מתוך יומן העבודה                                                                           לונדון, 24.11.1939

 

[---]

כיוון שהגיע סוף השבוע טילפנתי לקולונל מקלאוד ושאלתי אם אפשר שאבוא לראותו. אמר: בוא מייד.

הושיבני על-ידו ופתח את התיק שהכין: תעשיות לצורכי צבא בארץ-ישראל. התחיל עובר ברפרוף על-פני התיק, ספק מראה לי את הכתוב ספק אינו מראה. כנראה הבין שהרחיק לכת בגילוי-ליבו באותה ארוחת-צהרים. אמר בתחילה: כל זה סוד, אסור לך לספר למישהו. אמרתי לו: תנוח דעתך.

התמונה הכללית המתקבלת מהתיק: איירונסייד בשם המועצה הצבאית לוחץ לקביעת בסיס לאספקה בארץ-ישראל. משרד-המושבות עומד לשטן וגם מיניסטריון-האספקה מקשה. במקום אחד נוקט איירונסייד בביטוי "כיוון שהוחלט ליצור תעשיות צבאיות בארץ-ישראל", ומייד פורצת נגדו מקהלת משטינים: הוחלט? איפה הוחלט? מי החליט? כלום רשאית המועצה הצבאית להחליט עניין כזה על דעת עצמה. חוזר בו איירונסייד ומודיע כי באומרו "הוחלט" לא נתכוון אלא לקבוע דעתה של המועצה הצבאית שהדבר נחוץ מבחינה צבאית וממילא מובן שלא לו לחוות דעה על הצדדים המדיניים והכלכליים של העניין.

מרשימת המצרכים שמסר לי מקלאוד לא השכלתי ביותר. זוהי רשימה שהמציא להם לומקס[1] על יסוד חומר ששאב כנראה מאיתנו בירושלים - דברים כלליים ונדושים. בתיק מדובר הרבה על איזה תזכיר שהגיש יפה מה "פלשתיין קורפוריישן" ואשר המיפקדה במצרים העבירתו ללונדון. אך התזכיר עצמו חסר מן התיק. השורה האחרונה היא שהעניין הועבר למיניסטריון-האספקה ועכשיו מחכים לתשובה משם.

שאלתי את מקלאוד אם שאל לדעת הגנרל בדבר הרעיון שלנו על הצעת דיביזיה. כן, שאל. יכתוב-נא ד"ר וייצמן מכתב פרטי לגנרל ויציע את הדבר. יפרש באופן קצת יותר מסוים את עיקרי התוכנית. הגנרל יעביר את ההצעה בצירוף חוות-דעתו למקומות הדרושים.

ובכן אין הגנרל סבור שיש לבוא בהצעה זו בפומבי?

לא,  ל ד ע ת י  אין לעשות זאת בפומבי.

שאלת את הגנרל ודעתו הייתה שאין לבוא עכשיו בהצעה פומבית?

כן, לדעתי לא צריך לעשות זאת עכשיו. די לשלוח מכתב פרטי לגנרל. מוטב כך.

לבסוף אמר: שים לב, ידוע לנו שאנשיכם בירושלים אמרו פעם שאם יתנו אנשים אזי יעמידו תנאי שאפשר להשתמש בהם רק בארץ-ישראל. זה לא יסכון (that won't do). בהצעה כזו לא נוכל לדון. האנשים צריכים להינתן בלי שום תנאי או הגבלה, לשירות בכל מקום שיידרש.

לא יכולתי להאריך איתו. השיחה הייתה קטועה ושסועה על-ידי צלצולי הגנרל מחדרו, טרטורי הטלפון, כניסתם של רצים דחופים עם תיקי ניירות ומסירת דברים בעל-פה, שאלותיהם של השלישים העובדים באותו חדר, הופעותיהם של כל מיני אורחים חשובים הרואים פני ראש-המטה וכו' וכו' - כל שפע ההפרעות והפורענויות הניתכות כגשם-נדבות על ראשו של כל מזכיר שבעולם, ולא רק על ראשי המרכז והמזכיר הפרטי במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים.

ובכן, המסקנה המעשית היא - לא פומביות בהצעת הדיביזיה. ייכתב מכתב. ועכשיו הכרחי שייכתב - אין לחזור לאחר שהודענו כי יש בדעתנו לעשות זאת; אבל מעניין לסקור את השתלשלותו של העניין. ראשיתה של פרשה זו נעוצה ברעיונו של לואיס שהיו בו שני יסודות:

א. הצעת יחידה מארץ-ישראל לחזית המערב;

ב. הצעה פומבית.

שני היסודות האלה יחד נשמטו כליל: אין אנו מציעים יחידה שתהא כולה מארץ-ישראל; אין אנו מציעים הצעה פומבית. אף-על-פי-כן הביאה הצעתו של לואיס לידי כך שאנו עושים צעד נוסף עכשיו, אם כי צעד אחר לגמרי מזה שנתכוון לו לואיס. אנו חוזרים בעצם להצעתנו הראשונה מלפני פרוץ המלחמה. אז אמרנו: גדודים מארץ-ישראל לשירות בארץ-ישראל ובמזרח; גדודים מהגולה לשירות בכל חזית שהיא. משתי הצעות נפרדות אלו צירפנו עכשיו הצעה מקובצת ואנו אומרים: דיביזיה מארץ-ישראל ומהגולה, לשירות בארץ-ישראל ובמזרח ובכל אתר. יש בזה שינוי, כמובן, כי המחיצה נופלת, אבל בעצם ההצעה האחרונה היא גלגול ישר של הראשונה ולא של הצעת לואיס. הצעתו של לואיס מילאה רק תפקיד של מדרבן בהעברת העניין משלב לשלב.

סעדתי ארוחת-צהרים עם ליאונרד שטיין. עד עכשיו לא נזדמן לי להיפגש איתו. הוא מוקיר רגליו מגרייט ראסל סטריט. באתי אליו למשרדו, בתוך "ההיכל הפנימי", אחד מארבעת ה"היכלות" אשר פרקליטי לונדון מסתופפים בהם. משרד דחוק. מלא ספרים ותיקים עבשים ומאובק כדת וכדין. לקחני לסעוד בתוך ההיכל - אולם רם ומרווח, קירותיו פיתוחי-עין. הסועדים מסובים אל שולחנות ארוכים, רובם ככולם שחורי לבוש ועונדי צווארונים לבנים וקשים.

סיפרתי לשטיין על הנעשה בארץ ועל הבעיות והצרות שאנו מתלבטים בהן. סיפרתי על רעיונו של חיים בדבר הספר ועל מחשבתי בדבר גיוס אישים לעזרתנו בהשפעה על דעת-הקהל והשלטון. לא הצגתי את שני אלה כעומדים בניגוד זה לזה, אך הוא דחה את הראשון וקיבל את השני. דחה את רעיון הספר מתוך גישה האופיינית לו: הלא הסכנה הנשקפת לנו היא שיאשימו אותנו שאנו מעוניינים במיוחד במלחמה זו ומנצלים אותה לטובתנו. אם נפרסם עכשיו ספר ונתלה את ישועתנו בתוצאות המלחמה, הרינו נותנים נשק בידי צוררינו. לא כן הדבר אם גויים יתבעו את זכותנו. על-כל-פנים רמז שלא יהא מוכן לעבוד בהכנת הספר. קצה נפשו בעבודה ציונית - החליט למשוך ידו ממנה, מחוץ לעזרה משפטית לנו. בימי הוועידה הארץ-ישראלית התנהגו איתו למטה מכל שורה של כבוד ונימוס. ליבו מר על חיים בייחוד. הוא לא יבוא יותר למשרד. אמרתי לו שחיים רוצה להיפגש איתו. ראיתי שאינו שש לקראת הפגישה.

שטיין דיבר איתי בשאלת הנשיאות של "ועד שליחי הקהילות". לדעתו, נתן הוא המועמד [המתאים ביותר]. מנה בו כמה מעלות, אף כי הודה בחסרונות, אך אין מועמד טוב ממנו. בחירת ברודצקי היא סכנה לאחדות הקהילה, כי חלק חשוב של היהדות האנגלית, והם ראשי המדברים, לא יראו בשום פנים את ברודצקי כנציגם (שוב גישה אופיינית!). עלינו למנוע מועמדות זו כדי שלא להביא לידי תקלה רצינית בחיי יהודי אנגליה. הוא מבין שעם בקשטנסקי מנוי וגמור להבקיע את החומה. בחור זה הוא סכנה לאומית.

[---] משם אל ארנולד לורנס. ניימיר כבר חיכה שם. הזמיננו לדון איתו שוב על תוכנית של סוריה מואגדת [פדרטיבית], עם מדינה יהודית בתוכה. הכוונה היא שאת התוכנית יאמצו ידידי הערבים, ולורנס משתדל, יחד עם הבטחת עניינינו - כפי שהוא תופס אותם - לתת לה כיוון שיש בו, לדעתו, להרגיע את הערבים. אבל הפעם הרחיק לכת. הוא פתח בשאלת תם: האפשר להניח שלאחר המלחמה לא תהיה יותר עלייה יהודית לארץ ישראל? לא בנתי מה הוא סח. לואיס התנפל עליו בשצף-קצף - היה ממש מוכן לטרפו חיים. היה זה מחזה משעשע בתכלית - לורנס הצנום, בהיר-העיניים, שפניו כפני עלמה צנועה, כולו רוך ותמימות, יושב מכווץ ומצומצם ככבשה חרדה ולעומתו לואיס, מסורבל ומנופח, גוהר עליו בכל כובד בשרו, לוטש אליו עיני-זעם חושף שינים רצחניות כזאב. "אחרי המלחמה נדרוש עלייה עוד יותר גדולה - מאה אלף לשנה. את כל ליגיונות הפליטים נרצה להעביר לארץ" - רועם לואיס. מייד נסוג לורנס אחורנית בבושת-פנים ונענה בקול דממה: טוב, רק שאלתי, כי הלא זהו פחדם של הערבים מפני עלייה גדולה, וסבור הייתי שמא ייתכן איזה סידור אחר, הנה מפנים את חבל לובלין! נפל המסכן מן הפח אל הפחת. לואיס רק שמע את השם המקולל לובלין ומייד גלש על גדותיו חימה שפוכה - אש וגפרית. כל הכרכור הזה של לורנס היה מדכא ומחפיר אלמלא ליווית-הגיחוך שטישטשה את הרושם.

אמרתי ללורנס: אם אתה מעמיד את לובלין לדיון, הרי אין לנו בכלל מה לדבר איתך. אנו מוכנים, כמובן, לברר איתך את עניין לובלין ולהסביר לך כי זהו או מעשה אחיזת-עיניים אשר עוד לא היה כמוהו לחוצפה ולאכזריות, או ארגון גוויעה המונית, או הכשרת שחיטה חדשה של יהודים על-ידי האיכרים הפולנים. אבל אנו דנים על ארץ-ישראל ונקודת-המוצא שלנו היא לעשות אותה מנוף לפיתרון השאלה היהודית. אם נקודת-מוצא זו נשמטת, הרי נופל הבניין כולו ואין לנו על מה לדון. אשר לעלייה, הרי אתה מודה שלמדינה היהודית דרוש שטח הגון. אתה מוסיף לנו אפילו את ג'זירה, כפיצוי בעד חלקים ידועים של ארץ-ישראל (תוכניתו של לורנס היא מדינה יהודית המורכבת משטח פיל + הנגב + ג'זירה). מה בצע לנו בשטח בלי עלייה? בדוחק אפשרית עלייה בלי שטח, כי אפשר לקלוט אנשים בתעשייה, אבל שטח בלי עלייה כיצד ייתכן?

הייתה זו פתיחה משונה מאוד לדיון, לאחר כל השיחות והבירורים בעיקרי הדברים שכבר נתקיימו. לורנס התחיל מגולל את תוכנית הפדרציה שלו.

נוכחתי שאנו מדברים לפעמים על עניינים סתומים בקלות יתירה, בלי לתת לעצמנו דין-וחשבון על מסקנותיהם המעשיות. אנו מביעים הסכמה, למשל, לפיתרון פדרטיבי של שאלת ארץ-ישראל, מרמזים על אפשרות של פדרציה שתקשור את ארץ-ישראל עם ארצות שכנות, אך בהיתקלנו בכל שאלה מעשית אנו נדחפים בהכרח לצד עצמאות גמורה בניגוד לפדרטיביות. נציגות-חוץ - התהייה משותפת או נפרדת? משותפת פירושה הופעת ערבי כנציג המדינה היהודית בצרפת, למשל, או אולי גם באנגליה. צבא - נפרד או משותף? מכס? כיצד יכוון משק המדינה היהודית, כיצד תתבסס ותתפתח תעשייה בלי ריבונות בשדה המכס? אך טול מפדרציה את אחידות המכס ומה יישאר? וכן הלאה. לורנס שמע את השגותינו - בעצמו עמד על חיוניות עניין המכס בשבילנו - והציע שיערוך עכשיו תוכנית יותר מסוימת. מה יצא מכל זה - "פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה". לואיס שט בים הערפלים הזה כמטייל בגן.

[---]

 

הערות