מתוך יומן העבודה לונדון, 23.11.1939
ארתור לוריא נסע לאמריקה, וימלא שם תפקיד של מזכיר לווייצמן [---] מקומו במשרד נשאר פנוי לפי שעה. אטינגהאוזן לא יוכל לבוא - הוא שוחח עם טוינבי והלה אמר שלא ייתכן כי ישמש בתפקיד שמחייב רחישת אמון גם ב"צ'תם האוז" וגם בסוכנות. לכן חשבתי על מועמד נוסף עוד קודם - אוברי איבן [אבא אבן] מקיימבריג', אך הוא טרוד במכללה ויוכל להשתחרר רק בסוף השבוע הראשון של דצמבר. שבועיים נתקיים, אפוא, בלי מזכיר. בפי קיבלה על עצמה לרשום פרוטוקולים בישיבות.
[---]
שוחחתי עם חיים, הוא נקלע שוב בין הצורך לנסוע לאמריקה והפחד לפנות את העמדה כאן. אם ייסע ב-10 בחודש הבא, כפי שחשב (גם זה לאחר כמה דחיות) ישאיר את הדברים תלויים באוויר: חוק הקרקע, עניין הדיביזיה, גם התוכניות הכימיות. הוא מגיע למסקנה שעליו לדחות שוב את נסיעתו. אמרו לו כי אם יגיע לאמריקה באמצע דצמבר, הרי ייפול לתוך "ערב-כריסטמס" וממילא יבטל זמן. מוטב אפוא שיכוון נסיעתו להגיע לאמריקה לאחר החג.
קראתי מייד לליאו הרמן להעמידו על התערערות חדשה זו של התוכנית. יחד חיברנו מברק לאמריקה בחתימת חיים לשאול מהו התאריך המאוחר ביותר שחיים יוכל להגיע בו, כיוון שעניינים חיוניים מחייבים אותו להתעכב כאן כמה שאפשר יותר.
ליאו מסביר, שלא הרי נסיעתו זו של וייצמן לאמריקה כנסיעותיו "המגביתיות" בשנים עברו. אז היה עובר ביבשת לאורכה ולרוחבה ונושא על כתפיו את כל נטל המגבית. עכשיו יופיע אומנם באסיפות גדולות אחדות במרכזים העיקריים, אך לא יצטרך כלל לנהל את התעמולה למגבית. זו נעשית עכשיו על-ידי ה"מכונה". לעומת זאת חשובה השתתפותו במשא-ומתן שיתנהל בחדרי-חדרים בדבר חלוקת אחוזי ההכנסות בין ארץ-ישראל לבין הג'וינט. בקשר לכך מתעוררת שאלת מועד בואו - שלא יאחר את השלב המכריע במשא-ומתן.
מהארץ הגיעו ידיעות על חיפושים שנערכו לרגל תפיסת חבורת הרביזיוניסטים ליד משמר-הירדן. חיפשו במשמר-הירדן, בתל-צור ובקדימה. בשני המקומות הראשונים מצאו כלים שונים, בכלל זה מכונות [ירייה] קטנות ופצצות. בארץ סבורים שזוהי ראשית פירוק ההגנה. מסקנה נמהרת.
ביטלתי היום זמן רב בקונסוליה הצרפתית, עוד בסוף השבוע שעבר התחלתי לטפל בהשגת ויזה צרפתית. לינטון ביקש לסדרה בשבילי ולא עלה בידו. דרשו שאתייצב בעצמי. הלכתי ביום ב' ומילאתי גיליונות. לקחום ואמרו לבוא היום. באתי. בקונסוליה אי-סדר מבהיל. קהל רב מצטופף עד מחנק ברחבה הצרה בין הקיר ובין החיץ המפריד בינו לבין הפקידות. מאחורי החיץ כתריסר פקידים מתרוצצים בערבוביה, כולם מטפלים בכל, מתהלכים רוב הזמן בחדר אנה ואנה, נתקלים זה בזה ואינם נפטרים בלי שיחת-חולין, יוצאים ונכנסים, סוחבים איש את רעהו לטלפון - בקיצור אנדרלמוסיה גמורה. הקהל אינו יודע אל מי לפנות ובאיזה קצה להתחיל.
כל אחד משתדל לתפוס את עינו של איזה פקיד שהוא, כל אחד מתאונן שביטל כבר כך וכך ימים, כיתת רגליו הנה כך וכך פעמים ומקלל גורלו שהזקיקו למוסד זה.
באתי והנה מעשה ניסים: ניירותיי נמצאו והם כאילו מוכנים. ברגע האחרון נתן הפקיד עינו באיזו נקודה, גילה בה כנראה צפונות, מייד נטל כל החבילה ויצא איתה לחדר הסמוך, שהה שם עד בוש, סוף-סוף חזר וישב שוב לכתוב. הצצתי מרחוק בנכתב וראיתי שהוא מזכני בוויזת-מעבר. אמרתי לו שזוהי ברכה לבטלה. ביקשתי ויזת כניסה לצרפת לשלושה ימים. אמר: מילאת גיליונות לבנים והיה עליך למלא כחולים. הלבנים למעבר. אמרתי: הודעתי מלכתחילה שרצוני לשהות בפאריס ולשוב - שלמה נתתם לי גיליונות לבנים? כלום אני בחרתי בהם? ועוד, כשמסרתי לכם את הגיליונות ביום ב', הלא כתבתי שם בפירוש מה רצוני, מדוע לא עמדתם על הטעות אז? הוא באחת: הגיליונות לבנים ואין לי אלא לתת לך ויזת-מעבר. בקושי הסברתי לו שוויזת-מעבר נחוצה לי כלמ"ד ב"ויקרא". עמד וביטל את הוויזה שכבר הטביע בפספורט והחזירו לי. שאלתי: ומה עכשיו? אמר: עכשיו תבקש גיליונות כחולים ותתחיל את העסק מחדש, אלא שעכשיו יארך העניין יותר, אפשר שבוע ואפשר עשרה ימים, כי לא הרי ויזת-כניסה על-מנת לשהות כוויזת-מעבר. אגב כך שאל: כיצד רצונך לנסוע? אמרתי: לטוס. אמר: לא תוכל לטוס. - מדוע? - כך, לא תוכל. - אבל אם החברה תמכור לי כרטיס? משך בכתף וחזר סתומות ומטומטמות: לא תוכל. אמרתי בליבי: מי יתנך גל עצמות לפני! והלכתי.
