יום ו',  28/1/1955

 

בבואי בבוקר למשרד החוץ בקרייה של ת"א מצאתי מברק של אבן שלפיו התערב הנשיא [אייזנהאור] בקהיר ומחמ"ד מודיעה כי הם מאמינים בתוצאותיה החיוביות. התייחסתי בספקנות רבה לבשורה זו.

מברק אחר של אבן מכיל ידיעה חשובה ביותר, אם אומנם תתאמת: ארה"ב מוכנה לחתום איתנו על הסכם לפיו נתחייב לא להרחיב גבולותינו בכוח והם יתחייבו להושיט לנו עזרה אם נותקף. להתקשרות כזו תהיה חשיבות מרחיקה כלפי הציבור בארץ, היהודים בגולה, השקעות ההון, התרשמות הערבים. הסכנה היא כי תשמש פתחון פה וחיפוי לזיון בלתי מוגבל של הערבים. הבעיה היא כיצד להשיג - נוסף לה - שמירת מאזן הכוחות.

שוחחתי קצרות עם מוסיק על פגישות שברצונו לסדר לי עם קצינים במטכ"ל המבקשים להשיח את לבם: אסף שמחוני ממיבצעים - עוזרו של אבידר שיבוא עכשיו במקומו - ואריק [רס"ן אריאל שרון] המהולל, מפקד גדוד הצנחנים שידו בכל מעשי התגמול.

התהייה של תעלומת קהיר לא הרפתה ממני. היוכל נאצר לחון את הנדונים או לא יוכל? ביקשתי חוות דעת [ראובן] פלפול, עו"ד מצרי שבמחלקה המשפטית של משרד החוץ - אם יש לנאצר סמכות נשיא נוסף על סמכותו כרה"מ ומושל צבאי. תשובתו הייתה חיובית.

ובתוך כל אלה בא ישראל זמורה, בעל "מחברות לספרות", המו"ל העצמאי של ספרי מקור יקרי ערך מתקופת ספרד ומתקופות קדומים אחרות, להתבשר כי השגתי למענו (מבית-חרושת "נשר"!) 5,000 ל"י. ביררתי איתו מה הספרים שיוכל להשיג בעזרת תרומה זו.

איסר בא לבירור עניינים שוטפים. הודיעני כי הבריק ללונדון לעכב מסירת המכתב ליגאל ידין. שוב נכנסנו לתסבוכת לבון והרמטכ"ל. איסר ראה את הרמטכ"ל אחרי שובו משדה-בוקר. נראה כי ב"ג הרביץ בו, אך ספק אם דַי. איסר דרש מב"ג כי יזהיר את דיין מלדגול בו במסע ההשמצה שלי ושל הממשלה ויצווה עליו להפסיק תעמולת לחש זו. נראה כי ב"ג אמר לו משהו בכיוון זה אך לא ברור באיזו מידה של תקיפות. לעומת זה ברור כי ב"ג שאל את דיין אם יוכל להמשיך עם שר ביטחון זה ודיין ענה בחיוב. השיקול של דיין ברור. הוא מוכן להתפשר עם הזיוף שביחסים ובלבד שיהיה מעליו שר-ביטחון מובאש לחלוטין בעיני הצבא ונמצא הוא בלבד עוטר לראשו הילה של כבוד וגבורה והוא היחיד משני האישים העומדים בראש הצבא הנערץ בשורותיו. זהו, על כל פנים, פירושו של איסר. לדעתו הרמטכ"ל עצמו נתון בסבך. הוא מעז פנים כלפי רה"מ ומוקיעו על פשרנותו בפני פקודיו, אך הוא עצמו שבוי בידי קבוצת חבריו הצעירים שלחצם מעבירו לעיתים על דעתו ומביאו לידי תמיכה בעצות ובמעשים שאין הוא עצמו גורסם בלבו, אלא הוא נאלץ להזדהות עמם כדי לשמור על מעמדו ועל "שמו הטוב". אל אלוהים, עד היכן הגענו!

מעניין ממאיר זה לנושא לא פחות מלבב - עתידו של [אליעזר] ליבנה. איסר אינו חדל מלהוקיע את קופת השרצים התלויה לו מאחוריו והסכנות הכרוכות למפלגה בהישארותו חבר הכנסת [מדובר כנראה, בשמועות שגורמים אמריקניים ביקשו להסתייע בו על רקע היותו מתוסכל כאיש-רוח בעל נטיות לגדולה עצמית, אכול תחושה שאינו מוכר דיו על ידי סביבתו, והשתתפו במימון כתב-העת "בטרם" שיצא בעריכתו].

לבסוף קָבַל איסר באוזני על הרשלנות בהכנות לבחירות מצד המפלגה. הפעילות אצל "הכלליים" במעלה ואילו אצלנו מתנהל העניין בעצלתיים.

זיאמה דיבון נכנס לשאול בשם כל מיני בעלי-לחץ אם אאשר אסיפות מחאה נגד פסקי הדין. סירבתי לאשר אבל הסכמתי כי בבמות מינהל ההסברה שתתקיימנה בליל שבת יוקדש מקום להוקעת פסקי הדין - מבלי להכריז על אופיים הבדוי של האישומים, זאת אומרת מבלי להוסיף ולהשריש במוחות הציבור את המושג המסולף והכוזב על מהותו של העניין עצמו.

התייעצות עם הרמטכ"ל, גיבלי ושלו מזה ותקוע מזה על עניינים דחופים השייכים לחזית שביתת הנשק, בעיקר שאלת גורלו של הסכם המפקדים הירושלמי. בעניין זה הסתבכנו על לא כל דבר - אך ורק משום שלא משרד החוץ היה המוסד הפוסק בשעת מעשה. התכנסו פעם הצדדים לחתימת ההסכם, הכל היה מוכן ומוסכם, אך ברגע האחרון דרשו הירדנים כי או"ם יחתום כעד - ואז התנגדנו וההסכם לא נחתם. אחר כך היינו מוכנים לחתום, אלא שהירדנים נתמלאו חשדות וחזרו בהם והחלו דורשים כי או"ם יחתום כצד להסכם, ואז התנגדנו בצדק. עד היום נמשך הדין ודברים, הירדנים למעשה בשלהם ולנו אין ברירה אלא להתנגד. אילו באותו יום נמהר היה שלו פונה ומבקש הוראות לא מהמטכ"ל אלא ממשרד החוץ, היה מקבל מייד הוראה לחתום והיינו ניצלים מסבך מיותר שאיננו מרים קרן ירדן אך גם אינו מנחיל לנו כבוד. הפעם הודה הרמטכ"ל בפה מלא כי תביעת הירדנים לחתימת או"ם כעד נשענה על תקדים - גם על הסכם המפקדים הקודם הופיעה חתימה כזו של נציג או"ם. עכשיו אישרתי את העמדה האומרת כי אין להעניק לאו"ם מעמד של צד.

ב-12 התכנסה ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. הוחלט פעם כי תתכנס מייד עם פירסום פסקי הדין - וכך נעשה. ארגוב נסע לפריס לכינוס הקונגרס היהודי [העולמי] ולכן ישב ראש [הרצל] ברגר. בן-אהרון ולנדאו מ"חרות" התחרו זה בזה בהוקעת אחריות הממשלה לפסקי הדין - משום שלא חטפה קצינים מצרים (אשר ישבו חבורות חבורות ליד קו שביתת הנשק, עישנו סיגריות ושתו קפה והמתינו עד שיבואו אנשי צה"ל ויזמינום להיחטף כבני ערובה, ולבסוף פקעה סבלנותם וחזרו לעזה!) וכן התחרו בתביעת מעשי נקם ושילם מייד לאחר הוצאת דיני המוות לפועל. ריפתין היה שיא האחריות הממלכתית ושיקול הדעת הצלול. בתשובתי הוקעתי את כל הסילוף שבהנחה כי הייתה במשפט קהיר התגרות יזומה מצד מצרים בנו ושללתי כל רעיון של תגובת דמים על פסקי הדין.

אכלתי ארוחת צהריים עם חיים והייתי שותף לצערו על הסבך שנכנס לתוכו בשל קשי הכשרתו לתפקיד שהוא נושא לבו אליו.

אחר הצהריים עם שאול על תוצאות ביקורו בשדה-בוקר. הירצה לפני ב"ג ניתוחו ומסקנותיו כאשר הירצה אותם יום לפני כן באוזנַי. ב"ג היה אומלל ומדוכא ללא ביטוי, אבל לא נקט עמדה ברורה לגבי המסקנה המתחייבת. דחה באופן הנמרץ ביותר כל מחשבה על חזרתו הוא למשרד הביטחון, אך נמנע באופן הנמרץ ביותר מחוות דעת אם יש לסלק את לבון או יש להשאירו. שאול לחצו אל הקיר כמה פעמים בנקודה זו אך לא הציל מפיו דבר וחצי דבר. ב"ג טען כי החברים האחראים עכשיו לעניינים בממשלה, הבקיאים יותר ממנו בנסיבות והמסוגלים לשקול ביתר בהירות את התוצאות של פיתרון כזה או כזה - חייבים להחליט. במהלך השיחה הביע רעיון משונה בתכלית, אשר שאול התקומם נגדו (ואף אני התקוממתי בשומעי את הרעיון מפי שאול), כי אם יוחלט על סילוקו של לבון, אין הבעיה של מחליף צריכה להטריד יתר על המידה, שכן אפשר להקים ועדה אשר תפקח על העניינים! שר הביטחון לשעבר - האיש אשר יצר את משרד הביטחון - מעלה על הדעת הנהלת משרד עצום כזה ופיקוד על צה"ל, למעשה, באמצעות ועדה...

בין השאר סיפר שאול כי ב"ג מותח ביקורת חמורה על נאומי בכנסת, בו הצגתי את הברירה בין מדינה של חוק או של שוד.

בא איסר ועברנו לשיחה ממושכת על העניינים שמאחורי המסך. שאול הודיע כי נוכח התזוזה שחלה - או המסתמנת – בענייני עלייה בכמה ארצות (ברה"מ, פולין, הונגריה וצ'כוסלובקיה), אומנם בממדים זעירים לעת עתה, הוא מוכן לצמצם את ניסיונות המילוט שכרוך בהם תמיד סיכון חמור, למקרים יוצאים מן הכלל, על יסוד הגדרה מסוימת. לעומת זה אין הוא סבור כי יש לצמצם אף כלשהו את פעולות העזרה, ההתקשרות וההפצה למיניהן. אדרבה, יש לשקוד על הרחבתן של פעולות אלו בכל הדרכים. אישרתי קווים אלה.

ביררתי את הסיבוך שחל בין הממונה ואנשי הרשות בבוקרשט וכאן דרשתי הפסקת שירותו של קצין הביטחון שפגע קשה בכבודו של ראש הנציגות, עד לבירור העניין על ידי שאול בשובו לאירופה. בלב לא קל הסכים שאול לדרישתי.

חזרתי בערב לירושלים. אורו וחומו של הבית השיבו קצת את נפשי. לעומת זה תכפו התקפות האולקוס והדיאטה שגזרתי על עצמי עוד לא הושיעתני.

דיברתי עם טדי בת"א על המצב במו"מ. חלו תזוזות מה לטובה. האמריקנים מוכנים לוויתור כלשהו לגבי כמות המים. כן הודיעו כי אינם מתעקשים על השימוש בכנרת - אלא פירוש הדבר הפסד מים שנצטרך לשאת בו.

מסרתי לגולדה על שיחת שאול עם ב"ג והצעתי כי ביום ב' ניסע לשדה-בוקר להתייעצות.

ישבתי ערב ארוך על תיקי הניירות שהצטברו וגיבבתי ערימה גבוהה. מצאתי מברקים מוושינגטון, מלונדון, מפריס, מרומא, מבואנוס-איירס המעידים על פעילות קדחתנית ותוצאות מעשיות בכל מקום - אבל הספינקס המצרי שותק.