אם ברצוני למצוא כל קורטוב של הצדקה ללבון - והייתי רוצה לעשות זאת גם עכשיו, לא על חשבון הרשעת הזולת ללא הוכחות מספיקות - אני מוכרח לבוא לידי מסקנה (לא בעד, כי לא ראיתי בעיני ולא שמעתי באוזני ישירות שום דבר, שיש בו משום הוכחה משכנעת), כי כמעט אין להניח על הדעת, שקצין גבוה בצה"ל יעשה מעשה זה על-דעת עצמו, אלא אם קיבל הוראה משר-הביטחון או היה לו יסוד מספיק וסביר לחשוב שזהו רצונו של שר-הביטחון.

ברור לי ללא-ספק, שלבון רצה לעשות מעשים גרועים עוד יותר לפני "מעשה הביש", מעשים שלא עלו אף פעם על דעת איש בצבא או במשרד הביטחון, ואיש כמ.ד. התנגד לכך בכל תוקף.

ולכן העובדה שלאחר "מעשה הביש" נמצא שג-י שיקר או ניסה לזייף תעודה או להדיח איש לשקר אינה מוכיחה כלום, על העבר, להיפך - היא מוסיפה קצת הסברה (לא משכנעת, לא משפטית ולא מצדיקה) שהוא הוכנס על-ידי שר-הביטחון לבוץ, ורצה לטהר עצמו בכל האמצעים.

כי "בבירור", כביכול, שהתנהל בוועדת חו"ב בשבועות האחרונים עשה זאת גם לבון - והעליל וסיפר דברים, שאין להם שחר, כנראה מתוך מצוקה נפשית ורצון מובן לטהר עצמו בכל האמצעים, ואין אדם נתפס על כוסו [רמז לנהגי השתייה של פ"ל] ועל כעסו.

כך נראה לי הדבר. ייתכן שוועדת חקירה בעלת סמכות משפטית כחוק, שמוסמכת לחקור עדות בשבועה וכל העדים שתדרוש - תגיע לחקר האמת, יתכן שלא. איני יודע. אבל, לא פחות מבימים הראשונים לשובי למשרד-הביטחון לפי דרישתך (שקיבלתי אך ורק מפני שהרגשתי שיש מבוכה מסוכנת בצבא) - אני עומד עכשיו בפני התיקו של "השניים".

ראיתי חובה לעצמי להגיד לך זאת. אולם החלטתי נחושה - לא להיות פעיל עוד בממשלה או בכנסת בעניין זה, לאחר שאמרתי לממשלה דעתי, כי רק ועדה אובייקטיבית, של אנשים שאין להם כל פנייה אישית או מפלגתית, מזוינת בסמכות משפטית לחקור עדים שתי-וערב, ונותנת לשני הצדדים אפשרות שווה בהחלט להוכיח צדקתם, רק ועדה זו צריכה לטפל בדבר.

אני מבין מדוע "חירות" מתנגדת לכך. לצערי הרב, נצטרף ל"חירות" גם [מאיר] יערי, ובמידה רבה גם "הכלליים", ולבסוף גם אחה"ע, ובקרב חברינו יש מבוכה.

אבל לאיש, שהיה ראש ממשלה בימים ההם, ואשר ביושרו אין לי כל-ספק - ראיתי חובה להגיד את אשר בלבי.

 

                   ב ב ר כ ה,

                   ד. בן-גוריון

[מכתב מ"ש לרה"ה דב"ג]

 

לראש הממשלה שלום!                                                                      30.10.1960

 

אני מודה לך על מכתבך מ-28 בח"ז שקיבלתיו אתמול.

ביחס להודעתי, שהתפרסמה בעיתונות, אתה אומר: "הודעתך לעיתונות לאחר פרסום מסקנות היועץ המשפטי, אם כי פורשו שלא כהלכה על ידי כמה עיתונים, נראית לי כנכונה" וכו'.

לא ברור לי מה הדבר שלדעתך פורש לא נכונה על ידי כמה עיתונים - אם מסקנות היועץ המשפטי (לפי שכתוב "פורשו" בלשון רבים) או הודעתי שלי (ואז חלה כאן טעות ויש לקרוא "פורשה" ביחיד). מכל מקום אני מסכים, כי הודעתי פורשה כהחלטית בעוד שלמעשה היא מסויגת ולא בסייג אחד אלא בשני סייגים.

אשר לניתוח שאתה עושה לגבי הנסיבות המקיפות את תעלומת ה"הוראה", הריהו בכללו נכון בעיני. ובמיוחד הנני רואה כנכונה את המסקנה שאתה מגיע אליה בפסקה השנייה של עמוד 3 [פותחת ב"ברצוני בכל זאת לדון לבון לכף זכות"].

בעצמי אמרתי כדברים האלה - בכתב, לעצמי, באותם הימים, ובעל-פה, באוזני חברים מסוימים אז ועתה.

כמה מהעובדות שאתה מסתמך עליהן במכתבך היו חדשות בשבילי, אך לעומת זה ידועות לי גם עובדות שלא הזכרת. אבל כשאני מנסה לשוות לעיני מה עשויות להיות תוצאותיה של חקירה חדשה הנני בא לידי מסקנה כי אין כלל לשער עד היכן הן עלולות להגיע.

אחרי הכל, גרסתך - שהיא גם גרסתי - אינה אלא סברה או השערה מוסקת מן הנסיבות ולא נשענת על עובדות. כיוון שכך, אם ניתנה הרשות לשער הרי יכולות להתעורר גם השערות אחרות. להלכה יכולות להעלות על הדעת שתי גרסאות נוספות לפיענוח התעלומה.

ראשית, כי בצמרת הצבא התגבשה בזמן ההוא קבוצה, בכללה גיבלי ובראשה גבוהים ממנו, שגמרה אומר לנהל "מדיניות ביטחון" משלה ויצאה ליצור עובדות בכיוון זה.

שנית, כי מורת הרוח שעורר לבון בצמרת הצבא הביאה לידי קשר נגדו שהתבטא בפעולה כאילו לפי הוראותיו או ברוחו על מנת להכשילו ולהפילו תוך הקדחת התבשיל.

שתי גרסאות אלו לא היו מעולם עולות על דעתי כמקובלות עלי, אך הן עשויות לעלות על דעתם של חוקרים כאפשריות להלכה - אם גם, כמובן, לא כמוכחות למעשה - ולשמש יסוד לתיקו חדש.

גם אם לא תילקה החקירה בתהייה על אפשרויות הנראות לי כתלושות מן המציאות, היא עלולה להסתבך חמורות מבחינות אחרות.

קשה להניח כי החקירה תצליח לגלות עובדות חדשות. בטבע הדברים היא תהיה בעיקרה "נסיבתית" ותתרכז בבירור האווירה ששררה, הלכי הרוח שניסרו, יחסים שנוצרו, הלקח שיש ללמוד לגבי העניין הנדון מעובדות אחרות שאינן שייכות באורח ישיר ל"פרשה", וכיוצא באלה. חקירה כזאת עלולה להתרחב ולהסתעף גם אם תוגדר משימתה במסגרת הצרה ביותר, שכן החוקרים, לפי מצפונם ובאין לפניהם עובדות מובהקות, יראו את עצמם בדין לא רק רשאים אלא חייבים לבלוש בכל פינה אשר יש סיכוי למצוא משהו שיסייע להם להגיע לחקר העניין שהוטל עליהם לבררו. מגמתם זו של החוקרים תמצא לה סיוע יעיל ביותר בנכונותם של כמה עדים ובעלי דבר לגלות צפונות מרשיעות ללא מעצור ולהטיל חשדות מבוססים או כוזבים.

התוצאה תהיה זו המתוארת ב"נשמות המתות" של גוגול.

כל פרשת ה"אקטיביזם" לגווניה ולאסכולותיה תתגולל אז לפני החוקרים ויתחיל חיטוט בכל מיני מעשים שהיו. בסופו של דבר ימצאו עצמם חסרי אונים להתיר את הסבך. ושוב תהיינה תוצאות לתיקו.

ואילו, לפחות, נשארה כל התסבוכת הממארת הזאת נחלת יחידים שומרי סוד, כי אז הייתה זו חצי צרה. אבל בתנאי חיינו הציבוריים, הפרועים לשמצה, אין שום ערובה כי הדברים יישארו כמוסים. ההיפך מזה הוא הנראה מובטח. כי אפילו החוקרים ישמרו לשונם - מי ישים מחסום לפי העדים, מהם מועדים ל"הדלפה"? יש לראות מראש איזה מצב ייווצר אם עובדות מעין אלו שאתה מציין במכתב אישי על מי שאתה סומך על יושרו ואני מניח גם על זהירותו, ועוד כהנה וכהנה ייוודעו ברבים. יהיה זה פרק חדש של זוועה, אשר כמוהו עוד לא היה.

בשביל העולם לא חשוב מי נתן את ההוראה. חשוב שנעשה מעשה. לא חשוב ששר ביטחון מסוים ניסה ללכת בכיוון ידוע, אך אחרים מנעו בעדו. חשוב כי צמרת הביטחון של ישראל יכלה בכלל לשמש "בית יוצר" למזימות מחרידות כאלה.

אלה הם חששותי וספקותי הכבדים והקודרים, המרתיעים אותי מכל רעיון על חקירה חדשה.

                    משה שרת

 

 

[קטע ממכתב מ"ש - מ-7.11.1960 ליעקב ורנה שרת במוסקבה:]

 

למפנה זה [בהקהיית חוד ה"פרשה" (לדעת מ"ש) על ידי פרסום מאמרו "בשולי הפרשה" ב"דבר"] תרמתי [עוד] בשני מישורים - בנגלה ובנסתר.

בנגלה - על ידי הודעה שנתנה פתחון פה ללבון להכריז כי בא על סיפוקו.

בנסתר - על ידי הפגזת ב"ג בשני מכתבים נמרצים.

אשר לצעד הראשון - יוזמו היה לוי אשכול ולו יאתה תהילה. הוא פנה אלי ולאחר שמצאתי אפשרות לנסח הצהרה המתיישבת עם מצפוני מזה ועם זה - זאת אומרת עם כל ההסתייגויות שבה - מספקת "הצלת פנים" ללבון, שלחתיה לעיתונות. צעד זה השתיק את לבון והוציאו ממערכה של התחרות בלזות שפתיים. ואילו המכתבים לב"ג - שניהם בתשובה לשלו, ואני מצרף את חליפת המכתבים כולה - הצליחו לחסום פיו בפומבי ולבלום יצרו להרחיב את החקירה על מנת לגלות את האמת "עד תום". לגבי הרושם המרתיע שעשו המכתבים עליו יש לי עדויות נאמנות של אלמוגי, יצחק נבון וטדי.

אומנם יושבת עכשיו ועדת שרים ["ועדת השבעה"] המנסה לצלול לנבכי סבך מתן ה"הוראה" - ועוד חזון למועד - אבל לעת עתה שככה המרקחה שהשתוללה בעיתונות.

ועכשיו לשאלתכם "כיצד התחיל העניין".

ובכן לבון לא נח ולא שקט כל אותן השנים - להוכיח כי ה"תיקו" של אולשן-דורי בנקודת מתן ההוראה היה עוול משווע כלפיו. לימים נודע לו, כי פטי [יהושפט הרכבי], אשר ירש את גיבלי ב[ראשות] אמ"ן, גילה סימנים תמוהים בניירות, המעידים לכאורה על מעשי תעתועים. הוא דיווח על כך לרמטכ"ל (משה דיין) ושאל אם יש לחקור. משלא נענה בחר בשב-ואל-תעשה. אבל כשנכנס יוסי המבורגר [-הראל; "הגבר" במינוח סיקורי "הפרשה"] לאמ"ן - לא כראשו אלא כקצין בכיר בו - החל לבלוש על דעת עצמו והתפלץ ממה שמצא. בא אל לבון וסיפר לו. לבון הציע לו לנסח קטרוגו בכתב והוא עשה זאת. נטל לבון את הכתב והלך אל רה"מ. הדבר היה לפני כמחצית שנה. רה"מ קרא מייד לשלישו הצבאי - אחד [חיים] בן-דוד ["חב"ד"], יורשו של נחמיה [ארגוב], בחור העושה רושם של ישר-לב - והטיל עליו לחקור בעניין.

כעבור זמן נודע ללבון כי דוחו של בן-דוד אישר מסקנות יוסי [המבורגר], על כל פנים בחלקן העיקרי, זאת אומרת כי היו זיופי תאריכים וכיו"ב. לפי רושמו של לבון הרדים ב"ג את העניין ולא פעל דבר. בינתיים נחשד בבגידה אחד המעורבים במעשה גושן ["העסק הביש" מצרים], שאף הוא העיד לפני אולשן-דורי [אברי אלעד, ("האדם השלישי")] וכבר אז ניסרה גרסה כי עדותו "בושלה" על ידי גיבלי. הוא הועמד לדין והורשע. תוך הגינו על עצמו סיפר כי בפרשה ההיא נצטווה להעיד שקר. "התגוננותו" זו לא סייעה להמתיק דינו, אך השופטים ראו לציין את העובדה בפסק דינם, לתשומת לבם של המוסמכים. הללו נתנו דעתם על אותה פסקה ושר הביטחון (ב"ג) הורה לרמטכ"ל (חיים לסקוב) למנות ועדת חקירה. זו הייתה ועדת [השופט חיים] כהן. דבר הפסקה ומינוי הוועדה פורסמו בעיתונות. לבון קרא זאת בהיותו מחלים בשווייץ. משחזר הלך אצל "הזקן" ו"התחוללה" שיחה כזו:

פ"ל: "מה ראית על ככה למנות עכשיו ועדה כזו? (אגב כך, ערעור על מינויו של ח' כהן מטעמים מסוימים). הן אני גוללתי לפניך אותה פרשה ממש לפני חמישה חודשים!"

ב"ג: "אתה? לי? מתי? מעולם לא דיברת איתי על נושא זה!"

פ'ל: "מה אתה סח? הן מסרתי לך דוח בכתב, חתום על ידי קצין אמ"ן!"

ב"ג: "להד"ם!"

פ"ל: "מה אתה מדבר? הן בנוכחותי קראת לבן-דוד והטלת עליו לחקור".

ב"ג לוחץ כפתור. נכנס בן-דוד.

ב"ג: "כלום הטלתי עליך אי-פעם לחקור עניין לפי דוח שהביא לי מר לבון?"

בן-דוד: "כן, אדוני".

ב"ג: "מהו ומה עשית?"

בן-דוד: "חקרתי והגשתי לך דוח".

ב"ג: "אתה? לי? אי דוח זה?"

בן-דוד: "שמור אצלי".

ב"ג: "אזי הביאנו".

בן-דוד יוצא ונכנס והדוח בידו.

ב"ג (במבוכה גלויה): "איך קרה הדבר? האומנם שכחתי?"

לא אמשיך בפרטיכל המדומה, המוסר עיקרי הדברים כהווייתם. באותה שיחה נפלו דברים חריפים והקשר נותק [בין ב"ג ופ"ל]. לעיתונות סוננו דברים נוסח לבון. משרד רה"מ סינן כי מעולם לא הגיש לבון נייר כלשהו לרה"מ באותה פרשה. לבון התרתח ופתח ברז ביתר שאת. וכן הלאה וכך הלאה.

עיקר שכחתי - באותה שיחה אמר [פ"ל] לב"ג: "עכשיו אלך לוועדת חוץ וביטחון [של הכנסת] ואגולל לפניה את הפרשה. כך עשה, ושוב חלו סינון והסתננות והדברים ידועים.

ועכשיו תשאלו מה אני חושב על העניין כולו. ובכן, ברור לי כי חלו כזבים וזיופים מצד גיבלי. עם זה לא מוכח לי לחלוטין כי הוא נתן הוראה לגמרי על דעת עצמו. אין לי ספק כי לבון שוחח איתו וגם עם אחרים ברוח ההוראה שניתנה והמעשה שנעשה ואם נתן גיבלי הוראה בלי שקיבל פקודה מפורשת לתיתה, הרי נתנה בביטחון גמור כי הוא עושה רצונו של שר הביטחון ורק אחר כך, משנתפס במתן הוראה בלי סמכות מפורשת, ביקש להיחלץ מן המצר על ידי מעשי תעתועים. לגופו של עניין החזקתי אז ואני מחזיק עכשיו את לבון אחראי מכל בחינה מדינית לזוועת גושן –

ראשית, משום שהיה אז שר ביטחון ובתחום אחריותו נעשה הדבר;

שנית, משום שזו הייתה מגמתו המדינית - לראות את ישראל מופקרת למזימות אנגליה וארה"ב שעשו יד אחת עם הערבים להצמיתה ועוד הזיות שטניות כאלה, ומסקנתו הייתה כי עלינו למחוץ במעצמות ולהפגין כי אנו מסוגלים לכל מעשי הרס ("עלינו להשתגע" - דיבור מפורש זה יצא מפיו באחת הישיבות אתי);

שלישית, משום שהוא הרביץ בתמידות תורת עיוועים זו במטכ"ל וגירה באותו חוג יצרי נקם והרפתקנות הפרועים ביותר, עד שהחבריא עצמם החלו נרתעים נוכח חוסר האחריות והשיקול של השר;

רביעית, משום שאגב כך הוא חתר בלי הרף ובפה מלא תחת סמכותו המדינית של ראש הממשלה (מ"ש) והתיר כל רצועה של משמעת, עד שלבסוף נפל קורבן להפקרות שבעצמו טיפח;

חמישית, משום שהוא עצמו כיזב וכיחד וסילף כתובים בדיווחיו עד שממנו ראו וכך עשו גם פקודיו. ועדיין לא מניתי כל נימוקי.

לחזור על השתלשלות הפרשה באותם הימים לא אוכל במכתב זה, אבל אעבור למצב עכשיו. כיום אני נגד חיסולו של לבון - לא משום שהחיסול אינו מגיע לו; להיפך, לפי תורת "על דאטפת [אטפוך וסוף מטיפיך יטופון", אבות, ב' 7] זה צריך להיות עונשו לאחר [שגרם ל]חיסול הלל דן [סילוקו מ"סולל בונה"], ראובן ברקת [סילוקו מהוועדה המרכזת של ההסתדרות] ועוד - אלא משום שמבחינה אובייקטיבית אני בעד הצלת ד"ר ג'קיל אם אפשר לבלום את מיסטר הייד [לפי סיפור נודע של רוברט סטיבנסון, "ד"ר ג'קיל ומר הייד", שעניינו פיצול אישיות אצל אדם שכד"ר ג'קיל הוא שפוי וחיובי וכד"ר הייד - מטורף ופושע]. כן הנני נגד חיסולו משום שבנסיבות הנתונות זהו ניצחון לכת שסכנתה אינה פחותה בעיני - במישור אחר ובנוסח אחר. וכן אני נגד חיסולו מפני שאפשר להגיע אליו רק דרך גילוי כל הלוטים וחשיפת כל הנגעים אשר אין כלל לשער את תוצאותיהם ההרסניות לגבי המפלגה והכלל כולו. התבטאתי במסיבה סגורה כי הצעתו הראשונה של ב"ג בדבר חקירה כל-כוללת "עד תום" פירושה כריית "קבר אחים" לכולנו. זה הועבר אליו והוא צמצם את סמכות ועדת השרים בנקודת מתן ההוראה - צמצום אשר עדיין ספק אם יחזיק מעמד. עד כאן ולא אוסיף, אף על פי שאיני בטוח כי ביררתי לכם כל הטעון בירור.

 

 

[דברי מ"ש בישיבת מזכירות מפא"י, 11.1.1961 (העתק נפרד מתוך הפרטיכל):]

 

אני רוצה קודם לעשות הערה צדדית.

פה דובר על גילוי-דעת של אנשי הרוח [נגד תביעת דב"ג להדיח את פ"ל מכל תפקידיו הציבוריים; ראשי החותמים - הפרופ' נ' רוטנשטרייך, ש"נ אייזנשטט, א' אורבך, ד' פטנקין; פורסם ב"דבר", 11.1.61]. אפשר לקרוא להם כך, ואני אינני סבור כי זה גילוי-דעת אחרון. אני שומע שיש כינוסים ויש טיוטות של הכרזות ומבקשים אנשים להזדהות. אין לי כל יד בזה, אבל מגיעים אלי דברים, בתוך ירושלים אני יושב. והנה דיבר על זה עמי אסף ואמר: "זה גילוי של תלישות".

אני הייתי מציע לעצמנו לא לזלזל בגילויי-דעת כאלה ולא לזלזל ברקע שהם מגלים. זה לא סתם גילוי-דעת, כי אם גילוי רקע ציבורי מסוים ואחת היא אם אנחנו גורסים את תוכן גילוי-הדעת הזה או שוללים אותו.

ממה נפשך? - אם יש בתוכנו חברים שמזדהים, בוודאי שחזקה עליהם שהם לא מבטלים גילוי-דעת זה, אבל אם יש חברים השוללים - על אחת כמה וכמה אסור להם לזלזל בו.

אלה אנשים בדרך כלל הגונים, אלה פטריוטים, הם יושבים בתוך עמם. הם קוראים, הם מביעים דעות והם מרביצים תורה ומחנכים דור - בהרצאות ובסמינרים שלהם באוניברסיטאות, ובשיחות אין ספור עם תלמידים. פרופסור אמיתי חי עם התלמידים, הוא איתם במגע יום-יום - בפגישות, בשיחות, בבדיקת עבודותיהם, בהתייעצויות, והם מעצבים את דמותו של חלק חשוב מאוד בדור הצעיר שלנו.

אך אם ישנו מצב כזה שאנשים אלה תלושים, אינם מבינים לנו, נעשים יותר ויותר זרים לנו - הלא דבר הוא. הלא יש בזה חזות אימים, והמפלגה אינה יכולה להיות אדישה לדבר הזה. המפלגה צריכה לטכס עצה במצב זה, היא לא יכולה להפקיר את הדור הזה. ממי היא תיבנה כעבור 15-10 שנה?

עכשיו לעניין הנדון. אני היססתי מאוד אם לבוא לישיבה, ולא רק משום שב-36 השעות האחרונות אני בקושי ישנתי 5 שעות; וגם לאחר שבאתי לישיבה היססתי אם לדבר, ואני מדבר אולי רק מפני שיש לי היומרה הזאת לחשוב שיש פה חברים אחדים הרוצים לדעת מה אני חושב ומה אני מרגיש, לא שיש בי כוח לדבר.

החברים יודעים שלא באתי לשתי ישיבות, וזו הישיבה הראשונה בסדרת הישיבות האלו שאני משתתף בה, וגם כאשר אדבר אומר הערות רק בשולי הדברים.

אני מצטער מאוד, אבל אינני מוכן להתרשם, אינני נוטה להתרשם יתר על המידה מן המשקל המוסרי שבהזדעזעותה המוסרית של המפלגה שלנו [נגד מעשי פנחס לבון (הערה זאת הוסיף מ"ש לפרטיכל)] כפי שהדבר בא לידי ביטוי בוויכוח הזה. אינני מוכן להתרשם מזה יתר על המידה.

התופעה שאני רואה לפני, וזו תופעה הנשנית זה שנים בתוכנו, היא שאופפת אותנו איזו קהות של חושים למעשי עוול, לכישלונות מוסריים, לקלקלות מוסריות. איננו מתעוררים להגיב ולטפל בעניין מפני שנפל דבר בחיינו, נעשה מעשה עוול והוא מעורר בתוכנו, או חייב לעורר בתוכנו התמרמרות. לא, אנחנו לא מגיבים, אנחנו נוהגים אדישות ולפעמים משהו יותר גרוע מאדישות - מציעים משהו לטשטש ולהכחיש ולסלק מסדר-היום. אנחנו מתעוררים להגיב ולעשות משהו רק כאשר הדבר מתבטא באיזה תוצאות חמורות. בשבילנו עוול כשלעצמו זה לא דבר חמור, אבל אם זה מביא לידי איזה משבר, או איזו תוצאה חמורה אחרת, הפסד עמדה, הפסד השפעה - אז אנחנו מתעוררים. הווה אומר, יש לנו לא גישה מוסרית לבעיות מוסריות, כי אם יש לנו לבעיות מוסריות גישה תכליתית.

אני כל ימי פחות או יותר איש מעשי ואינני מטיף מקצועי למוסר ואני מבין בהחלט גישה תכליתית לבעיה תכליתית, אבל גישה תכליתית בלבד לבעיה מוסרית - עם זה קשה לי להתפשר זה שנים, ואני, אומנם לעתים לא קרובות, משמיע אזהרה לרגל איזה מעשה. שנים התאפקתי בעניין מסוים אחד [פרשת נאום דב"ג בגבעת חיים ב-18.1.57 שבו סילף, לדעת מ"ש, את חלקו ברכש בהיות שר החוץ] אבל עכשיו אני מוכרח לגעת בו [הקטע בנאום זה של מ"ש על "פרשת גבעת חיים" מובא בפרק "נבלה בגבעה", כרך 8].

אביא כאן דוגמה הפוכה [ל"פרשת גבעת חיים"] במובן מסוים, שגם היא נגעה מאוד בציפור נפשם של כמה אנשים. הורכבה ועדה מרכזת חדשה בוועד הפועל וחברים אחדים שהיו בוועדה המרכזת הקודמת לא נכללו בוועדה המרכזת החדשה. חבר אחד [ראובן ברקת] שמילא תפקיד מרכזי מאוד בוועדה המרכזת הקודמת לרגל אי-הזדהות עם איזו החלטה זרק אז את ההתפטרות; במקום להגיד לחבר הזה: "תשקול, נברר, נשב יחד" - ההתפטרות הזאת נחטפה [על ידי מזכ"ל ההסתדרות פנחס לבון] והחבר הזה הוצא ונותק מכל דבר, ואחר כך, אם מישהו סידר לו מסיבת פרידה, אזי בלשו ובדקו מי האיש שסידר לו מסיבת פרידה. הוא בבת אחת הוצא מאותו שטח שהקדיש לו את מיטב חייו.

והייתה חברה בוועדה המרכזת [סנטה יוספטל], והיא קמה בבוקר וקראה בעיתון שהיא אינה בוועדה המרכזת החדשה. איש לא דיבר איתה, איש לא אמר לה מילה, והרי היה לנו לכולנו כל היסוד לחשוב שהיא מילאה תפקיד נכבד מאוד בוועדה המרכזת הקודמת. אני עוררתי אז את השאלה הזאת במזכירות, ואמרתי כי זה מחייב בירור, כי אי-אפשר לעבור על דבר כזה לסדר היום. יכול להיות שיש נימוקים - נשמע אותם, יכול להיות שיש שיקולים חשובים - אולי נקבל אותם, אבל אל נעבור לסדר היום, יהיה בירור. אז היה דיון רב איך לנסח את הדבר, שלא לפגוע בחבר האחראי, ואחר כך הורכבה ועדה שהיא רק תשמע על מה שנעשה בהרכבת הוועדה המרכזת. והנה יש נוהג שאם מישהו מציע ועדת בירור, ואם הוא אינו פסול מראש, כוללים אותו בוועדה הזאת, אבל במקרה זה המציע לא נכלל בוועדה, והדבר לא נעשה במקרה. אך העיקר הוא שעד היום לא שמענו שום דוח מהוועדה הזאת, ואני אינני יודע אם בכלל נתקיים בירור כלשהו, אם הוועדה הזאת מילאה את תפקידה - אני אינני יודע. הדבר הזה, סילוקה של אותה חברה, נחרת בלב חברים, והמפלגה אפילו לא טורחת להסביר אם היה עוול או לא היה עוול.

ועתה לפרשה הזאת - זמן רב לפני שנכללה פסקה ידועה בפסק-דין מסוים שהביא לידי מינוי ועדת חיים כהן הוגשו ניירות שבאו להעיד, יכול להיות ללא כל יסוד - אינני יודע, אבל עובדה היא שהוגשו ניירות - ותוכנם הגיע לעיתונות - והם באו להוכיח כי נעשו מעשי תעתועים בעניין זה. מה היה גורל הניירות האלה? - הם נגנזו, הייתה אדישות לעניין הזה, לא הייתה הרגישות הזאת מצד אלה שקיבלו את הניירות. על דבר כזה אין עוברים לסדר-היום. מדבר כזה מוכרחות להיות תוצאות.

היה פעם מעשה שחיילי צה"ל רצחו מספר ערבים מתוך נקמה עיוורת [פרשת הנקמה של מאיר הרציון, אחר רצח אחותו שושנה וחברה במדבר יהודה] אני אומר נקמה עיוורת בכוונה, מפני שאפשר לאמור שכל נקמה היא עיוורת, אבל דבר אחד הוא אם ראובן הורג את שמעון ואז אחיו של שמעון הורג את ראובן - זו נקמה, אבל זו לא נקמה עיוורת. אבל במקרה ההוא נרצחו סתם אנשים - מתוך נקמה עיוורת לחלוטין. והנה לא הוסקה מזה שום מסקנה, לא הורדו אנשים מדרגה, לא הוצאו מתפקיד. אחר כך היה עניין כפר קאסם. אז אינני יכול מראש לשלול את הזיקה בין שני הדברים האלה. מי שהיו ממונים על כך לא הסיקו מסקנות. זה לא אומר כי בציבור שמסביב - בצבא, במשטרה - לא הוסקו מסקנות. המסקנה הייתה כי דם ערבי הפקר. ואחר כך באה החנינה לנדונים בכפר קאסם - ושוב יש מזה מסקנות, ויכולתי להמשיך בשרשרת הזאת.

אמרתי כבר, נדמה לי, אינני זוכר באיזו הזדמנות, כי אני מתקומם בכל נפשי נגד הרעיון שבן-גוריון עכשיו יפרוש מהממשלה. אני מחמיר בזה מאוד. אני סבור שאינני מחמיר פחות מאלה המחמירים בשטח זה לגבי תוצאות הבאות במסיבות הקיימות, אבל איננו יכול להסכים ליחס נפשי שלא אוכל להגדיר אחרת מאשר במילה סגידה, המעוררת בי רק סלידה. אני מקווה שהיא מעוררת סלידה גם בלב האיש שסוגדים לו, אם כי אינני בטוח. ברוסית אומרים "נפשו של הזולת מחשכים", אבל אני מקווה שהיא מעוררת גם אצלו סלידה. על כל פנים אני חולק בכל החריפות על רובו של מכתב [שמואל] יבנאלי בעניין זה [ר' תמצית המכתב ב"דבר", 13.1.61, ע' 11]. אינני יודע אם יש רבים בתוכנו המעריצים את יבנאלי יותר ממני, אבל אני לא סוגד גם ליבנאלי, לאיש שאני מעריץ ואוהב זה עשרות בשנים - מראש לא אקבל את משפטו ואני שולל מה שהוא אומר במכתבו למזכירות. כיוון שבן-גוריון הוא אישיות כזאת לכן יש לקבל כל מה שהוא עושה או דורש? - לא, אינני מוכן לזה. אם הוא צודק - כן; אם הוא לא צודק - לא. הדברים שאומר יבנאלי אינם הולמים את המוסר שלי, אינני חושב שזה הולם בכלל את המוסר היהודי.

יש חוטא שאיננו מחטיא. אדם מן השורה אין לו השפעה כזאת שיהא נישא מעל לכל וכל מה שהוא עושה משמש נושא לדיון ציבורי. אבל יש אנשים שכאשר הם חוטאים הם מחטיאים, כי הם משמשים מופת חינוכי, הם דמות מרכזית של הדור - אז הם חייבים בזהירות כפולה ומכופלת ומותר למצות את הדין לגביהם, ולא רק מותר, אלא חובה. יש מגבלה על מעמדם וסמכותם, וזה המוסר, כפי שגורס מצפונו של אדם. להגיש להם קורבן אינני מוכן, אני חוזר ואומר כי להגיש קורבן כדי לרַצות אל נזעם אינני מוכן.

יש רבים המטשטשים עניינים אשר אין הם חיים אותם. אם מישהו חושב שעמדה זו שלי, הנוקשה לכאורה, היא תוצאה מהתפטרותי [מן הממשלה ב-28.6.56] טעות בידם. אני לא רק מודה - אני דוגל בסמכותו של ראש הממשלה לפטר שרים. אם ראש ממשלה אומר ששר זה אינו יכול לשבת בממשלה, אז השר צריך להתפטר. האם אני ניתקתי אז קשרים, חדלתי לשבת עם אנשים, הוקרתי רגלי ממשרד ראש הממשלה? הן אחרי ההתפטרות קיבלתי עלי שליחות מדינית [לארצות דרום אסיה ומזרחה] מידי הממשלה וכאשר חזרתי מהסיור מסרתי דוח לראש הממשלה ואחר כך לממשלה כולה. איך נתקבלתי שם [בממשלה] - זו שאלה אחרת, זה שייך לקטנות החיים. מה הייתה החוויה האישית שלי באותה הזדמנות - זה כבר לא חשוב.

אני חוזר, יש כל הזכות לראש ממשלה לדרוש התפטרותו של שר. זיאמה [ארן] יזכור כיצד הוא נכנס לחדרי [בלשכת משה"ח] בקרייה של תל-אביב ואמר מה שאמר [על כורח ההתפטרות מממשלת דב"ג]. הוא לא גמר לאמור את המשפט ואמרתי: "אינך צריך לשדל אותי, אני מוכן להתפטר מייד. הייתה לי אומנם טענה למפלגה, כי אני רציתי להתפטר עוד קודם והמפלגה הכריחה אותי לא לעשות זאת. אבל שאני אכפור בזכותו של ראש הממשלה? - זו סמכותו המוחלטת.

אבל העניין שלפנינו הוא אחר לגמרי.

לו אני הייתי במקום לבון הייתי דורש ועדת חקירה משפטית - כל חקירה שהיא - שלא תשאיר ספק בלב מישהו שכאילו הוא חושש פן יתגלה איזה דבר נגדו. דבר אחר הוא איך מפלגה צריכה לשקול את עניין החקירה המשפטית, תוך ראייה מראש מה תהיינה התוצאות ושיקולים אחרים, אבל כנוגע בדבר הייתי בעצמי דורש זאת.

לעומת זאת אני אינני מוכן להעניק זכות כזאת לראש הממשלה, שאם יש מוסד, ואפילו גדול מאוד, אין שני לו - ההסתדרות - ובראש המוסד עומד חבר [פנחס לבון] ויש לו טינה עמוקה נגדו, ונניח מבוססת מאוד, יש לו קטרוג חמור עליו, אזי הוא בא ואומר לנו שאם יישאר חבר זה בראש המוסד כי אז הוא מתפטר - לא, זאת אינני מוכן לגרוס.

אני שומע דעות בין חברים כי לבון לא ראוי לעמוד בראש ההסתדרות. אינני נרתע מדעה כזאת. כשלעצמי איני סבור כך, אבל אינני נרתע מפני הערכה כזאת. אילו זה היה המצב, שנניח הצטברו עובדות לגבי אופן הנהגת לבון את ההסתדרות, מתגבש איזה הלך רוח שאולי לא הוא האיש הראוי להיות המזכיר הכללי - אז בוודאי שזה יכול להיות נושא לבירור. גם אז יכול להתעורר ספק אם ראוי לקיים בירור כזה בתוך תקופת הכהונה או אולי מוטב לחכות לסיומה. אבל אם יש דברים מזעזעים - אז בוודאי חובה להקדים ולברר. האם כך הוא המצב? מדוע קרתה ההסתבכות הזאת? לא מפני שהוכח משהו לגופו של עניין הנהגת ההסתדרות. לא, אלא מפני שחלה הסתבכות בתחום אחר, מפני שראש הממשלה הגיע למצב [נפשי] מסוים. אז צריך להיות לראש הממשלה הכוח להתגבר על המצב הזה. הוא איש של גבורה, היו לו מצבים חמורים שהוא גבר עליהם. צריך להספיק לו הכוח וצריכה להיות מופנה אליו התביעה הזאת. אבל להגיש לו קורבן - לא!

כאשר הופיע לבון לפני ועדת חוץ וביטחון לי היה קטרוג חמור על הופעה זו ואני השתדלתי להראות דוגמה אחרת של הופעה באותו עניין. אבל דברים אלה של לבון נתפרסמו - מדוע לא הייתה תגובה מייד? אני יודע שאפשר לענות לי: "מפני שהייתה החלטה, מפני שהיה קו לא להתערב" - אינני יודע אם זו תשובה ניצחת. אחר כך, במשך הזמן - מדוע לא הייתה התערבות? הנה מה שאמר דוד [הכהן] היום. הוא אמר: "מי הפך את העניין ל'פרשה'?" הוא התכוון שלבון עשה זאת, הוא הראשון שעשה אותה פומבית, וראשית הקולר תלויה בו, אז מזמן אפשר היה להפסיק זאת. מדוע לא התערבו? מדוע אנחנו מתערבים רק כאשר יש איזה אולטימטום? אני רואה שוב אותו הקו של התעוררות לפעול רק תחת לחץ של איזה איום ולא מפני שהדבר כשלעצמו מחייב בירור.

חברים שואלים: "טוב, מה אתה מציע לעשות עכשיו?" אני מאוד מאוד מתקשה בדבר, אבל אומר כך - אני אינני יודע אם מניעת התפטרותו של בן-גוריון עכשיו תלויה בתשלום איזה מחיר. אינני יודע. ואם היא גם תלויה במחיר, אזי אינני יודע אם אנחנו יכולים לשלם אותו, כי אינני יודע מה המחיר. אני אומר - לא ייתכן שהוא ינקוט עמדה שפירושה כי עלינו לשלם כל מחיר שבעולם, זה לא, בעניין זה אינני יכול לאנוס את מצפוני.

אם אנחנו רוצים שיהיה בירור, ואם בבירור הזה אומרים חברים מראש, כי קודם כל צריך יהיה להעמיד שאלות אחדות, חמורות מאוד, לחבר ששמו לבון - אז אני חושב שהם מצווים לטובת העניין שהוא חשוב להם, אם חשוב להם הבירור, אם לא חשובה להם מראש ההוקעה ואם יודעים שבבירור הזה הם קודם כל יחקרו את האיש ששמו לבון - לתת לדבר צורה כזאת שתאפשר לו להשתתף בבירור. מוכרחה להיות גם גישה כזאת. גם הוא איש חי בתוכנו והוא לא הוסר ממעמדו. אין כל החלטה כזאת, אז מוכרחה להיות תשומת לב לצד הזה של השאלה, וזאת כולנו חייבים להבין, גם בן-גוריון חייב להבין זאת, גם הוא שייך למסגרת התנועה. יכול להיות לו יחס אישי לחבר זה או אחר, יכול להיות לו חשבון צדק, ואני אומר זאת לא בזלזול, כי גם לי יש חשבון צדק עם לבון, אני סבלתי מלבון צרות צרורות כאשר היה שר ביטחון - הדברים האלה הביאו להתפטרותו של לבון, אבל כלום מזה הסקתי מסקנה שלבון צריך להיות מנודה ושלא תהיה לו דריסת רגל במוסד כלשהו בשליחות התנועה - חלילה! יש שלבים בחיי אדם, יש שדות פעולה שונים. הוא יכול להסתבך בשדה אחד ולהיות ראוי לשליחות בשדה אחר. היש ספק כי פועם בו יצר לשרת, להועיל? צריך לפסול אותו מראש מפני שנוצר פעם מצב מסוים בשטח מסוים, שהיה מאוד מורכב ומסובך? מדוע הוא צריך לשאת גזירת חרם בגלל זה? - אינני גורס זאת.

אינני יודע אם אקח חלק בהצבעה, לא בדקתי את כל הנוסחאות, אבל לבי להצעות שמחייבות בירור ומאפשרות ללבון להשתתף בבירור הזה בלי שייראה מראש שהוא מוכה, זאת אומרת שיש כוונה מראש להכתים - לזה אינני יכול להסכים. ואני אומר שיש חובה על בן-גוריון להבין גם את הדבר הזה. נניח שיש לו חשבון צדק עם לבון, אבל לבון עדיין בתוך התנועה והדבר מחייב את בן-גוריון. הוא חייב פה על מידה גבוהה של אחריות כאיש הנושא באחריות ההנהגה, כדי לאפשר מוצא מן הסבך המחריד הזה, מוצא שלא יהרוס את התנועה, אלא יאפשר התחלה של בניין אחדותה מחדש.

 

 

[דברי מ"ש בישיבת מזכירות מפא"י, 13.1.1961 (העתק נפרד מתוך הפרטיכל):]

 

אני מדבר לא כאחד ממציעי הצעות אלא כאחד החברים בוויכוח שהיה לנו לפני כן. אני חייב לומר משהו על מה שקרה אתמול בישיבת המרכז. דיברו פה חברים שהוציאו דברים מפי ומלבי. אני שמח על זאת.

אני הצעתי אתמול [במרכז מפא"י] להפסיק את הישיבה. מדוע? - מפני שחרדתי למחשבה ששני הנאומים שנשמעו, [של דב"ג ופ"ל] יהיו נקודת מוצא לדיון ומייד יתחילו חברי "המרכז" להתקיף זה את זה ותהיה חרדת אלוהים. חשבתי שצריכה להיות ישיבה שנקודת המוצא בה תהיה אחרת. זאת אמר הראשון [חנוך] סורוקה - נקודת המוצא צריכה להיות הנוסחה שהמזכירות התאחדה עליה. וזאת צריך להביא למרכז.

עכשיו, אי-אפשר לאמר: "קבלו, אבל אל תדברו". יש חברים הרוצים לדבר והם רשאים לדבר על זה, אבל הציר יהיה ההחלטה הזאת ולחתור צריך לקראת קבלת ההחלטה.

מילים אחדות ביחס לאתמול. אני סלדתי מאוד - וזו לשון רכה - מנעימת הנאום ומכמה מהדיבורים של לבון, בייחוד בתחילת דבריו. אני רוצה לציין שלקראת הסוף תוקן הדבר.

אבל אני מודד את בן-גוריון אחרת מאשר אני מודד את לבון. זו אישיות של ממדים אחרים, ראשית. שנית, זו אישיות לא רק של ממד אחר אלא של מעמד אחר לגמרי - זה ראש הממשלה - וביחס אליו אני מוכרח להחמיר יותר. כשראש הממשלה פתח ואמר: "אני רוצה לקרוא באוזניכם הודעה שמסרתי לעיתונות" - האימפולס הראשון שלי היה לקום וללכת. דבר שנמסר לעיתונות אקרא כאשר יהיה נוח לי לקרוא. לשם כך לא הייתי חייב לנסוע לתל-אביב לישיבת המרכז. זה היה עלבון. עצרתי ברוחי ולא יצאתי מפני שלא רציתי לתת לעיתונות חומר של הפגנות בישיבת המרכז. ועכשיו להודעת ראש הממשלה כשלעצמה. לפי דעתי ראש ממשלה צריך לבחור את ביטוייו אחרת מאשר כל אזרח פשוט במדינה. ואם הוא אינו עושה זאת הוא מסלף את תפקידו; הוא אינו משמש מופת לעם. צריך להיות לאל ידו של ראש ממשלה - כל ראש ממשלה - לדעת לאמור דברים חמורים מאוד בלשון רכה, על כל פנים בלשון עצורה.

אבל בעיקר אני רוצה לעמוד על עניין אחד. אני קצת בקיא במהלך העניינים. אולי לא די, אבל במידת-מה.

יכול בן-גוריון להשמיע הערות אחדות לאיזה נושא, ואז אין לדרוש ממנו שימצה את הנושא. אבל כאשר בן-גוריון קם ומתחיל בהרצאה מפורטת על השתלשלות העובדות, וכל החברים מבינים שהרצאת העובדות היא כפי שהוא יודע אותן, אז יכול להיות שהוא לא יודע את כל העובדות, או מעריך אחרת את העובדות הידועות לו - זכותו היא. אבל הוא חייב למסור את כל העובדות הידועות לו - ולא לפסוח. וכשאני שמעתי [מפיו] מה שהיה ב-1954 ואחרי כן קפיצה ישר ל"וועדת-כהן" - לא האמנתי למשמע אוזני. בדקתי היום בעיתון ולא האמנתי למראה עיני. כי מה קרה לפי מה שנאמר שם? - אחרי 1954 הגיעו לאוזני [של דב"ג] דברים והוא הורה למנות ועדה, וזו הייתה ועדת כהן. אז בא אליו לבון ודרש לטהר את עצמו. וכמובן, הוא לא יכול לעשות זאת. אך מה זאת אומרת? על יסוד מה דרש לבון טיהור שמו? יוצא כאילו הוא דרש זאת על יסוד מסקנותיה של ועדת-כהן עוד לפני שהוועדה ניגשה לעבודתה.

אבל הלא בינתיים היו עובדות אחרות, והן לא נזכרו כלל.

ב-1955 מסר [יהושפט] הרכבי איזה דוח ובו היה משהו על דברים שלא כשורה. הוא חיכה לקבל הוראה לחקור את זה ולא קיבל. (מ' דיין: רק הפסוק הזה לא נכון) - יכול להיות, אבל הוא הגיש משהו. יכול להיות שהרכבי לא הגיש את זה לשר הביטחון, אלא למטה הכללי ושר הביטחון לא ידע זאת, אבל עכשיו.הוא יודע כי דוח כזה הוגש אז - איך הוא לא מציין את זה? הוא יכול להגיד: "דוח כזה היה, אבל לא הסיקו ממנו מסקנות מסיבה זו או זו".

דבר בוטה יותר. כשישה חודשים לפני שיצא אותו פסק דין שלפיו נתמנתה ועדת כהן בא לבון והניח נייר לפני ראש הממשלה וראש הממשלה פקד לבחון את הדבר והוגש דוח לראש הממשלה המאשר את הדברים וראש הממשלה לא הסיק מזה מסקנות. מדוע? יכול להיות שצדק בזה שלא הסיק מסקנות, אבל איך הוא פוסח על זה? איך הוא לא אומר את זה? ייתן הסברתו לעניין, אבל איך הוא מתעלם מזה בהרצאת העובדות? הן על יסוד זה בא אליו לבון אחר כך וביקש לטהר את שמו! יכול להיות שראש הממשלה היה אומר: "אין לי כל סמכות לטהר אותך". אבל אי-אפשר להציג את לבון כמי שבא וביקש לטהר את שמו סתם בעלמא. הוא אמר זאת על סמך משהו. הוגש דוח. והוא לא הסיק שום מסקנות.

הוא [- דב"ג -] חייב היה להזכיר את זה ולהסביר. אבל להעלים את זה לגמרי? להוציא את זה מהשרשרת? - הלא הדברים לא מובנים לגמרי.

מה הכותרת [של מאמר דב"ג על "הפרשה"] ב"דבר" [ב-13.1.61)? - "האמת קודמת לכל". אינני יכול לקבל את זה כ"האמת". אינני אומר שדברי ראש הממשלה לא היו אמת, אבל אם יש אמת לחצאין אין זו האמת.

אני התפלצתי מזה, ואני מוכרח להגיד: בניסיוני האישי - לא בפעם הראשונה, ולא רק בניסיוני לגבי מה שקרה איתי, יותר מזה - אני הייתי מושפל מן הדבר הזה.

בנוגע להצעה על חוק ביטול הרטרואקטיביות אני רוצה לומר לחברים: פה יש שני דברים –

קודם כל יש הצעה לבטל את חוק ההתיישנות בעניין זה;

שנית, יש כוונה לעשות את ביטול ההתיישנות לרטרואקטיבית.

יש איפוא שני שלבים (קריאה: בעניין מסוים) ודאי, לעשות זאת בעניין מסוים. אבל לעשות זאת בעניין מסוים פירושו לנהוג שרירות גמורה לגבי מושגים שהם מושרשים עמוק בתודעת הצדק של הציבור התרבותי ברחבי תבל. אם אפשר לבטל את החוק במקרה מסוים כי אז אפשר לעשות זאת בכל מקרה ומקרה. זוהי יצירת תקדים לנהוג בחוק כאילו לא היה קיים - להשליט שרירות התלויה ברוב פרלמנטרי ארעי, בטובתה של איזו ממשלה.

הדבר הזה מוכרח לקומם את רגש הצדק והיושר של הציבור. הדבר הזה מוכרח להציג את המדינה כלפי אומות העולם כמדינה פרועה, שאינה מכירה בעקרונות המקובלים על החברה בת זמננו כיסודות של צדק. אנחנו נוגעים פה במשהו שיכול ליהפך למאכולת אש. רק כך צריך לגשת לדבר הזה. האם יש למדינה הזאת איזה עקרונות הקבועים במסמרות או שהכל מותר - לית דין ולית דיין?

עקיבא גוברין: אתה האשמת עכשיו את בן-גוריון בהעלמת אמת. אתה בדקת זאת עם בן-גוריון? (מ' שרת: לא.) אתה שאלת אולי על-ידי מישהו את בן-גוריון? (מ' שרת: לא). ובדברים כאלה אתה מקווה להחזיר את בן-גוריון לממשלה (מ' שרת: אותי מעניינת האמת).

 

 

[מכתב מ"ש לפנחס לבון:]

 

לפנחס שלום -                                                                                 16.1.1961

 

עודני שוהה לכתוב לך בהמשך לשיחתנו אמש והנה הגיעני מכתבך מהיום [המכתב לא נמצא בתיק הצמוד ליומן], אשר שלחת למספר חברים מאלה שאינך חושד בכוונותיהם הרעות כלפיך. במכתב זה אתה מרצה מחדש ומבסס ביתר שאת את הנימוקים שהשמעת באוזני לנקיטת עמדה של אי-שיתוף-פעולה עם הוועדה שעל הקמתה החליט מרכז המפלגה אתמול ["ועדה מיוחדת - 'ועדת הבוחן' - לבחון דברי פ"ל לפני ועדת החו"ב בעניין הפרשה לאור הטענות שנשמעו נגדם במפלגה", וכן "תופעות ציבוריות אחרות במפלגה שנילוו לבירור הפרשה"]. כן אתה מוסיף תגובות על דברים שהתבררו לך היום. אף אני אחזור על השיקולים המחייבים, לדעתי, את הופעתך לפני הוועדה, ואעיר משהו על הסתמכויותיך הנוספות.

א. כאיש מפלגה ותיק ומנוסה אתה יודע היטב, כי החתירה למוצא מוסכם מתסבוכת פנימית, המאיימת על חוסנה ועמדתה של המפלגה כולה, מביאה לפעמים לידי פיתרון אשר לא כל התומכים בו לבם שלם עמו. אין מנוס מפשרות כאלו בחיים המפלגתיים אם הרצון המכריע הוא לשמור על שלמותה וכושר הנהגתה של המפלגה.

ב. כאיש מפלגה התופס מקום מרכזי בחייה וממלא תפקיד חשוב ביותר בשליחותה [מזכ"ל ההסתדרות] נדרש ממך שיתוף-פעולה בביצוע ההחלטות של מוסדותיה המוסמכים.

ג. אומנם לחובת הציות הזאת יש גבולות מצפוניים - בייחוד כשאזמלו של העניין חותך בבשרך - אבל התנגדותך המצפונית להחלטת המרכז כפי שנוסחה חייבת להיות מלווה בשתי התחשבויות.

ראשית, לגבי ניסוח הסעיף הראשון של ההחלטה הרי עובדה ניצחת היא כי העילה הישירה הראשונה למרקחה הציבורית שקמה סביב "פרשת 1954" ובמרוצת הזמן נהפכה ל"פרשת 1960" הייתה הופעתך לפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת.

שנית, אשר לניסוח הסעיף השני, הריהו פותח בהחלט לרווחה פתח לבירורים של כל הצהרה, דיבור שנאמר פומבי, מכתב שנתפרסם, טכסיס שננקט בהמשך התפתחותה של "פרשת 1960" - אם משל ב"ג או משל מישהו ממקורביו או משל כל חבר אחר של המפלגה, בין אם חל הדבר במוסד מפלגתי, או בעיתונות, או מעל איזו במה שהיא. הזכרת שם בסעיף הראשון ואי-פירוש בשם כלשהו בסעיף השני יש להם מידה מסוימת של הצדקה אובייקטיבית ועל-כל-פנים אין הן מוכרחות להגביל מראש את היקף הבירור או להקנות לו אופי חד-צדדי.

ד. אין כל ספק כי יש במזכירות וב"מרכז" חברים המבקשים את הדחתך, אך אין זה אומר כלל וכלל כי מזימת ההדחה טבועה במהלך שהוחלט עליו במזכירות וב"מרכז". אילו ניתן לאותם החברים חפצם, כי אז היו מגישים למזכירות הצעה מפורשת המחייבת את התפטרותה או שהיו מנסחים הצעה בדבר ועדת-בירור שהייתה מורכבת רק מסעיף אחד - הראשון. אבל מגמתם של החברים ההם נתקלה בהתנגדות והם נאלצו להתפשר עם נוסח שבא לאזן את כפות המאזניים - במידה שנמצאה אפשרות מוסכמת לאזנן.

ה. אחרי הכל - אחת היא מה הייתה מזימתם של אלה שעמדו דווקא על ניסוח הסעיף הראשון כפי שנתקבל - הרי גורל הבירור ותוצאותיו נתונים בידי חברי הוועדה עצמם, ואלה אינם עשויים לפעול לפי תכתיב של מישהו ולגשת לבירור מתוך עמדה קבועה מראש, ודווקא לרעתך. ממילא מובן כי אין בשום פנים לערוב כי מסקנות הוועדה תהיינה כפי שרצוי לך, אך באותה מידה יש לדחות כבלתי מוצדק לחלוטין את הביטחון שיש לך כי הן מוכרחות להיות בעוכריך.

ו. כאן המקום להעיר על פסילתך את [יוסף] אלמוגי כחבר "הוועדה הבוחנת". היה ברור ומובן מאליו, כי ועדה זו לא תוכל להיות "מעור אחד" ובמצב זה התקבל על הדעת השיקול, כי אלמוגי, עם כל היות עמדתו ידועה, ייתכן שהוא עדיף מחבר אחר השותף לו בעמדתו - כיוון שהוא לפחות, מוכרח להיות מסויג, ולו במידת-מה, ע"י אחריותו כמזכיר המפלגה, בעוד שחבר אחר היה רואה את עצמו חופשי לנקוט עמדה קיצונית ללא כל ריסון עצמי.

ז. סירובך להופיע לפני הוועדה מוכרח להזיק למעמדך בחוגים רחבים של המפלגה ושל הציבור בכלל. לא זו בלבד שתימַצֵא אז ממרה את פי המפלגה ומשיב פניה ריקם, אלא עליו יהיה ליצור את הרושם כי אתה מעדיף להשמיע את דבריך באוזני הציבור רק ע"י הודעות וגילויי-דעות, אבל לא נוח לך להיות נאלץ לענות על שאלות ולהעביר את עצמך תחת שבט הביקורת. לשון אחרת, סירובך עלול להתפרש כניסיון להשתמט מבירור האמת.

ח. דורשי רעתך ישישו וישמחו על החלטתך השלילית. על ידי סירובך אתה תיתן נשק מוחץ בידיהם נגדך. הם יטענו כי כיוון שכך אין כל צורך ואין כל טעם בוועדת בירור - אלא המזכירות והמרכז חייבים להסיק מייד את המסקנה המרחיקה לכת נגד חבר המוסיף חטא על פשע. האומנם כדאי לך לעשות עצמך במו ידיך טרף ל"מבקשי דמך" ולהכביד לאין שיעור על אלה אשר מנוי וגמור עמם לא להרשות כי ראשך ישמש קורבן?

ט. גם אם לא יביא סירובך לידי ביטול הוועדה, והיא תוותר בלית ברירה על שמיעת עדותך, אלא תסתפק בעיון בחומר שבכתב, עלולה התנהגותך לקומם את חבריה כלפיך ולהתפרש כיחס של אי-אמון מראש.

י. לעומת זה, אם תחליט להופיע חזקה עליך כי לא תסתפק בהסברת עמדתך ובהגנה עליה, אלא תקטרג על עמדת אחרים ותחייב אותם להתגוננות. בייחוד עליך להחשיב את ההזדמנות הניתנת לך לענות לפחות באוזני חברי הוועדה על התרסתו האחרונה של ב"ג נגדך בעיתונות [במאמר "האמת קודמת לכל"], לאחר שנשללה ממך האפשרות לעשות זאת קבל עם.

יא. אין ספק כי החלטתך לשתף פעולה עם הוועדה, על אף היותך משוכנע כי כף המאזניים מוכרעת נגדך מראש, תנחיל לך רק כבוד והוקרה בין חברי המפלגה והציבוריות הכללית.

יב. אין לראות הצדקה בקטרוגך על כינוס המזכירות לשם קביעת "הוועדה הבוחנת" מייד לאחר ישיבת המרכז. הדבר התחייב מרוח ישיבת "המרכז" ומן ההיגיון של החלטותיה. אפשר לטעון נגד החלטת "המרכז" בדבר ועדת-הבירור כשלעצמה או, במיוחד, נגד אופיה החד-צדדי לכאורה. אך מאחר שהחלטה זו נתקבלה הייתה המזכירות נותנת את הדין לפני "המרכז" אילו הִשהתה את הוצאתה לפועל. דווקא משום שהמרכז התייחס ברצינות כה רבה להחלטה בדבר הפסקת הוויכוח הפומבי והיה מעוניין כי יהא ברור לכל כי הוא מתכוון לביצוע של החלטה זו ככתבה וכלשונה, חובה הייתה על המזכירות לגלות אותו יחס של ההחלטה בדבר הבירור.

יג. ייתכן כי בין מחייבי מהירות הביצוע היו כאלה שראו בתהליך זה סיכוי להגשמת מזימתם, אך אין ספק כי חייבו זאת גם אחרים, שרחוקה הייתה מלבם כל מזימה כלפיך, והם לא ביקשו, על ידי הקמת הבירור, אלא לדחוק את קץ "הפרשה" כולה ולהקדים את חיסולה.

יד. מכל מקום לא נכון כי הוחלט על סיום הבירור ב-1 בפברואר. בפירוש נאמר בהחלטה כי הבירור חייב להסתיים בשבוע הראשון של פברואר - עד 7 בו. הדרישה לסיום הבירור עד לשיבת רה"מ מחופשתו נשמעה מפי יחיד, אך לא לפי שיקול זה נתקבלה ההחלטה בדבר מועד הסיום.

מאז עזבתיך אמש לא חדלתי לחשוב על הבעיה שאתה עומד בפניה, קודם כל מבחינת טובתך, ועשיתי ניסיון לסכם במכתבי זה את כל מחשבותי. עודני מקווה כי תתחשב בכל השיקולים האלה.

                   שלך

                   מ. שרת

 

[מכתב מ"ש אל דב"ג:]

 

ראש הממשלה,                               אישי בתכלית                             25.1.1961

 

אם רצונך להתעלות בעיני הציבור בארץ והעם כולו, למנוע את התפוררות המפלגה ולעצור את תהליך ההתמוטטות המוסרית במדינה, כי אז תקום ותודיע כי אתה מסיים עד מהרה את חופשתך וחוזר למילוי תפקידך כראש הממשלה ללא כל תנאי, כי אינך דורש סילוקו של כל חבר ממשמרתו וכי אתה מסתפק במה שאמרת, מותח קו ועובר לסדר היום.

                    משה שרת

 

 

[מכתב דב"ג למ"ש, מועתק בידי מ"ש:]

 

למשה שרת - שלום רב.                                                                    טבריה, 27.1.1961

 

זה עתה הגיעו דבריך אלי מיום 25.1.61. אין לי צל של ספק שמה שאתה אומר - אתה אומר בכנות וללא שום פנייה ולשם תועלת המדינה והתנועה כפי שהיא נראית לך. לצערי איני יכול להסכים לך, אם כי כמוך אני אֶמָנע מכל דבר שיביא להתפוררות המפלגה ולהתמוטטות מוסרית במדינה. אני אולי אסיים חופשתי בעוד עשרה ימים - אבל בשובי אגיש התפטרותי מהממשלה (זאת אני אומר לך רק לך, ואני בטוח בך שדבר לא "יודלף"), כאשר אמרתי לממשלה לאחר שאושרו מסקנות השבעה והעניקו לי חופשה לשישה שבועות. אתפטר מהממשלה כי יש חוק של אחריות קולקטיבית ולא אוכל לשאת באחריות זו לאחר שהממשלה (בלי כוונה רעה) עשתה, לפי הכרתי ומיטב ידיעתי, מעשה אשר לא יעשה: הפכה עצמה לבית משפט ופגעה באחד היסודות של מדינה דמוקרטית שבה יש הפרדה גמורה בין השלטון האכסקוטיבי ובין הסמכות המשפטית; ואישרה מסקנותיה שיש בהן עיוות דין וחצאי אמת ועוול צועק השמימה. מדינה זו לא תעמוד על חיפוי שקר, סירוס האמת ועיוות דין. בכל אופן אני לא אשתתף באחריות זו שיש בה ערעור היסוד המוסרי של קיומנו. נתברר לי (ואני יודע היטב שאני מסוגל לטעות ככל בן תמותה, כך מסוגלים גם אחרים לטעות, אם כי הם שבעה) ללא צל של ספק כי מזכיר ההסתדרות הוא איש תככים ומרמה. אפשר להאשים אותי כי הדבר נתברר לי באיחור זמן, ושאול [אביגור] קובל עלי שהוא הזהירני מבר-נש זה עוד לפני שבע שנים, אבל מה אעשה ועד תחילת אוקטובר, או ביתר דיוק - עד שיחתו של לבון איתי בימים האחרונים של ספטמבר - הוספתי ללמד עליו זכות - אומנם מבלי לקטרג על בעל הפלוגתה שלו - בנימין גיבלי, וסירבתי לטהר אותו, באשר משמעות הטיהור היא האשמת גיבלי. אני יודע כי גיבלי מקובל עכשיו כפושע מועד ואולי הוא כזה (לי עדיין אין ביטחון בכך), וכשר ביטחון עשיתי כל מה שהיה בידי להביא הפשעים שלו למשפט ולהרחיק אותו מהצבא - מתוך ספק מבוסס פחות או יותר. אבל אין לי כל ספק ביחס ללבון. הוא נוכל מסוכן, ואנו מבזים הדבר היקר ביותר שיש בארץ (פרט למדינה) - אם אנו מניחים אותו לעמוד בראש ההסתדרות. אבל אין זה עסקי כראש הממשלה או חברה. איני אלא אחד ממאות אלפי חבריה, וכחבר אחד אעשה חובתי להסתדרות ואגן על כבודה, אבל לא אלחץ ואין בידי כל אמצעי לחץ, וגם אילו היו - לא הייתי משתמש בהם. לא השתמשתי מעודי באמצעים אלה, ויאמרו "אנשי הרוח" מה שיאמרו. הייתי אומר "לא ייבהל איש כמוני" - אילו הייתי בהרבה פחות צנוע מאשר הנני, אם כי אינני מתיימר להיות איש צנוע.

אבל לא אתן יד - ולא גם באופן פסיבי - למשגה המוסרי הנורא שעשו רוב חברי הממשלה (מתוך כוונות רצויות).

אני מאמין באמת - והיא תופיע! כרוזים של אנשי רוח וסטודנטים לא ישתיקו אותה. גילוי האמת - אם באמת האמת היא כפי שאני רואה אותה - לא יביא להתפוררות המפלגה, אלא להיפך. בושתי השבוע לראות כיצד הבר-נש הזה מתעלל במפלגה וראשי המפלגה נבוכים ונפחדים. אין בלבי כל מבוכה וכל פחד; אהיה מוכן אם יוטל עלי - להקים ממשלה חדשה, אבל מתוך חופש מלא שלי להילחם על גילוי האמת. אגב - אני לא התנצלתי בפני הממשלה, ולא היה לי על מה להתנצל. חזרתי במכתבי על מה שאמרתי לעיתונות בהודעתי ביום 13.1.61 (כמדומני) ברשימתי "האמת קודמת לכל". מאז נתבררו לי עובדות ופרטים נוספים הממלאים אותי בושה בראותי בר-נש זה בראש ההסתדרות.

לבון נשען על "חירות", העולם הזה, "יעד", יערי ומבוכת חברינו. אני מאמין בכוח האמת - היא חזקה מכולם. והיא תטהר האווירה ותוסיף כבוד למפלגה ותחזק המדינה. אבל מלחמה זו אעשה כאשר אתפטר מהממשלה. על התפטרותי הודעתי במילים ברורות באותה הישיבה שבה אושרו מסקנות השבעה, ואז אמרתי ששני דברים מחייבים דחיית ההתפטרות. אחד מהדברים האלה כבר עבר מהעולם - הקונגרס "הציוני" - השני יש לי יסוד להניח שאף הוא עובר, ואהיה חופשי להגיש התפטרותי. זה לא תלוי במעמדו של לבון. אפילו אם לבון מחר יתפטר או יפוטר - אגיש התפטרותי, כי לא אשא באחריות המשגה האיום שעשתה הממשלה. ואף רגע אחד לא קשרתי הישארותי או צאתי מהממשלה במעמדו של לבון - אלא במעשה חברי הממשלה, שאיני יכול לשאת באחריותו.

 

                     בברכה,

                     ד. בן-גוריון

[קטע ממכתב מ"ש - מ-2.2.1961 ליעקב ורנה שרת במוסקבה:]

 ---

אבל כל הפורענויות הללו [העבודה בתנועה הציונית שמ"ש נכנס לתוכה ובעיות הקונגרס הציוני הכ"ה] היו צחוק-ילדים אילולא השואה שניחתה על המפלגה. אין כלל לדעת אנה אנו באים. הצמרת מתפרקת לחוליותיה ואסון ההתפוררות מאיים על המפלגה כולה. את ירידת קרנה בציבור אין כלל לשער. אם מחר תהיינה בחירות - מי יודע לאיזה שפל נרד. "נצח מפא"י" הולך ונהפך למקסם שווא.

לא יעמוד בי כוחי ולא יעמוד לי זיכרוני להרצות לפניך את כל פיתולי ההידרדרות במורד התלול שלב שלב. אולי יעלה בידי לתאר את התהפוכות והתסבוכות של הימים האחרונים ממש. ההשתוללות של ב"ג עברה עוד לפני כן כל גבול משוער. בולמוס שנאת לבון שתקף אותו הפך לטירוף-דעת ממש. אכן לבון לא החמיץ שום הזדמנות ללבות את האש ולהרעיל את הדם, אבל טירופו של ב"ג הוא גורם הרסני שתחולתו רחבה לאין שיעור - תוצאותיו פירוק סיעת מפא"י בממשלה, פירוק הקואליציה, מבוכה ודיכאון ופלצות במדינה כולה, חילול שם ישראל בגולה ובקרב אומות העולם, הוצאת דור שלם לתרבות רעה בארץ - בין אם מדובר על "צעירי מפא"י" הסבורים כי שעתם הגיעה לקטול, להשתלט ולהתעמר, ובין אם הכוונה להמוני נוער סתם, ובראשם הסטודנטים, המופקרים לניהיליזם מדיני ממאיר.

שוב עברתי להכללות בעוד שמתבקשת הרצאת עובדות. עד לפני כעשרה ימים הצטיירה תמונה כזו:

1) לאחר הקרע בין ב"ג ותומכיו מזה וועדת השבעה ותומכיה מזה, אשר פיצל את הממשלה ואת סיעתנו בתוכה לשניים, חלה מעין התפייסות הדדית. ב"ג כתב מכתב שכמוהו כהתנצלות ורוב הממשלה, על כל סיעותיו, ניאותו לראות במכתב זה חיסול הסכסוך [ר' "דבר", 20.1.61].

2) כיוון שבהופעותיו האחרונות לא חזר ב"ג על איום התפטרות "לשמה" וגם נוכח יישור ההדורים בתוך הממשלה, גברה ההנחה כי אין נשקף לאלתר משבר ממשלתי.

3) לעומת זה היה ברור כי ב"ג מחדד עוד ביתר שאת את הברירה בינו לבין לבון. בשמו ובשם "חוגיו" נתפרסמו בעניין זה דברים כדורבנות - הוא לא יישאר רה"מ אם לבון ימשיך בכהונת מזכיר ההסתדרות "אני לא אהיה נציגו והוא לא יהיה נציגי" וכיו"ב.

4) תחת לחץ האיום הזה הרימו ראש כל אויבי לבון ובעלי חשבונות הצדק איתו - צדק לאו דווקא במרכאות - ואליהם הצטרפו כל חסידי ב"ג מוכי הסנוורים המאמינים באדיקות אשר שום אכזבה לא תצלח עליה, כי ב"ג ומדינת ישראל חד הוא, במגמה ליצירת רוב במזכירות, במרכז ואפילו בוועידה [של מפא"י] בעד סילוקו של לבון כדי להציל את "התנועה", המדינה, העתיד וכו' מאסון פרישתו של ב"ג.

5) סילוק כזה של לבון, בכוח תכתיבו של רה"מ, איים במשבר מוסרי במפלגה ללא תקדים - משבר לא של פילוג, כבימי סיעה ב', כי אם של התפוררות ומַיִט גמור, משבר שיביא לידי גל של התפטרויות ופרישות מפעילות, אשר יערער רצינית את ליכודו הפנימי של "איחוד הקיבוצים", יזרע מבוכה בנוער, יוקיע את המפלגה כאחוזת פחד ונטולת כל תוקף מוסרי, וישפיל את שיעור קומתה הרוחני עד דכא. על עמדתי נוכח התגבשות זו של רוב פחדני-תכליתי במפלגה תעמוד מהסטנוגרמות של שניים מנאומי בישיבות המזכירות. למותר להדגיש כי אני מגן לא על לבון אלא על עיקרון ציבורי בחיי המפלגה. והנה ערב אחד, בעקבות שיחה קצרה עם [פרופ'] נתן רוטנשטרייך, אשר בא לשפוך לבו ולהשיח דאגתו, צלחה עלי רוח וכתבתי [ב-25.1.61] מה שכתבתי לב"ג. אף זה מצורף. אעיר רק זאת, כי זו הייתה הפעם הראשונה - ואני סבור האחרונה - ששילחתי בו מכתב יזום מאז. ניתקתי קשרי האישיים עמו. תשים לב לחוסר כל נימה אישית במכתב ולהיעדרם הגמור של גינוני אדיבות כלשהם.

כעבור יממה וחצי קיבלתי את התשובה, שהדהימה אותי ואת גולדה וזיאמה [ארן], אשר להם הראיתי את המכתב למרות גזירת הסודיות שבו. משמע התשובה –

א) התפטרותו בעינה;

ב) סיבתה - דוח השבעה, אשר אין כל התפשרות עמו ומאן דְכָר התפייסות כלשהי;

ג) הוא יעמוד בראש ממשלה חדשה רק אם יהיה חופשי להמשיך במלחמתו "על האמת";

ד) חס לו להציג כתנאי את סילוקו של לבון. הוא מעולם לא דרש זאת בתוקף מעמדו וכו'.

סבור הייתי, לפי המועד שנקבע במכתב, כי "פצצת השעון" מיועדת לפעול ביום א' הבא, אבל לוח זה נשתבש. בינתיים היה ויכוח בכנסת על הצעת אי-אמון של "חרות" ו"הכלליים". אי-האמון נדחה אומנם ברוב גדול, אבל אחדות מסיעות הקואליציה - מפ"ם, אחה"ע ו"הפרוגרסיבים" - ליוו את הצבעתם בהצהרות שפירושן למעשה היה אמון בממשלה אבל אי-אמון ברה"מ. בייחוד הגדיל בכיוון זה ישראל גלילי בנאום קצר, נוקב ומזהיר [ב-30.1.61; ר' דה"כ כרך 30 ע' 838-9]. היה ברור מראש כי גרוּיָם של נאומים אלה יהיה מוחץ.

ואף אומנם, למחרת הבוקר עברה כבזק את הבירה והארץ כולה הבשורה כי רה"מ ייעד ישיבת ממשלה דחופה לאותו ערב להודיע על התפטרותו וכי מייד לאחריה "ילך אל הנשיא".

קשה לספר ובושה לציין את הבהלה שתקפה את מרבית הסיעה [של מפא"י] בכנסת והמזכירות. לכאורה, אם "הקו" של ב"ג הוא לפי מכתבו אלי, כי אז נובעות ממנו שתי מסקנות.

ראשית, פיטורי לבון אינם מעלים ואינם מורידים לדידו, ואזי מה טעם יש לשלם מחיר כה גבוה אם אין בו כדי לקנות את הנכס המבוקש - בייחוד מבחינתם של אלה שהמחיר מסליד ומקומם אותם ממילא?

שנית, אם תנאי בל יעבור הוא לראשות ב"ג בממשלה העתידה כי תינתן לו יד חופשית ממסקנות השבעה ולפעול כאילו לא היו - הן אז אין כל סיכויים להצטרפות "הפרוגרסיבים", מפ"ם ואחה"ע לקואליציה, ומשמע הדבר ויתור על ברית הפועלים עם חתירה לשיתוף "הכלליים", או הסתלקותו הסופית של רה"מ הזה, או בחירות חדשות, זאת אומרת בכל מקרה סיבוכים חדשים וחמורים אשר אין כלל לשער תוצאותיהם הממאירות.

אבל רוב צמרת המפלגה לא כן עימדו. לבון - אחת דתו להיות מסולק. לא חשוב מה שב"ג אומר, העיקר מה שהוא מרגיש, חמתו בוערת בו, יש להקריב לו את לבון וחסל. אני כותב דברים אלה אחרי שתי ישיבות נוספות של המזכירות, שבהן נעשה מאמץ כביר ולא בלתי יעיל לבנות  case[טיעון] נגד לבון מפאת התנהגותו הפסולה ורוע מעלליו לגופם, כדי להוכיח כי דורשי סילוקו אינם מתכוונים כלל, או לאו דווקא, לעשות נחת רוח לב"ג, אלא כל דאגתם לכשרות הנהגת ההסתדרות ולבריאות התנועה (מבחינות אלו, ה-record [התיק] של לבון מלא חטאים ושערוריות כרימון). אשר לסיבוכי הקואליציה נוכח ה"תנאי" - מי אמר כי ב"ג מנוי וגמור עמו לעמוד על תנאי זה? אפשר להשפיע עליו כי יוותר, ודווקא אם יוגש לו ראש לבון לסעודה, תנוח עליו דעתו, יישוך זעמו ושוב לא יתעקש.

והאמת היא כי כבר היו פגישות עם ב"ג ואף על פי שהוא הפך אותן לגיהינום ממש בשביל כמה חברים (בייחוד גולדה וזיאמה, שהוא טוען כי הם מחריבי המפלגה - אינני מונה את [פנחס] ספיר כי הוא כבר חדל להשתתף בפגישות אלו), הרי אחרים שאבו איזה עידוד מריטונו המרוכך, כביכול, ופירשוהו כנכונות להתפשר בנקודה העקרונית במחיר סיפוק יצרו לראות בחיסולו של שנוא-נפשו. ברור כי לא נבצר מב"ג כלל וכלל לקפוץ שוב קפיצה מקצה לקצה. ערב [צאתו לחופשה ב]טבריה דאג לפייס את השבעה וחידד את המשבר בעניין לבון. בטבריה נצטללה, כביכול, דעתו והבין כי לא יאה לאישיות היסטורית כמוהו לעשות עניין אישי לשורש של משבר וכי מוטב לו לערוך את הקרב על עמדה עקרונית. עמד והסיט את מוקד המשבר מקוטב לבון חזרה לקוטב ועדת השבעה, ובשעה ששינה טעמו במגמה זו נזדמן לו לכתוב את מכתבו אלי והוא ניסח את המהפך (פֶּרֶווֹרוֹט [ברוסית]) שחל בו. עכשיו לא ייפלא ממנו להחזיר את המוקד אל הקוטב הקודם. סוף סוף אין זו הפעם הראשונה שבשעת משבר הוא מודיע לי אישית על החלטתו הנחרצת להתעקש על עמדה מסוימת ויהי מה, ולמחרת היום הוא פועל בדיוק להיפך ומוצא אחר כך איזה תואנה לתרץ בה את הפכפכנותו - או שאינו טורח אפילו למצוא תואנה כזו.

מכל מקום, היום נפל פור אחד. תפקיד טראגי נועד בכל המהפוכֶת הזאת ללוי אשכול. הוא נתון כל הזמן במרכז הסופה, מיטלטל אנה ואנה כאילן חבוט ומסוער, מנסה לאחד קצוות ולגשר תהומות, יש מעז פנים כלפי ב"ג ויש נכנע לו כניעה גמורה, יום אחד עומד כחומה על לבון ולמחרת מפקירו כליל - מגלה כנות ומסירות, כושר סבל והחזקת מעמד לא ישוערו, אך עם זה גמישות לוליינית ממש, וביסודו של דבר חוסר אופי מובהק ומדכא. ובכן, לאחר הרבה כרכורים וקפיצות מצד אל צד (למעשה הוא היה הרוח החיה בוועדת השבעה ובו תולה ב"ג את הקולר העיקרי, הן על המסקנות שהינן מעשה תועבה בעיניו, והן על קבלתן בניגוד לאזהרותיו, שהיא פשע עוד יותר חמור, כמובן) הופיע היום אשכול בישיבת המזכירות, לאחר שיחה ממושכת עם ב"ג (השם "שיחה" מתאים כאן כמו שמתאים השם "טיול" לגבי מי שנגזר עליו לעלות תחת גשם סוחף אל ראשו של הר והוא מתחלק ונופל ומתגלגל אחורנית פעם אחרי פעם), והציע בתכלית הפשטות כי מזכירות המפלגה תביא ל"מרכז" הצעה להביע אי-אמון ללבון על מנת שיסתלק וירווח למפלגה ולמדינה. יש להניח כי זהו ה-deal [עסקה] שהוא סידר סוף סוף עם ב"ג - והוא הקובע, ולא איזה מכתב שהוא הפליט למ"ש עת עברה עליו איזו רוח אחרת.

 

 

[נאום מ"ש במרכז מפא"י ב-4.2.1961 (שבסופו הוחלט על הדחת מזכ"ל ההסתדרות פנחס לבון) לפי פרטיכל הדיון שהובא במלואו ב"דבר" למחרת:]

 

חברים, אני רוצה להיות בטוח, על כל פנים אני מקווה שההיסטוריון של העתיד, כאשר יקבל על עצמו את התעודה לפענח את תעלומת כל הפרשה הזאת - להבין מה קרה, בעצם, שהביא את מפא"י לידי סכסוך פנימי כה אומלל ולידי משבר כה איום - קודם כל ייוואש מלרדת לעומקו של עניין ולגלות את האמת לכל עיקוליה ופיתוליה; אולם הוא יאמר כי אין זאת אלא שהמדינה הזאת שילמה מחיר יקר מאוד בעד גילה הצעיר; שעדיין באותה תקופה לא נתגבשו ולא נתבססו הליכי שלטון וחיי ציבור תקינים ונאותים; שהיא לקתה בדיווח לא אמיתי לפעמים; היא לקתה בסידורי משמעת פגומים; בחוסר התעמקות מספקת בסוגיה ששמה אחריות ממלכתית וציבורית; בחוסר מסורת המחנכת אנשים לידי התרסנות בשעות קשות; במתן חירות יתרה למלחמת יצרים; בהיעדר מידות קבועות להתנהגות; גם ביחסי אנשים שהם יותר מדי אישיים ולא די חדורים הכרת האחריות הממלכתית והלאומית הכרוכה בהם.

אבל באשר אנו, לא כהיסטוריונים המשקיפים אחורנית, אלא כשותפים צנועים, אבל בכל זאת שותפים במידת-מה לעשיית ההיסטוריה - כאשר אנו יושבים על מדוכה זו וחייבים להגיע לידי הכרעה ברורה, אני כשלעצמי, ואני רוצה להניח כי אנו כולנו, איננו יכולים להשמיט מידנו אותה אמת-מידה שאנחנו, אולי מחוסר מונח מדעי יותר מחייב, קוראים לה אמת-מידה של מוסר.

אני רוצה לומר הערה זאת כלפי גיורא [יוספטל, שר העבודה], אבל אקדים משהו: אינני יודע אם אני חייב לעשות זאת - ואל נא יראו שני החברים אשר אליהם מתייחסים דברי את אשר אומר כפגיעה כלשהי - אבל אני רואה חובה לעצמי לאמר כי אני מאמין באמונה שלמה בכנות הדברים ששמענו מפי לוי אשכול [שר האוצר] וגיורא יוספטל. לכאורה זה מובן מאליו ואני מבקש סליחה על שאני אומר זאת. אני מכיר את לוי אשכול ארבעים ושבע שנים. לא היינו ילדים כאשר נפגשנו בפעם הראשונה. אנחנו היינו כבר בוגרים. האמנתי בכנות דבריו תמיד, במשך כל עשרות השנים, וכן הפעם. אומנם מי פילל לי ולו, שבאותה התרוצצות המתחוללת עתה בין שתי הנשמות בגוף המפלגה נעמוד זה מול זה על דוכן מרכז מפא"י כשאנו מייצגים קוטב מול קוטב את המחלוקת האומללה שנפלה בתוכנו. אבל כל אחד עושה זאת לפי יושר לבו.

וכן הנני מאמין בכנותו של גיורא בדברים שהוא אמר פה ואני מאמין שעצה זו שלא נשתמש במונחים מוסריים איננה עצה שנסתלק ממושגים מוסריים. אני יכול לפרש את כל דבריו כדברים שנאמרו על יסוד מוסר מסוים, מוסר שלו, ויש לי הזכות למוסר שלי. אבל להסתלק מהמוסר כקו מנחה - זאת אינני מוכן.

אני רוצה לאמר כלפי [פרופ'] נתן [רוטנשטרייך]: אנחנו לא בית דין. אנחנו מוסד מדיני-ציבורי. יש דבר שמותר לקרוא לו כורח ציבורי. כשם שיש דבר שהוא כורח בחיים האישיים, כך הדבר לפעמים בחיים הציבוריים. וכורח ציבורי הוא עכשיו למפלגה לנקוט הכרעה ברורה - או לנקוט הכרעה שאין להכריע, אבל כורח ציבורי הוא להביא את הדברים לידי החלטה ברורה.

ודאי, אם יש כורח כזה והוא מחייב בירור - ואפילו מצומצם ואפילו עצור, במידה שכל אחד ואחד שליט על עצמו ומסוגל לכבוש את יצרו במידת-מה - הרי בבירור זה אי-אפשר שלא לגולל את רקע העניינים, אי-אפשר לכל אחד ואחד להימנע מלגולל את הרקע לפי ידיעתו והבנתו. אין דבר זה כשלעצמו הופך את המרכז לבית דין, ואין דבר זה כשלעצמו מקפיץ את המרכז לפסק דין ללא בירור מספיק של כל השלבים, [אבל] אין מנוס מזה [מהכרעה] כיום.

חלקי היה עם אותם חברים שגרסו "ועדת בוחן", והייתה לי יד בניסוח המצע ל"ועדת בוחן" ובניסוח זה עשיתי פשרות עם מצפוני במידת-מה, כדי להביא לאיזו מסקנה מאוחדת שיהיה בה מוצא - לאיזה טיפול מאוחד בבעיה. מה לעשות, הדבר הזה לא נסתייע - ולא באשמת מישהו - אבל אי-ההסתייעות של ההליך הזה אינה פוטרת את המרכז מאחריות להנהגת התנועה ולנקיטת הכרעה בתוקף סמכותו.

בדברי אשתדל להיות עד כמה שאפשר פחות אישי ועד כמה שאפשר יותר אובייקטיבי - שוב, אובייקטיבי לפי הבנתי. אולי כמה חברים יבינו שיש לי קושי מיוחד להיות אישי יותר מדי בכל הפרשה הזאת עקב סבכי יחסים אישיים מסוימים שאני, לדאבוני, לקיתי בהם. אבל אני רוצה להתחיל ממשהו אישי. אינני חושב שהדבר הוא סוד לרבים, כי חל סבך אישי חמור ביחסים ביני ובין פנחס לבון כאשר אני הייתי ראש ממשלה והוא היה שר ביטחון. חל סבך אישי מאוד מאכזב, מאוד עצוב וחמור מאוד. לא אכנס עכשיו לפרטיו. וסבך אישי זה לא נגרעה ממנו השפעה על התפטרותו של לבון מתפקיד שר הביטחון - כאשר הוא התפטר.

אבל אני לא גרסתי בשום פנים כי התפטרותו זו פירושה סוף-פסוק לדרך חייו הציבוריים של פנחס לבון ולשירותו את התנועה. חלקי היה עם אלה שחשבו כי פנחס לבון כמזכיר ההסתדרות הוא האיש הנכון במקום הנכון. הוא הביא למזכירות ההסתדרות רמה אינטלקטואלית גבוהה, אומץ לב אזרחי רב, ראיית הנולד, היקף רחב של השקפה על עניינים ובעיות, שיעור קומה של מנהיגות ומידה רבה, מידה גדושה של אחריות כלפי המדינה. אני סבור כי מידות אלה נתקיימו בו עד היום. אני סבור, עם זאת, שהוא גילה גם חסרונות רציניים מאוד, וחלקי לא עם אלה שגומרים את ההלל על כל פרשת פעולתו בהנהגת ההסתדרות. יש לי תרעומות עליו, ותרעומות רציניות מאוד - תרעומות על אופיין של הופעות מסוימות שלו, תרעומות על אופן דיבור, תרעומות על משטר של יחסי אנוש ויחסי חברות ואולי עוד משהו. אני, למשל, לא הייתי אומר כי לבון הוא מזכיר מצוין של ההסתדרות. הייתי אומר שהוא מזכיר חשוב של ההסתדרות, הוא מזכיר דגול של ההסתדרות - אבל את הציון של "מצוין" לא הייתי נותן לו.

מכל מקום אני סבור כי החיוב שבלבון גבר על השלילה, גבר במידה רבה. עם זאת אני סבור כי יכול לצדוק חבר הגורס אחרת, ובשום פנים ואופן לא הייתי נרתע מתביעה, אילו התעוררה בתוכנו, להרהר אחרי מעשיו של לבון, לברר אותם, כדי לקבוע אם הוא ראוי או לא ראוי להמשיך בתפקידו כמזכיר ההסתדרות.

אילו התעוררה תביעה זאת מתוך פרשת פעולת לבון כמזכיר ההסתדרות, מתוך צעדים שנקט, נכונים או לא נכונים, מתוך הסתבכויות שנכנס לתוכן, בשום פנים ואופן לא הייתי שולל את הצדקתו של בירור כזה. בבירור כזה, אילו השתתפתי בו, יכולתי לנקוט עמדה לצד זה או לצד אחר, אבל מראש לא הייתי נרתע מכל מסקנה שבירור כזה היה מביא לידיה. כי במישור זה אין אצלנו דברים שבקדושה, ואין נאמנות עיוורת לחבר, עם כל חשיבותו.

מבירור כזה אין בשום אופן להירתע. אבל לא כן היה הדבר, חברים, וכולנו יודעים כי לא כך השתלשלו הדברים. אלא מה קרה? מה שקרה לפני שנים - ערב התפטרותו של לבון כשר הביטחון, שהיה בעיני רבים מאיתנו נחלת העבר - הדבר הזה התעורר מחדש. העבר פלש לתוך ההווה והוא עכשיו עוכר את העתיד.

מה לעשות, כך קרה הדבר, ויש להבין מדוע זה קרה - מפני שנשתיירה איזו מזכרת עוון, מזכרת עוון אשר לבון וכמה חברים אחרים אשר התמצאו בעניין גרסו אותה כאשמת שווא, והיה רצון מוצדק וחתירה מוצדקת לזיכוי, לזיכוי עצמי. והנה הרצון הזה, לפי הכרתו של לבון (ואני אוסיף משהו בשמי) נתקל במספר אירועים אשר היה בהם כדי להעיד על קו של התעלמות. אני בוחר את דברי בזהירות רבה, אבל אני חוזר: הרצון הזה, החתירה הזאת, נתקלו בשורה של אירועים שהיה בהם כדי להעיד על קו, על כל פנים על נטייה, להתעלמות.

אני רוצה לומר, כי כל עוד לא הוכח ההיפך - ההתרשמות האישית שלי מאשרת זאת. הדבר הזה לא היה נושא לבירור יסודי ומעמיק דיו. אבל כל עוד לא הוכח ההיפך - אני תובע לי את הזכות להצטרף לרושם הזה, והוא רושם קשה וחמור מאוד. לפי זה הייתה רשות לראות כאן ניסיון של חיפוי, ובתוצאתו - משוא פנים, משוא פנים בכיוון מסוים. וזה נעשה לשורש פורה מרירות, והמרירות פרצה גבולות.

הופעתו של פנחס לבון לפני ועדת החוץ והביטחון זיעזעה אותי. יצאו מפיו דברים שהיו בעיני גרועים בתכלית. היו דברים שאומר עליהם כי היו מגונים. אבל אני ידעתי את שורשם. אני לא הצדקתי בשום פנים את חוסר היכולת הנפשית לכיבוש יצר, להופיע כך כאילו לא איכפת מה יהיה אחר כך ומה תהיינה התוצאות.

אבל אני מוכרח לומר, כי לבון הופיע לפני ועדת חוץ וביטחון על דעת המפלגה, ובידיעת המפלגה, על כל פנים, והמפלגה החליטה - צדקה או לא צדקה, אבל באותו שלב החליטה - לא להתערב בעניין. אפשר היה לערוך רביזיה על החלטה זאת, אם במפלגה התעוררה התמרמרות על אופן הופעתו של לבון בוועדת חוץ וביטחון. הרביזיה הזאת לא באה. היה לא נדרשה, התגובה הבלתי-אמצעית של המפלגה להופעתו של לבון ולאופייה השלילי בעיני רבים לא שימשה עילה לביקורת העמדה ההיא ולקריאת לבון לסדר ולעריכת חשבון צדק איתו. הדבר הזה לא היה.

ובינתיים באו תגובות, בין התגובות היו כאלה, אשר לפי עומק הכרתי, אולי לפי כל חריפות הכרתי, היו בהן הופעות, ביטויים, התפרצויות, שהורידו את קרן המוסד אשר שמו ראשות ממשלת ישראל - בכמה הזדמנויות, פעם אחרי פעם. שוב, אני ראיתי בזה חוסר ריסון, הרגשה רדודה מאוד של אחריות ממלכתית, חוסר כל התחשבות בתוצאות, בתוצאות בהיקפן הרחב - הממלכתי, הלאומי והבינלאומי.

אני רוצה לומר, שגיורא מיצה פה את הדין עם הופעתו של לבון בוועדת חוץ וביטחון מבחינה אחת, ואני מסכים שזאת הבחינה החמורה ביותר - אמון או אי-אמון בצה"ל, בכוחות הביטחון. אני מוכרח להגיד, כי אני מעלה על הדעת אפשרות, שאילו הופעתו של לבון לפרטיה שימשה נושא לבירור אחראי, נניח, בגוף מצומצם, אני מעלה על הדעת את האפשרות כי מסקנת הבירור הזה עם כל קביעתה את השלילה שבהופעה - לא הייתה מרחיקה עד כדי הניסוחים ששמענו היום מפי גיורא, ניסוחים שהוגשו לנו בכל הכנות, אני בהחלט סבור, כי המסקנה לא הייתה מוכרחה להרחיק לכת עד כדי כך. אפשר היה גם להעריך אותה קצת אחרת.

לעומת זה אני זוכר היטב - ובפרט זה אני לא חושש לומר את הדברים במפורש, כי הם התפרסמו - אני זוכר איך התפרסם כי לבון, בזמן היותו שר ביטחון, אמר פעם בחוג מצומצם, אחראי, צבאי, שהנה "בזמן היותי שר ביטחון, היו מעשי תגמול כה רבים", כאילו בנעימה של התפארות. הפרסום הזה לא בא מלבון - אין לי שום נתונים לתלות קולר זה במישהו מסוים, אבל הוא לא בא מלבון - הפרסום כולו היה קטרוג קטלני נגד לבון, אבל הידיעה הזאת נמסרה על-ידי מישהו לאיש שכתב את הדברים ופרסם אותם, והידיעה הזאת, שנמסרה על מנת להבאיש את לבון, הלא ברור את מי היא הבאישה. היא הבאישה את המדינה ואת זרוע הביטחון שלה בהבליטה את העובדה שייתכן דבר כזה ששר ביטחון יגרוס כך את תפקידו ושמעשי-תגמול ייעשו מתוך שיקולים אלה, - מעשי-תגמול על כל אבדות הנפש ועל כל התוצאות המדיניות, החמורות לפעמים, שהיו כרוכות בהם. ושוב, אני רוצה לומר כי אילו כך התגלגלו הדברים וגאה נחשול של התמרמרות במפלגה נגד ההופעה הזאת, והדרישה לבירור הדברים ולמיצוי הדין הייתה גוברת על הסייג שהקימונו - שהמפלגה אינה מתערבת בעניין - הייתי האחרון לחלוק על ההצדקה שבמפנה הזה. אבל שוב, חברים, הן לא כך היה הדבר! כל החברים שמוקיעים עכשיו ומרשיעים את לבון - וצדקתם בידם, כפי שהם גורסים את העניין - לא התעוררו אז לערוך דין, וספק אם היו מתעוררים עד היום אילולא חל משהו, אשר עליו עוד אעמוד.

פה, במאמר מוסגר, אני רוצה להבהיר את עמדתי, שכאילו חלו בה תהפוכות בנקודה רגישה אחת - בעניין ועדה חקירה או חקירה משפטית.

אולי יזכרו כמה חברים, כי במאמר אחד ויחיד שפרסמתי בעניין זה, וזהו המאמר ב"דבר" בכותרת "בשולי הפרשה" ושאני כתבתי אותו מייד לאחר שסיימתי את הופעותי בוועדת חוץ וביטחון, וראיתי את עצמי רשאי לאמור משהו בפומבי, אני הבחנתי בין שלושה צדדים של העניין. אני אמרתי: "אם יתברר בוועדת חוץ וביטחון משהו שהיה לא נכון בסדרי-פיקוד או משמעת במערכת הביטחון - זה עניין לוועדת חוץ וביטחון. אבל לא יותר מזה. לעומת זה, אם יש משהו שיש בו איזו נקודה פלילית או חשש לנקודה פלילית - זה עניין לבירור משפטי מוסמך. ואשר לעניין התפטרותו של שר וכל המניעים שהביאו אותו להתפטר ואת ראש הממשלה ואת הממשלה לקבל את התפטרותו - זה שייך להיסטוריה, להיסטוריה המדינית של ישראל, וזה לא יכול להיות עניין לבירור באיזה מוסד. והבאתי סימוכין ודוגמאות לכך שבעולם דבר כזה איננו משמש נושא לבירור כזה". זאת אומרת, הבעתי את דעתי בעד חקירה משפטית בנקודה מסוימת.

אבל אחר כך נשמעו סיסמאות: "גילוי האמת עד תום!", "חקירה שתחשוף את כל התעלומה!" וכו'. מזה אני נרעדתי, ונרעדתי משתי סיבות.

ראשית, מפני שזה היה עלול לפרוץ כל גדר. וזה היה, לפי דעתי, גורם לסיבוכים אישיים וציבוריים אשר אין כלל לשער את היקפם ואת תוצאותיהם. זאת ראשית.

שנית - מפני שנוכח הניסיון הממאיר של ועדת חוץ וביטחון, שהסודיות שלה נרמסה ברגלים, וכל שמדובר בה נעשה לנחלת הציבור, אני התחלחלתי מפני הסיכוי כי מה שייאמר במסגרת החקירה הזאת יהיה לשורש פורה רוש ולענה, יציף את הציבור כולו וירעיל את אווירת היחסים ללא תקנה ויהפוך את כל המדינה לחרדת אלוהים.

אבל אחר כך שוב נשמעה סיסמה יותר מצומצמת - לייחד את החקירה המשפטית אך ורק לעניין "ההוראה", אבל בינתיים היו דברים אחרים - כניסת היועץ המשפטי לעניין, וועדת השבעה, ואתם יודעים איך הדברים נסתיימו.

אבל לא מתוך כך באה, לא כתוצאה מהשתלשלות זו באה פתאום התביעה לסילוק החשבונות עם לבון כאיש הפועל בשליחות התנועה. וידוע מה קרה - איש אחד, ותהי חשיבותו הנעלה ביותר, אבל איש אחד, חבר אחד בתוכנו, ויהיה האח הגדול של כולנו, אבל חבר אחד ויחיד בתוכנו, בא לידי מסקנה כי לבון אינו יכול להמשיך בתפקידו כמזכיר ההסתדרות; ואם לא יסולק אזי החבר ההוא יסיק מזה מסקנות - ואני עוד אינני יודע איזה מסקנות.

זו ורק זו הייתה העילה. ואל יכחיש זאת איש. זוהי נקודת המוצא של השלב החדש בסבך ורק לכן אנו יושבים פה, בישיבת מרכז זו, על מנת להחליט.

בוודאי, אינני בא לומר - והרי אמרתי זאת באופן מודגש כי יש לי כל האמון בכנות הדברים שהושמעו - אינני אומר שאשכול או יוספטל מדברים עכשיו כך רק מפני שהחבר ההוא אומר כך; הם הביעו פה את דעתם האמיתית. אבל הם היו מסוגלים - כך אני גורס - לכבוש את דעתם זו והיו שומרים אותה לעת מצוא, ואינני יודע איך היו נותנים לה ביטוי בבוא מועד או כיצד היו מתרצים את אי-נתינת הביטוי לה לפי מצפונם, והרי מצפונו של אדם הוא דבר מורכב ביותר ויש בו רבדים-רבדים. מה שהניע אותם - ועורר עניין זה - לדרוש הכרעה לאלתר בו - זה היה השורש החדש [של תביעת דב"ג]; זהו מה שהניע אותם.

כיוון שכך, הרי אם הדברים כנים - והדברים ששמעתי פה הם כנים בעיני - הם נפסלים מפני שלא נאמרו בשעתם לגופו של עניין; ואם הם נאמרים עכשיו כנותם אינה עומדת להם לא להיות נפסלים, מפני שמקומם כחוליה בשרשרת הוא אחר לגמרי. את המהלך הזה אני רואה כפסול התכלית.

חברים יודעים היטב כי בהיסטוריה הקצרה של המדינה אני אחד השרים שהתפטרו מתפקידם - לא היחיד, בתוך המפלגה נדמה לי כי אני אחד משלושה. לא הייתה בפי שום טענה על ההתפטרות, מפני שאני גרסתי כשהייתי ראש הממשלה וגרסתי כשהייתי שר החוץ בממשלותיו הראשונות של בן-גוריון ובממשלה של בן-גוריון לאחר שעמדתי בראש הממשלה - ואני גורס עתה ובוודאי אגרוס תמיד - כי בכל מדינה דמוקרטית יש סמכות בלתי-מעורערת ובלתי-מוגבלת לראש ממשלה לדרוש התפטרותו של שר, או על כל פנים לנקוט עמדה המביאה שר להתפטרות. ועוד ארחיק לכת - אין הוא חייב בהנמקה; אמון או אי-אמון, אם באישיותו של שר, או בקו פעולתו אלה דברים שאין להם שיעור, ואם גמלה ההכרה בלב ראש הממשלה, שאינו יכול עוד להיות אחראי להנהלת עניינים; אם בתיחום המסור בידי שר כלשהו אין הוא גורס את דרך פעולתו - בזה נגמר העניין והשר מוכרח להתפטר. זאת אני גורס ללא סייג.

אבל כשם שאני מוכן להעניק סמכות זו לראש הממשלה לגבי חבריו בממשלה - כך אני מתנגד בכל תוקף שראש ממשלה יהיה בצורה זו או אחרת, במפורש או במשתמע, נוטל לעצמו סמכות לקבוע מי יעמוד או מי לא יעמוד בראש איזה מוסד שהוא שאינו ממלכתי כלל, ושוב ללא כל יוצא מן הכלל. אינני יודע, אבל אני מניח כי מותר להתייעץ עם ראש ממשלה בדבר מינוי מבקר-המדינה, אבל הכנסת היא הממנה מבקר-מדינה, ונניח שהכנסת, ברוב קולות, ממנה מבקר-מדינה שאינו רצוי לראש הממשלה - אינני סבור כי ראש הממשלה יכול לאמור: "אני דוחה מבקר-מדינה זה, ואם הוא מתמנה - אני מתפטר". אינני סבור שראש ממשלה יכול לומר, כי עורך עיתון מרכזי בארץ שהוא עיתון תנועתנו אינו רצוי לו, ואם הוא יישאר יש מזה מסקנה. הוא לא יכול לאמר זאת לגבי העיר הראשה בארץ, זאת אומרת לגבי ראש העירייה שלה, ולא לגבי נשיא ההסתדרות הציונית או לגבי יושב ראש ההנהלה שלה בירושלים - אני נותן דוגמאות - וכן אינו יכול לומר זאת לגבי מזכיר ההסתדרות. לדעתי אינו רשאי לומר במקרים האלה: או - או; ואם הוא אומר זאת, אז לדעתי חייבת התנועה לומר לו: לא, את זה לא נקבל.

אין זה אומר, כי האיש [נושא התפקיד, שהתפטרותו נדרשת] מקודש, ואי-אפשר לפשפש במעשיו, ואין זה אומר, כי ראש הממשלה עצמו אינו רשאי לדרוש את סילוקו, בין אם הוא עושה זאת כראש ממשלה, או כמנהיג התנועה. ואינני צריך לגזול את זמנכם בחיפוש ההגדרות הנכונות למקומו של בן-גוריון בהנהגת תנועת הפועלים שלנו. היה ראש וראשון בין בוני ההסתדרות ולא מעט תרם לעיצוב אופייה ובהרבה מאבקים עמד בראשית קיומה על מהותה ועל דרכה. מובן שהוא רשאי לדרוש שיהיה בירור לגבי היותו או אי-היותו של פלוני-אלמוני ראוי למלא תפקיד זה, אבל בלי איום ובלי אולטימטום. הוא רשאי ליזום בירור, לדרוש אותו, ואם יוחלט על בירור - יהיה בירור חופשי ותהיה מסקנה, וזו תתקבל, אחת היא מה שתהיה.

ראש ממשלה אינו רשאי לכפות בעניין כזה את דעתו באיזה צורה שהיא. הוא יכול להיות הכרחי למדינה והכרחי למפלגה כראש ממשלה בעיני רבים; הוא אינו יכול בכוח הכרחיותו זו לנסות לכפות את עמדתו. אני זוכר מעמד באחד הקונגרסים הציוניים הראשונים אחרי מלחמת-העולם הראשונה, נדמה לי בקונגרס הראשון שהשתתפתי בו, בקרלסבד, אני זוכר את דברי מרטין בובר אל חיים וייצמן המנוח. הוא דיבר אז גרמנית ואמר: "אתה הכרחי לנו, זאת אומרת איננו יכולים בלעדיך", והוא הוסיף: "אל תנצל את הכרחיותך זו שלא כהלכה, כאמצעי של לחץ".

אצלנו לא ייתכנו תכתיבים.

ועכשיו אני אומר משהו שאולי יפתיע את החברים, כשלעצמי אינני בטוח אם בן-גוריון מוכן באמת לנסח כך את עמדתו ולהגן עליה, לאמור: או - או. להעמיד את עצמו פתאום בדרגה שווה [למזכ"ל ההסתדרות] ולהציג אולטימטום. אינני בטוח בזה בשום אופן. יש לי יסוד מספיק להניח שהוא אינו מוכן לנקוט במפורש עמדה כזאת. אבל לא זה הקובע. מה שקובע לדידי הרי זו העובדה שחברים משוכנעים כי זוהי עמדתו ביסודו של דבר ולמעשה, והעובדה כי הם מקבלים את הדין של העמדה הזאת - הם אינם מתקוממים נגדה; הם פועלים לפיה. ולי יש פה דין ודברים לא עם בן-גוריון כי אם עם חברי מרכז המפלגה. ואיתם אני יוצא לריב בנקודה זו.

רצוני לומר, ואני אומר זאת בדאבון לב עמוק - זה מכבר אני רואה בתוכנו - בשיקולינו, בתגובותינו, בהכרעותינו - כי לא הכבוד והצדק משמשים נר לרגלינו, כי אם הפחד והחשבון. קו זה לא ינחיל כבוד ולא ינחיל כוח למפלגה.

אני מביע את דעתי והערכתי במלוא העומק שאני מסוגל לו. אלה הם דברים די מגובשים בהכרתי והם פרי הסתכלות רבת שנים בהתפתחות הדברים.

ודאי, כל הרודף אחר הכבוד הכבוד בורח ממנו. זה ידוע. אבל כל המזלזל בכבוד עצמו מובטח לו, על כל פנים, שהוא נוחל אי-כבוד. האומנם זו שאלת מצפון בשביל אישיות כמו בן-גוריון? אבל אם זו שאלת מצפון, האומנם הוא רשאי לאנוס מצפונם של אחרים?

אני סבור כי המצב שאנו נתונים בו כלפי חוץ הוא סכנה רצינית של משבר - משבר של אמון ומשבר של כבוד, סכנה רצינית מאוד. המפלגה לא תחזיק מעמד במעמדה ההיסטורי במדינה אם היא לא תצדק בעיני הציבור.

אבל אני רוצה לומר כי גם מבחינה תכליתית אינני יודע אם אנו רואים בבהירות את הדרך שלפנינו - מאותה נקודת-הראות התכליתית שממנה תוצאות להצעתו של אשכול. אינני יודע, אני אינני יודע אם קבלת הצעת אשכול מבטיחה למפלגה את שיבת בן-גוריון לראשות הממשלה - גם זאת אמרתי במזכירות בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים; אינני יודע אם כל שרינו חוזרים אז לממשלה; אינני יודע, אם בן-גוריון מוכן לוותר על כל שרינו; אינני יודע אם אין לבן-גוריון תנאים אחרים - ואין כל ספק בידי שהוא רשאי להעמיד תנאים מסוימים לראשות הממשלה שלו; אינני יודע אם התנאים האחרים מקובלים על סיעות אחרות בקואליציה הקודמת; אינני יודע אם במקרה שהם לא מקובלים נהיה אנו מוכנים לקואליציה אחרת.

נוכח כל הנעלמים האלה אני מוכרח להניח כי צפויים עוד למפלגה סיבוכים רציניים, אולי צפויים לה גם משברים נוספים קשים. אני רוצה להאמין בכוחה של המפלגה להתיר את הסיבוכים ולהתגבר על כל המשברים ולצאת מהם בשלום. אני בטוח כי יש ביכולתה לעשות זאת. אבל אז, בתוך מבוך זה, הכרחי לנו חוט מנחה. בתוך הסופה והסערה האופפת אותנו באפלה הכרחי לנו מצפן. ואני אומר בפשטות - המצפן לדעתי הוא - המצפון, החוט המנחה הוא השיקול המוסרי. אני רוצה לסיים בהודעה, כי אם תידחה הצעת אשכול אני אציע מייד כי המרכז יפנה לבן-גוריון וידרוש ממנו לשוב לראשות הממשלה, למתוח קו ולעבור לסדר-היום. את זאת אציע. ואני עדיין לא נואשתי מכוחו המוסרי של מרכז מפא"י.

 

[אחרי דברי תשובה של לוי אשכול לנאום מ"ש, שבהם שאל את מ"ש:]

 

"אתה מציע למרכז להחליט שאנו תובעים מבן-גוריון שיהיה ראש הממשלה. נו, איך זה ילך? אני יודע שהגבול הוא דק מאוד. ואני אינני חסיד, אם כי אני שייך למשפחת חסידים ומכל מקום, אני מרשה לעצמי לומר שאינני חסיד שוטה. אבל מספיק לי להשתמש בדברים שאמר רוטנשטרייך על תפקידיו של בן-גוריון בימינו, בתקופתנו ובדברי ימינו. אם נענשנו על ידי הגורל שיש לתנועה אדם כזה, יש לעיתים שהיא נאלצת וחייבת וזכאית לנהוג באמת מידה אחרת כלפיו, ויש אמת-מידה של [איום ב]התפטרות ---"

 

[השיב לו מ"ש בהערה:]

 

אני מעריץ את הסבלנות בלי גבול של אשכול בכל טיפולו בעניין זה. אני מעריץ עומק רגישותו לסכנות השונות שהביאו אותו להציע הצעה שאני מתנגד לה, ועם זה אני שולל תכלית השלילה את ההצעה.

אשכול שאל אותי שאלה, ואני רוצה להסביר למה כוונתי. אני הפניתי דברי לאותם חברים - אם הם אינם נמצאים פה, אני מבקש סליחה - החושבים כך: מה זה, אנו נאבד את העמדה הזאת, את הנכס הזה [של היות דב"ג ראש הממשלה] שאין ערוך לו? איך נישאר [בלעדיו]? אנו פוחדים מזה. אני אומר: קודם כל אל פחד! לחברים שעושים את החשבון מה יהיה מחר ומה יהיה מחרתיים, והם אחוזי פחד, אין רצוני לומר שאין לפחוד מהעתיד; ודאי שיש לפחוד מהעתיד - אשרי אדם מפחד תמיד. אבל יש לנקוט אמת-מידה אחרת לפחד. הפחד מפני התכחשות לעקרונות-יסוד במוסר הציבור צריך להיות הרבה יותר חמור. אם יש חברים המחליטים לפי פחד קצר-ראות זה ולא לפי השיקול אם הדבר צודק או לא - עליהם לדעת שהם מתחייבים בנפש המפלגה לאורך ימים, והם חייבים לפחוד מתוצאות הדבר. אין עליהם להתעלם משיקול של חשבון, אבל עליהם לדעת שהחשבון יכול להיות לטווח ארוך ולטווח קצר. בטווח קצר יש אולי הבדל בין טובה מעשית לבין היסוד המוסרי. בטווח ארוך אין פער כזה. שניהם עולים בקנה אחד. ואנו צריכים לעשות את חשבוננו לטווח הארוך. לזה התכוונתי.

 

[אחרי הערת מ"ש נערכה הצבעה - בעד הצעת ל' אשכול להדיח את מזכ"ל ההסתדרות הצביעו 159; נגדה הצביעו 96 ו-5 נמנעו. מ"ש חישב על גבי גיליון ראשי-הפרקים שהכין לנאומו את שיעור המתנגדים להדחה בכלל המצביעים - % 37.64]

 

 

[מכתב דב"ג למ"ש:]

 

למ. שרת - שלום רב,                                                                       7 בפברואר 1961

 

חלק מהדברים שאמרת בישיבת המרכז האחרונה עומדים, לדעתי, בסתירה בולטת לדברים שכתבת לי במכתביך מיום 24.10.1960 ומיום 30.10.1960. גם אילו לא רשמת בראש המכתבים "אישי וסודי" - לא הייתי משתמש במכתבך לאיזו מטרה שהיא. אולם אני שואל אם תרשה לי להראות קטעים ממכתבים אלה לחברינו בממשלה - או לפחות לאשכול, לגולדה ולזיאמה [ארן] (האחרון אינו עכשיו חבר בממשלה, אבל היה בימי לבון), ולפנחס ספיר ולגיורא [יוספטל] ואם יהיה צורך גם למרכז המפלגה או לפחות למזכירות. כמובן, שלא אראה לאף אחד מאלה - בלי רשות מפורשת ממך.

 

מכתבים אלה כתובים בכתב-ידך, ואם אין לך העתק - אני מוכן לעשות אחד בשבילך.

 

                    בכבוד רב,

                    ד. בן-גוריון

בשולי המכתב לעיל רשם מ"ש: "עניתי כי הוא רשאי להראות לחברים אלה כל מכתב שלי אליו, אבל איני סבור כי מסירתם לידיעת המזכירות או ה"מרכז" - שפירושה למעשה פרסומם - תהיה לטובת הכלל. כעבור יומיים כתבתי ליצחק נבון וביקשתיו למסור לרה"מ כי עברתי על המכתבים ולא מצאתי שום סתירה".

 

 

[מכתב דב"ג למ"ש:]

 

למשה שרת - שלום וברכה,                                                               2 במארס 1961

 

רצונך הוא כבודך. לא ראיתי הסטנוגרמה של [ישיבת מזכירות מפא"י ב]יום 24.2.1961 ואיני יכול להגיד בדיוק מה אמרתי ומה לא אמרתי. אולם עלי להביע תימהוני, כי בדבריך בעל-פה במפלגה ובמכתבך היום ב"הארץ"

 

[מכתב מ"ש ל"הארץ" מובא להלן:]

                                      מר שרת מבהיר עמדתו

במאמרו "הפרשה בעיני אזרח פשוט", שהופיע היום [1.3.61] ב"הארץ", אומר מר חיים גלפרן: "מר שרת כבר הבהיר כי אפילו ידע אז מה שנודע לו אחרי ועדת כהן, היה בכל זאת מקבל את התפטרותו של מר לבון ולא היה מוותר על פרס".

הנני להעיר, כי נוסחה זו, שבאה להגדיר את עמדתי, לקתה בשני פגמים רציניים: בהחלטיות-יתר לגבי נימוקי סירובי לאשר אז את פיטורי מר פרס מזה ובצמצום-יתר לגבי נימוקי קבלתי את התפטרות מר לבון באותם הימים מזה.

לפי ההודעה שנתפרסמה ב"דבר" ב-25 באוקטובר 1960, אמרתי, בתשובה לשאלה:

"גם אז לא הייתי רואה לעצמי מנוס מקבלת התפטרותו (של מר לבון), משום אחד התנאים שהציג להישארותו בתפקידו - פיטורי המנהל הכללי באותן הנסיבות - ונוכח מצב היחסים שנוצר".

ההדגשות הן משלי עכשיו, וכוונתן להבליט הן את הנקודה שבה מר ח"ג לא דק פורתא והן את זו שהתעלם ממנה.

כוונת הערתי אינה לחלוק או לסמוך ידיים על הקו הכללי של טיעונו של בעל המאמר, אלא רק להעמיד דברים על אמיתם, העובדתית, במידה שהם נוגעים לי.

                    משה שרת         

 

(וגם בהודעתך על ריהביליטציה, כביכול, של לבון מיום 24 באוקטובר) יצרת בציבור רושם הפוך מדעה זו שהבעת במכתבך אלי מיום 26 באוקטובר.

נסיעה צלחה לארצות-הברית.

 

                     בב"ח,

                     ד. בן-גוריון

 

[מכתב מ"ש לדב"ג:]

 

לראש הממשלה שלום -                                                                     6.3.1961

 

במכתבך אלי מ-7 בפברואר השמעת נגדי קטרוג, מנוסח בלשון סתמית, כי "חלק מהדברים" שאמרתי בישיבת מרכז המפלגה ב-4 בפברואר "עומדים בסתירה בולטת" לדברים שכתבתי במכתבי אליך מ-24 ומ-30 באוקטובר 1960. עניתי לך על ידי יצחק נבון, כי חזרתי ועיינתי בחומר ולא מצאתי סתירה בין נאומי במרכז לבין מה שאמרתי במכתבים ההם.

אף על פי כן, במכתבך אלי מ-2 במרס אתה לא רק חוזר על אותו קטרוג, שוב בלשון סתמית, אלא מרחיב את תחולתו וקובע, כי גם במכתבי ב"הארץ" מ-2 במרס, ועוד קודם לכן בהודעתי מ-24 באוקטובר (כוונתך, כמובן, להודעה שהופיעה ב"דבר" ב-25 בו), "יצרתי בציבור רושם הפוך מדעה זו", אשר הבעתי במכתבי אליך "מיום 26 באוקטובר".

כאן עלי להעיר קודם כל הערה עובדתית, כי כנראה טעות נפלה מצדך - או מצד הכתבנית - בנקיבת התאריך האחרון. אין בתיקי העתק מכתב ששלחתי לך ב-26 באוקטובר 1960. יש בידי העתקי מכתבים אליך מ-24 ומ-30 באוקטובר - אלה שאתה עצמך מסתמך עליהם, לגבי טענת הסתירה, במכתבך מ-7 בפברואר. אין לי איפוא, אלא להניח, כי גם במכתבך מ-2 במרס כוונתך שוב לאותם שני המכתבים, ולמעשה למכתב מ-30 באוקטובר, ולא לאיזה מכתב שכתבתי לך בין שניהם. לגופה של טענתך, בדקתי מחדש את כל "המסמכים" שנזכרו בשני מכתביך, וכן אחרים הנוגעים לעניין, והנה מה שהעליתי:

1) מכתבי מ-24 באוקטובר. במכתב זה, אשר בא בתשובה על מכתבך מ-13 בו, ניסיתי להזהירך מפני יזימת חקירה מקפת בכל עניין "הפרשה של לבון... במשפט שייערך לאחר חקירה חוקית על ידי ועדה מוסמכת מבחינת החוק בישראל". אמרתי שם:

"אני רואה בכל חקירה מעין זו שעלתה במחשבתך נזק לא ישוער לאישים במדינה, לאווירתה הציבורית, לסמכות המוסרית של הנהגתה המדינית והביטחונית, למעמדה כלפי חוץ בכלל, לחזיתה המדינית והביטחונית מול אויביה בפרט - ונוסף על כל אלה, ודווקא מתוך כל אלה, מכה אנושה נוספת, אולי מכה מכרעת, למפלגה, עם כל התוצאות הנובעות מהתמוטטותה. לדעתי, אין כלל לחזות מראש אלו תהומות עלולה חקירה כזו לחשוף - אלו סבכים של עניינים ויחסים, אלו קלקלות ונגעים. אני משוכנע בכל עומק הכרתי, כי בתוצאותיו הסופיות יהיה זה מעשה הרס ללא תקנה."

למהותה של הסכנה אשר חזיתי בעקבות החקירה הזאת עוד אחזור להלן. כאן ענייני הוא לבדוק אם הייתה או לא הייתה סתירה בין הדברים האלה ובין מה שאמרתי באותו עניין בנאומי במרכז (4 בפברואר 1961). והנה הקטע המקביל מתוך אותו נאום - לפי הסטנוגרמה המלאה שנתפרסמה ב"דבר" למחרת היום:

"במאמר... שפרסמתי ב"דבר" בכותרת "בשולי הפרשה" (21 באוקטובר) אמרתי: ... אם יש משהו שיש בו איזו נקודה פלילית או חשש לנקודה פלילית - זהו עניין לבירור משפטי מוסמך ... אבל אחר-כך נשמעו סיסמאות: 'גילוי האמת עד תום!' - 'חקירה שתחשוף את כל התעלומה' וכד'. מזה אני נרעדתי, ונרעדתי משתי סיבות.

ראשית, מפני שזה עלול היה לפרוץ כל גדר. וזה היה, לפי דעתי, גורם לסיבוכים אישיים וציבוריים אשר אין כלל לשער את היקפם ואת תוצאותיהם. זאת ראשית.

שנית, מפני שנוכח הניסיון הממאיר של ועדת חוץ וביטחון שהסודיות שלה נרמסה ברגליים, וכל שמדובר בה נעשה לנחלת הציבור, אני התחלחלתי מפני הסיכוי כי מה שייאמר במסגרת החקירה הזאת יהיה לשורש פורה רוש ולענה, יציף את הציבור כולו וירעיל את אווירת היחסים ללא תקנה ויהפוך את כל המדינה לחרדת אלוהים."

איזו סתירה יש פה בין המכתב והנאום? דומני, כי לא "סתירה בולטת" לפנינו, אלא התאמה בולטת.

2) הודעתי מ-25 באוקטובר (זו המכונה "ריהביליטציה"). בהודעה זו, בתשובה לשאלתו של איש "דבר", אמרתי:

"... אני בטוח כי אילו היו ידועות אז (ב-1954) העובדות שנקבעו ע"י ועדת כהן, הייתה בהן הוכחה כבדת משקל, כי האשמה, שהוטלה באותם הימים על פנחס לבון לגבי האחריות הישירה לפרשה מסוימת, היא אשמת שווא".

ההדגשות הן שלי עכשיו, והן באו להסב תשומת לב לשתי ההסתייגויות - בעיני מרחיקות לכת - אשר נקטתי באותה הודעה. כי משמען של הסתייגויות אלו היה ברור היטב ללבון - התברר מנאומו בישיבת המרכז ב-12 בינואר, שבו ציין זאת במפורש. אבל גם אתה עמדת על אופייה המסויג ביותר של הודעתי זו, שכן במכתבך אלי מ-28 באוקטובר אמרת:

"הודעתך לעיתונות לאחר פרסום מסקנות היועץ המשפטי (לגבי הדין-וחשבון של ועדת-כהן), אם כי פורשה שלא כהלכה על ידי כמה עיתונים, נראית לי כנכונה, אם כי אני אולי הייתי מנסח הדברים קצת אחרת. אבל איש איש וסגנונו."

שוב ההדגשה היא שלי. הודעַתי זו, אשר במכתבך מ-28 באוקטובר ציינת אותה כנכונה, כיצד יכולת במכתבך מ-2 במרס לערער עליה ולגלות סתירה בינה לבין האמור במכתבי מ-30 באוקטובר? והרי במכתבי זה הבעתי הַסכמתי הכללית לפסקה הקובעת שבאותו מכתב שלך גופו, מ-28 באוקטובר. פליאה היא בעיני ונבצר ממני להבינה. אם סתירה יש כאן, דומני כי יש לחפשה לא בין הודעתי לעיתון ובין מכתבי אליך, אלא במקום אחר.

3) מכתבי מ-30 באוקטובר. מכתב זה, כאמור, בא בתשובה על מכתבך מ-28 באוקטובר, ובו אמרתי:

"אשר לניתוח שאתה עושה לגבי הנסיבות המקיפות את תעלומת 'ההוראה', הריהו בכללו נכון בעיני ובמיוחד אני רואה כנכונה את המסקנה שאתה מגיע אליה בפסקה השנייה של עמ' 3".

ליתר בהירות ולהקלת ההתמצאות הנני מביא פה את הפסקה ההיא של מכתבך:

"ברצוני בכל זאת לדון (את) לבון לכף זכות. אני מוכן להניח שלא נתן הוראה מפורשת לגיבלי לצוות על 'מעשה-הביש', אלא דיבר איתו באופן כזה, שגיבלי יכול היה להניח שזהו רצונו של שר הביטחון".

אני חוזר ומדגיש כי זו הייתה ההנחה אשר במיוחד ראיתיה כנכונה. והנני להוסיף כי היא עלתה על דעתי עוד ב-1954. בהודעתי מ-25 באוקטובר לא זו בלבד שלא התעלמתי מן האפשרות הזאת, אלא בהחלט הבאתיה בחשבון, ולכן דקדקתי בניסוח ונקטתי את הסייג "האחריות הישירה" - ר"ל זו הנובעת ממתן הוראת-ביצוע מפורשת - להבדיל מן האחריות העקיפה או המוסרית; ולא הסתפקתי בסייג זה, ולא אמרתי כי העובדות שקבעה ועדת כהן הוכיחו כי האשמה שהוטלה על לבון - אפילו לגבי האחריות הישירה בלבד - היא אשמת שווא, אלא אמרתי רק כי יש בעובדות אלו "הוכחה כבדת משקל" לכך. אלו הן שתי ההסתייגויות שציינתי לעיל.

אני קובע איפוא שוב, כי אין שום סתירה בין ההודעה המסויגת שפרסמתי לטובת לבון, ואשר אתה עצמך הגדרת אותה כנכונה, ובין הנחתנו המשותפת בדבר אפשרות של אחריות עקיפה או מוסרית מצד לבון ל"עסק ביש" - שאותה הבעתי במכתבי מ-30 באוקטובר. אבל אני משוכנע כי אין גם כל סתירה בין הודעתי לבין -

4) נאומי במרכז ב-4 בפברואר. אמת נכון הדבר, כי להנחה ההיא הצטרפתי רק במכתב אישי וסודי אליך ולא השמעתיה בפומבי. אם אין טעות בידי, גם אתה לא עשית זאת. מכל מקום, איני סבור כי מותר לזרוק האשמה כה חמורה לחלל האוויר סתם בעלמא, בלי כל ניסיון לבססה על עובדות כלשהן; ואילו הניסיון להישען על עובדות היה כרוך ממילא בפתיחת "פִתחו של אולם" לגילוי רקע נרחב ומורכב ביותר של עמדות וגישות, יחסים ומעשים, סברות והשערות - וכל אלה היו גוררים אחריהם הכחשות והתקפות-נגד וגילויים נוספים, ובסופו של דבר היו מביאים לידי החמרת הסבך, החרפת השערורייה והגברת המבוכה הציבורית, למרבה הקלקלה והביזיון למפלגה ולמדינה כולה.

ודאי, אילו התקיימה חקירה מקפת של ה"פרשה" לכל צדדיה, ללא ספק הייתי נדרש להופיע לפני המוסד החוקר, ובתשובה לשאלותיו, אשר יש להניח כי היו נוקבות ויורדות לעומקם של עניינים, לא הייתי מכחד דבר מכל העובדות הידועות לי מאותם הימים, ואף מכל ההתרשמויות שקלטתי אז; אבל אני מניח בבטחה, כי אז לא הייתי מצטמצם בתחומי ה"פרשה" המסוימת, אלא מתוך יושר-לב וחרדה לאמת כפי שאני גורס אותם הייתי מעיר על עניינים שחרגו ממסגרתה ועל פרשיות שקדמו לה - מהן שקדמו גם למינויו של לבון כשר הביטחון. ואפילו לא נקטתי מצדי ביוזמה כזו של הרחבת מסגרת הבירור, מניין שהמוסד החוקר עצמו לא היה עושה זאת? ומכל מקום, חזקה על "הצדדים" או על פרקליטיהם, שעל-ידי שאלותיהם, אשר חובה הייתה עלי לענות עליהן (זכור אשר אמרת: "ועדה מוסמכת מבחינת החוק בישראל"!), היו גוררים אותי לידי חריגה כזו מן הגדר והוספת פרשיות של ה"פרשה". כל זאת אני מעלה על הדעת ביחס אלי - אך מי יודע לאלו מרחבים היו מפליגים עדים אחרים?

היה לי כל היסוד להניח כי חקירה כזו סופה שהייתה מסתיימת בתיקו, אבל עצם החשש לפריצת גדר ה"פרשה" במהלך חקירתה, עם סכנת פרסומם המפוצץ של גילוייה בארץ ובעולם, הם שהניעוני לראות בניסיון לחקור את העניין "עד תום" פתח לפורענות שאין לה תקנה ולהזהירך בכל לשון של אזהרה מיוזמה הרת-אסון זו.

ולבל יהיו כל דברַי חידות לך, אומר רק זאת - ואומר זאת רק לך - זה שנים מטרידה את מנוחת נפשי ההכרה, כי בתקופות מסוימות הייתה צמרת הצבא שלנו נגועה בשלושה חטאים: הרפתקנות, דיווח כוזב, וחיפוי על מעשים אשר לא ייעשו. לא אפרט ולא אפרש.

כל השיקולים האלה הביאוני לידי חיוב צמצומו של הבירור וייחודו לעניין "האחריות הישירה", זאת אומרת דבר מתן ההוראה לביצוע "עסק-ביש". כן ראיתי כדבר המובן מאליו, כי כל מעשה שיש בו עבירה פלילית חייב להיחקר כדין.

אפשר לטעון כי הייתה בזה הכרעת כף המאזניים לטובת לבון. אבל,

ראשית, גם אם נשאר ענן האשמה בפרשת 1954 תלוי מעל לבון וגיבלי כאחד, לא הרי זה כהרי זה; כי גיבלי היה ונשאר כל אותן השנים קצין, ואילו לבון היה שר והתפטר. הוא היחיד מכל "הנפשות הפועלות" ב"פרשה" שנתן עליה את הדין - כמובן, מלבד הנפשות הקדושות שהועלו לגרדום, אם בידי אחרים או מתוך הקדמת ביצוע גזר הדין הצפוי, בידי עצמם.

שנית, כשר הביטחון - וגם לאו דווקא משום תפקידך זה - אין לי ספק שתודה כי יש כל ההבדל שבעולם בין שיחה, הבעת דעה, פיתוח תיאוריה, דגילה באיזה "קו" ואפילו ניסוח הצעות והתווית תוכניות פעולה - לבין נתינת פקודה מפורשת לביצוע. הן אילו הותר אצלנו לצוות על איזה מבצע צבאי, גלוי או מחתרתי, בלי שניתנה פקודה מוסמכת וברורה על כך, אלא אך ורק על יסוד הנחה כי הדבר רצוי לשר-הביטחון - ואפילו הייתה ההנחה מבוססת לחלוטין, לאור דעות שהביע השר או הצעות שהשמיע - כי אז היה מתקעקע כל מבנה המשמעת הצבאית של צה"ל, ומבחינה מדינית היינו חוזרים לתוהו ובוהו.

ושלישית, שוב ברור לי כי גם לדעתך אין בשום פנים להצדיק זיוף של מסמך או הדחת מישהו לעדות שקר אפילו תוך התגוננות מפני התנהגות בלתי הוגנת וניסיון להתחמק מאחריות מוסרית - אם היו כאלה. זכותו של הנאשם להסתמך על הגורמים שהביאוהו לידי דבר עבירה, וסמכותו של השופט היא להביא בחשבון נסיבות מקילות - אפילו כדי פסק-דין של זיכוי - אבל הפשע עצמו נשאר עומד בעינו. לעומת כל אלה, ועל אף המגבלות שהייתי כפוף להן, הרי בכל הופעותי הפומביות-למחצה - בוועדת חוץ וביטחון ובמזכירות המפלגה - וביתר-שאת בהופעותי הפומביות - בעיתונות ובמרכז - לא הנחתי את הכף מוכרעת לטובת לבון, אלא שמתי משקלות כבדות למדי על הכף שכנגד. בייחוד דאגתי לסתור את ההנחה, שנתפסו לה עיתונים וחוגים שונים, כי אילו נודע ב-1954 מה שהוברר ב-1960, לא היה לבון נאלץ להתפטר. להיפך, שקדתי ליצור ולחזק את הרושם - האמיתי, כמובן - כי היו להתפטרות סיבות משלה וכי נפלו דברים חמורים אשר קולרם היה תלוי בלבון והם שחייבו את התפטרותו. נוסח זה נקטתי בדברי לפני ועדת חו"ב ב-17 באוקטובר, במאמרי ב"דבר" מ-21 באוקטובר, בהודעתי לעיתונות מ-25 בו, ואחרון-אחרון בנאומי בישיבת המרכז ב-4 בפברואר. בנאום זה אמרתי, ביחס להתפטרות ב-1954:

"אינני חושב שהדבר הוא סוד לרבים, כי חל סבך חמור ביחסים ביני לבין פנחס לבון כאשר אני הייתי ראש ממשלה והוא היה שר ביטחון. חל סבך אישי מאוד מאכזב, מאוד מצער וחמור מאוד. לא אכנס עכשיו לפרטיו. אני רק קובע את העובדה. וסבך אישי זה לא נגרעה ממנו השפעה על התפטרותו של לבון מתפקיד שר הביטחון, כאשר הוא התפטר".

ואשר להופעת לבון לפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ב-1960 אמרתי בנאום זה:

"הופעתו של פנחס לבון לפני ועדת חוץ וביטחון זיעזעה אותי. יצאו מפיו דברים שהיו בעיני גרועים בתכלית. היו דברים שאומר עליהם כי היו מגונים. ידעתי את שורשם. לא הצדקתי בשום פנים את חוסר היכולת הנפשית לכבוש יצר - להופיע כאילו לא אכפת מה יהיה אחר כך ומה תהיינה התוצאות."

גם לגבי פרק כהונתו בתפקיד מזכיר ההסתדרות לא חסכתי מלבון ביקורת באותו נאום. אמרתי:

"חלקי לא עם אלה שגומרים את ההלל על כל פרשת פעולתו (של לבון) בהנהגת ההסתדרות. יש לי תרעומות עליו, ותרעומות רציניות מאוד; תרעומות על אופיין של הופעות (פומביות) מסוימות שלו, תרעומות על אופן דיבור, תרעומות על משטר של יחסי אישים ויחסי חברים ואולי עוד משהו."

בישיבת מזכירות המפלגה מ-11 בינואר אמרתי דברים קשים על התנהגותו של לבון כשר-הביטחון ועל הופעתו בוועדת חוץ וביטחון, ובמיוחד השמעתי קטרוג חריף על כמה ממעשיו כמזכיר ההסתדרות. הדברים רשומים בסטנוגרמה של אותה ישיבה.

אלא מה? אנוכי לא גרסתי, ואינני גורס גם היום, כי כישלונו של לבון כשר הביטחון, וכל המעוות שעשה בכהונתו זו, פוסלים אותו ממילא למילוי תפקיד של אחריות ציבורית גבוהה בשליחות תנועתנו בשטח אחר. גרסתי חתימת הפרק האומלל ההוא בדרך-חייו הציבורית ונתינת האפשרות לו לפתוח פרק חדש. גם בפרק זה, אמרתי, אין הוא מובטח משגיאות ומקלקלות, ומותר ואף חובה להרהר אחרי מידותיו ולהסיק מזה מסקנות. אבל לא גרסתי כי מותר וראוי לנו לפקוד על לבון כמזכיר ההסתדרות ב-1961 את עוון כישלונותיו כשר הביטחון ב-1954. גם לא הסכמתי כי מוצדקת הדחתו מתפקיד מזכיר ההסתדרות עקב כל הנפסד שבהופעתו לפני ועדת חוץ וביטחון ב-1960 - הופעה שבאה כעוללות לפרשת 1954 ולדברים שהשתלשלו ממנה מאז. ובייחוד התקוממתי נגד החיזיון, הבלתי מכובד בתכלית לדעתי, שמרכז המפלגה קם לעשות דין בלבון לא מפני שגמלה בקרבו ההכרה כי יש לעשות זאת מתוך דיון בפרשיות לבון לגופן, אלא מפני שנשתכנע כי זוהי דרישתו של ראש הממשלה כתנאי-בל-יעבור. זו הייתה עמדתי. ידעתי, כי עמדתך הייתה והינה אחרת. יש כאן פלוגתה בינינו. אבל אין פה סתירה בין דברים שאמרתי בנאומי במרכז ב-4 בפברואר 1961 לבין דברים שאמרתי במכתבי אליך מ-30 באוקטובר 1960 - לא סתירה ולא יצירת רושם והיפוכו.

5) מכתבי ב"הארץ" מ-2 במרס. באותו מכתב הגבתי על מאמר שהופיע בעיתון זה יום לפני כן. בעל המאמר כתב, כי ב-1954 קיבלתי את התפטרותו של לבון מפני שלא הסכמתי "לוותר על פרס". גרסה מכווצת ופשטנית זו הייתה חסרת שחר, משני הטעמים הבאים:

ראשית, אילו היו העניינים כתקנם, לא הייתי בשום פנים חולק על זכותו של שר-הביטחון - או כל שר אחר - לפטר מנהל כללי שחדל ליהנות מאמונו. אפשר הייתי משתדל להשפיע על השר כי ישנה דעתו, אבל החלטתו הסופית הייתה לדידי המכרעת. (למעשה, טעונה החלפתו של מנהל כללי אישור הממשלה כולה, ואין כאן שום סמכות מיוחדת לראש-הממשלה, אבל טבעית השתדלותו של שר להבטיח תחילה את הסכמת רה"מ, כל שכן לגבי מנכ"ל שמעמדו חשוב במיוחד). אלא מדוע סירבתי אז לאשר את פיטורי שמעון פרס? מפני שסילוקו בזמן ההוא היה מתפרש כהודיה כי יד צמרת הביטחון הישראלית במעשים הפרועים בקהיר, ולא עוד אלא הדבר היה גם מטיל צל אישי על פרס בהקשר הממאיר הזה. לזאת לא יכולתי להסכים. לפיכך שילבתי את הסייג "באותן המסיבות" בנוסח הודעתי לעיתונות מ-25 באוקטובר, ואת הסייג הזה חזרתי והדגשתי במכתבי ל"הארץ".

שנית, לפי גרסת המאמר נמצא כי סירובי לאשר את פיטורי פרס היה הטעם היחיד להתפטרות לבון ולקבלתי אותה - ולא היא! הייתה לזה סיבה אחרת - הרבה יותר חמורה בעיני - והוא היחס שנתגבש אצלי אל לבון כשר הביטחון, וכן היחסים שנוצרו בינו לבין אנשי צמרת הביטחון. גורם זה ביטאתי בהודעתי על ידי המילים "נוכח מצב היחסים שנוצר" וגם זאת הדגשתי במכתבי ל"הארץ".

הרי שמכתבי זה בא להחמיר הדין כלפי לבון ולא להקל - ושוב לפלא בעיני כי אתה טופח על פני גם את המכתב ל"הארץ" כסותר את מכתבי אליך.

כללו של דבר, טענתך בדבר "סתירה בולטת" ויצירת רושם הפוך נראית לי כמופרכת.

 

                    בב"ח,

                    משה שרת