מתוך יומן העבודה                                                                         לונדון, 28.11.1939

 

[---]

ישיבה בחדר חיים. מסרתי על הצעת וג'בוד לכנס את הנהלת הוועד הפרלמנטרי בתנאי שחיים יבוא להרצות. נשמעו פקפוקים אם כדאי הדבר בשלב זה, שכן למסור על פעולותינו אפילו בחוג מצומצם הרי זה להפקירן לפירסום. הוסכם להכות בעניין זה עד לאחר פגישתנו עם אטלי וחבריו שנקבעה למחרתים. [---]

עזבתי את הישיבה באמצע לנסוע למשרד-המושבות. הוי, מה קשה הכניסה לחדר-אולם זה של המיניסטר, מה מאוסה לחיצת היד, מה שנוא החיוך! הוא ודאוני ואני.

מהדיבור המתחיל נתבשרתי כי זז הקרח: לאחר שעיין וכו' וכו' מצא שיש הצדקה לקבלת הסיכון הכרוך בהעלאת הנוער (169). אין זו עדיין תשובה חיובית רשמית וחלילה לי לבשר זאת לאנשינו בירושלים. אך זוהי נטייתו, ואנו מתבקשים להמציא ערובות ביחס למיהותם של העולים מסוג זה. מה שאין כן לגבי המבוגרים - כאן הסיכון גדול מדי, והוא סבור שלגבי אלה צריכה התשובה השלילית לעמוד בעינה.

אמרתי: אילו הודעתנו החלטתך זו לפני ג' שבועות אפשר היינו מקבלים את הדין. עכשיו, לאחר שנודע לנו מה צפוי לאנשינו אם לא יעלו ומה נשקף למוסדותינו וגם לשארית ה-2900 - אנו מוכרחים לעמוד על הכול, נוער ומבוגרים יחד. מה הסכנה? להלכה יש שתי אפשרויות: או שראובן, שהובטח לו רישיון לפני המלחמה, ייכנע עכשיו לאיומי הנאצים ויסכים לשרתם כמרגל או ששמעון, שהוא מרגל נאצי מושבע, יתחפש כראובן וינסה לעלות. המקרה הראשון מדומה בתכלית. קורבן הנאצים, שאינו ישן עכשיו בלילות מחרדה פן לא ייתן לו להימלט - הוא יעשה עצמו כלי-שרת להם?

אמר מקדונלד: אפשר הוא מניח קרובים בגרמניה, יכולים השלטונות להכריחו באיומים לגבי קרוביו.

עניתי: רחמים אין בליבם, אך קצת היגיון יש. כיצד יסכימו עליו שישרתם באמונה לאחר שייחלץ מידם?

אמר: באמת כוונתי לסכנה השנייה.

אמרתי: אנשינו האחראים מכירים כל אחד ואחד ממועמדים אלה - סכנת התגנבותו של זר לתוכם אינה קיימת למעשה.

ענה: יש לנו כל הכבוד והאמון להסתדרותכם בגרמניה, אך השעה שעת-מלחמה ואנו נושאים באחריות חמורה, איננו יכולים לסמוך על אחרים, עלינו להיות משוכנעים בעצמנו שהכול כשורה.

אמרתי: נביא את אנשינו מברלין לטרייסט למען יזהו את העולים בשעת מתן הוויזות. והוספתי: האומנם אינך סבור שאנו מעוניינים כמוכם שלא יהיו מרגלים נאצים חודרים לארץ-ישראל תחת כסות העלייה היהודית?

לבסוף נענה ואמר: תציע הצעות כיצד אפשר לזהותם. נזמין גם אנשים ממשרד-החוץ המעוניינים בצד זה של השאלה ונערוך ישיבה. איני סבור שיהא צורך בנוכחותי - דאוני יוכל לכנס את הישיבה - אך אם יהא צורך, הריני מוכן לבוא ולשבת ראש (התנפחות טיפשית ומיותרת בהחלט!).

אמרתי שאצטרך להתייעץ וכשאהיה מוכן אודיעם.

שבתי למשרד וטילפנתי למרטין רוזנבליט ולאנה מיכאליס את התוצאות. קציר ברכות. ליאו הרמן מבטיחני שאם יסתדר העניין, הרי זו הצלת רבבות לירות, מלבד הצלת הנפש.

[---]

הברקתי לירושלים ולז'נבה.

מרטין רוזנבליט דרש ממני ומלוקר שנבוא לשיחה סודית. השתתף גם גולדמן שבא היום. מתברר שמרטין בצרה גדולה. כגרמני הוכרח להופיע לפני בית-הדין המחוזי לפליטים. היה בטוח שהכול אצלו כשורה. והנה הוציאה התביעה מאמתחתה חומר-האשמה חמור נגדו מימי המלחמה הקודמת, עת עבד במשרד-הקופנהגני[1] [של ההסתדרות הציונית]. נראה שהיה לאנגלים באותם הימים מנגנון בקופנהגן שעבד בחריצות יתירה. לפי התיק - שירת מרטין את הצירות הגרמנית בידיעות והיה לו שיח ושיג עם כל מיני "מועדים". משלוחי-הכסף הגדולים שעברו דרך המשרד הקופנהגני לברלין ולחבל הנכבש בפולין ולרופין בקושטא הצטיירו בדוחות של המנגנון הבריטי כתשלומים שקיבל מרטין בעד שירותו, סיפסר בהם והעבירם לגרמניה. כיוון שיצאו לו מוניטין כאלה, לא גרעו ממנו עין והתחקו עליו כשבא ללונדון לוועידה הציונית ב-1919. בקשר לביקורו זה בלונדון נאמר בתיק, בתכלית הפשטות, שהוא עסק בחרחור ריב בין בריטניה לצרפת. (שמא נאם בוועידה ונגע בשאלת הגבול הצפוני של ארץ-ישראל, שהייתה אז סלע המחלוקת בין שתי בעלות-הברית?) הצרה היא שלכל הבניין הבדוי הזה יש יסוד של אמת: היה היו למרטין באותם הימים קשרים עם גרמנים בקופנהגן - בעטיו של ליאו וינץ[2] המפורסם, שעבד בשירות-הידיעות הגרמני (טענתו הייתה שטובת העם היהודי דורשת לעזור לגרמניה להכות את רוסיה ואז תבוא בריטניה ותכה את גרמניה).

מרטין כתב וידוי מלא ומפורט על העניין לכל מסיבותיו ובו קבע את העובדות וסתר והפריך את הבדותות. הוא קרא באוזנינו את המגילה הארוכה המשתרעת על עשרים עמודים. המסמך משכנע בכנותו ובדייקנותו הקפדנית. אימצנו את ידיו להגישו וקיבלנו על עצמנו לגייס את חיים לעזרה.

 

הערות