מתוך יומן העבודה                                                                         לונדון, 26.11.1939

בבוקר נפגשתי עם לוקר במשרד וקיבלתי ממנו קצת דרישות-שלום טובות וקצת ידיעות רעות. נסענו יחד אל וייצמן ולוקר המשיך את סיפורו. הדגיש, בין השאר, שבארץ יש התנגדות חזקה להוצאת אנשים לצורכי מלחמה בכל צורה שהיא - הן בקרב חברי ההנהלה והן בין חברים שמחוץ להנהלה - ברל כצנלסון, שאול מאירוב ודוב הוז; האחרון מטעמים תכסיסיים: לעת-עתה איננו נחוצים, כשנהיה נחוצים נהיה אולי מוכנים ללכת, אבל אז נציג תנאים; כרגע אנו עלולים למכור את עזרתנו בלא מחיר.

מדורצ'סטר נסעתי לארוחת-צוהרים אצל הג'אנרים יחד עם "ג'ויס" וג'בוד. הוא מזדקן ומזדקן ובכל-זאת כוחו במותניו וליחו לא נס כמלוא טיפה. סיפר שהיה בטוח כי ה-43 הם רביזיוניסטים ומה נדהם לשמוע שהם חברים מכובדים של ההסתדרות. ניחמתיו שגם לרביזיוניסטים עכשיו חלק ונחלה בזר-הקוצים. כשסיפרתי לו על ה"עיזים" שאנו טורחים בהוצאתן טען באיפכא מסתברא: אדרבא, יוציאו את חוק הקרקע ואתם תמרדו נגדו! אדרבא, אל יתנו לכם רישיונות לפליטים - תעלו את כל אנשיכם באופן בלתי-לגאלי! וכיו"ב. כזהו, וכשאתה פורש ממנו יודע אתה שהיית בחברתו של אביר. במשך הסעודה נתברר כי נקלעתי בין ראש הוועד הפרלמנטרי למען ארץ-ישראל לבין מזכירו. שניהם תבעו את כינוס הוועד, לפחות כינוס האכסקוטיבה, אך התנו שחיים יבוא לדבר. שאלה זו כבר התעוררה אצלנו והבטחתי להתייעץ עם החברים ולהודיעם.

כל "פליטיו" של וג'בוד מסודרים בעבודה. את ה"תיבה" - ביתו הכפרי - השכיר למישהו הבונה באותה סביבה בית-חרושת לחומרי-ירייה שיעסיק 12,000 איש.

מהאמפסטיד הית נסעתי למשרד ומשם לפיקאדילי לפגישה עם גוטליב[1] הפיק"אי. (ביקש לבוא ל"מלוני", אך לי אין מלון וכיוון שהייתי בעיר הלכתי אליו.) שיחה זו הוציאתני מכליי. קטנות-מוח ורכיכות-אופי עד לעלבון.החל בתאניה על המשבר הכלכלי בארץ ברוח של "ארץ אוכלת יושביה". אוזלת-יד וחוסר כל עצה ותושייה. והמצב המדיני הלא מיואש, לא כן, לא כן? ובמצב מדיני זה אתם עוד באים בדרישות, ובן-גוריון נואם נאומים!

הרבצתי בו כהוגן ונתמלא קצת דרך-ארץ. אמרתי לו: ודאי זוהי שעת-אסון - עליכם לעשות חובתכם בשעה כזו ולא לבוא בטענות תפלות. אל מי אתם טוענים?

הוא יודע, אמר, שעמדתנו המלחמתית נגד הספר הלבן בשעה זו עושה רושם רע על אנגלים וצרפתים.

אמרתי לו שלגבי אנגלים הריני קצת יותר מומחה ממנו ואני מרשה לעצמי לפקפק גם ביחס למומחיותו לגבי הצרפתים. הוא סבור שהוא עצמו צרפתי ומקיש על הצרפתים מעצמו. אך לא היו דברים מעולם. הוא אינו צרפתי, והצרפתים האמיתיים אינם כמוהו. על-כל-פנים אני מכיר אנגלים אשר חוסר עמדה מלחמתית מצידנו הייתה קוברת אותנו בעיניהם. והיכן ההתקפות המדיניות שלנו עכשיו? כלום רצונו שנהדק על צווארנו את אבקת התלייה?

החל לתבוע שלום עם הערבים - הב לו את השלום. שוב הוכרחתי להרביץ - נוכחתי במשך השיחה שזה לברכה, על-כל-פנים לגבי השיחה.

מישהו שאין הוא רשאי לפרש בשמו (קרי: אשר ספיר[2]) אמר לו שיש בידו מסמכים המעידים שערבים קיצוניים ביותר היו מוכנים לשלום על יסוד עלייה גדולה.

אמרתי לו, שישלח אנשים כאלה אלינו. אם אינם באים - משמע שהם שרלטנים. הם יודעים שרק אנו נוכל לבדוק סיפורים כאלה.

רציתי לעבור לבירור תוכניות פיק"א בארץ לפי הנושאים שקבע לי הרצפלד במכתבו, אך שלושת רבעי השעה עברו בקינותיו וטענותיו. הגיעה שעת שיעורי הצרפתי ומוכרח הייתי ללכת. אמרתי לו שבסוף השבוע הבא אבוא לפאריס ונתראה שוב.

הערות