מתוך יומן העבודה                                                                            לונדון, 14.11.1939

 

ידיעות מירושלים: (עד כה לא נהגתי לרשום ביומן ידיעות כאלו)

א. נודע להם כי המצביא מתכוון להפחית ענשו של טאו[1] ממאסר-עולם ל-10 שנים ועונשם של מ"ב הנותרים מ-10 ל-5 שנים. שואלים לדעתנו על התגובה הציבורית לאישור פסק-הדין (עם ההמתקה). צורות התגובה המוצעות הן:

1. הפסקת-עבודה סמלית לשעה – או

2. הפסקת-עבודה מלאה (ליום?) והפגנה;

3. הפצת כרוזי-מחאה;

4. פירסום גילוי-דעת מטעם המוסדות לסתור את ההשתמעות של אי-נאמנות לבריטניה.

ב. נודע להם תוכן התשובה של המיפקדה בארץ-ישראל על התזכיר ששלחתי למקדונלד על-פי בקשת קזליט ואשר מלקולם סיכמו טלגרפית לירושלים. התשובה, לדעתי, רחוקה מהיות ניצחת ויש לשער שמחבריה מבינים זאת ומודים בליבם בתוקף טענותינו ביחס לנשק החשאי - משמע שהתזכיר הביא תועלת. המיפקדה מקווה כי הממשלה תתמוך בהצעותיה לגבי הפעולה הנדרשת (חיפושים), אך היא מקבלת על עצמה לנהוג זהירות ולהימנע ממעשים העלולים להכביד על הממשלה מבחינת צורכי המלחמה (הדברים מוסבים בלי ספק על התחשבות בדעת-הקהל היהודית והכללית באמריקה ועל אפשרות של הזדקקות לעזרתנו הצבאית).

ג. פורסמה תקנה חדשה לגבי רכישת קרקעות: כל קונה חייב לחתום בשעת ההעברה בטאבו על הודעה, שידועה לו החלטת הממשלה האומרת כי תוקפו של חוק הקרקע, לכשיפורסם, יחול גם לעבר, החל מיום פירסום הספר הלבן. ההנהלה דנה בשאלה אם הקרן הקיימת צריכה לחתום על הצהרה כזאת. פישמן ושמורק נגד חתימה. הם מציעים תביעת הממשלה לציין על אי-חוקיות התנאי הזה להעברת קרקעות. מירושלים דורשים את חוות-דעתנו עד יום ג' (היינו עד היום - הידיעה נתאחרה!), כי ביום זה צריכה להתקיים העברת שטח מסוים בצפון.

ד. האינטליג'נס הצבאי הפנה תשומת-לב להתגברות פעולת רכישת הקרקעות בצפון. על זאת ענו מהממשלה כי אין לחשוש, באשר החוק יתפרסם בקרוב ויחול על העבר.

בישיבת הבוקר של המחלקה המדינית בחדרו של חיים במשרד מסר בן-גוריון את תמצית הידיעות האלו כתוספת לדוח שלו. ביחס לשני העניינים המחייבים קביעת עמדה מצדנו (א' וב') לא נתקבלה שום מסקנה רשמית, אך ברור היה שבסעיף ג' - מתן ההצהרה הנדרשת מקוני קרקע - דעת כל הנוכחים היא כדעת הרוב בירושלים.

חיים עורר שוב את שאלת הליכתו של בן-גוריון אל מקדונלד, והפציר בו שילך. זוהי מנת חלקם של נציגים יהודים שהם נאלצים לנהל משא ומתן עם השטן המקטרג. הרב בק[2] הולך יום-יום אל הגסטאפו. אין הוא רואה את היטלר רק משום שזה מסרב לראותו, אך הליכתו אל הגסטפו היא כאילו הלך אל היטלר. ניימיר תמך הפעם בחיים. אני לא הוספתי מילה על מה שאמרתי אמש. לבסוף קיבל בן-גוריון על עצמו את הדין.

הוסכם שלקראת ראיונו של חיים עם איירונסייד אחבר תזכיר-מילואים לתזכיר שנשלח למקדונלד ונמסר גם לבטלר. שני התזכירים יימסרו לאיירונסייד. בתזכיר-המילואים נציין את העובדה שקציני-משטרה ביקרו במחנה יבנאל - אחד מהם ראה את הנשק - ולא מחו. נסתמך גם על מעשה זריקת הפצצות על-ידי אנשי ההגנה בהמון ערבי פורע שניסה לפרוץ לרחוב היהודים בעיר העתיקה בירושלים, בפרעות ב' בנובמבר 1921[3]. לטענת המיפקדה בארץ-ישראל (בתשובתה לתזכירנו הראשון) כי ה-43 לא היו מבני יישובי הסביבה אלא אנשים שהתלקטו מפינות שונות בארץ, נבהיר את אופי האנשים הנדונים מצד התנגדותם לכל מעשי-נקם נגד ערבים נקיים.

ניימיר חזר לתרופה הבדוקה שלו נגד מזימות חיסול ההגנה - הצעת בריגדה ארץ-ישראלית לחזית המערב: אם נציע זאת בפומבי ייסכר פי בארקר מלטעון כי פנינו למרד נגד ממשלת הוד מלכותו.

בעניין זה נתקבל היום מברק מהארץ, בתשובה לשאלתי הטלגרפית: ההנהלה מסכימה להצעת ניימיר ולוקר, על-מנת שהכוח הארץ-ישראלי ישמש גרעין ליחידה יותר גדולה, ונותנת סמכות לחברים בלונדון לברר את האפשרויות על-ידי משא-ומתן בלי להתחייב עד לקבלת החלטה בוועד הפועל המצומצם. עמדה זו אינה הגיונית. כל עיקר תוכנו של רעיון ניימיר הוא,

ראשית, להציע כוח ארץ-ישראלי, שיש בידינו לתתו מייד, ולא גרעין של כוח יהודי עולמי אשר ספק אם נוכל לגייסו;

ושנית, להציע את הדבר בפומבי כדי להשיג את הרושם הדרוש, ולא לנסות לברר את האפשרות על-ידי הצגת שאלות שאינן מחייבות אותנו. חיים לא עמד על פירכה זו אלא התריס כנגד הסייג שלא להתחייב עד שיחליט הוועד הפועל המצומצם. בתנאים כאלה - אמר - אי-אפשר לנהל שום משא-ומתן. השאלה היא אם הוא רשאי להציע הצעה או לא והוא מפרש את יחסה החיובי של ההנהלה כהסכמה.

בשאלת גיוס המתנדבים באמריקה מסר חיים בהזדמנות זו על שיחתו עם שגריר ארצות-הברית בפאריס, בוליט, שהוא ידידנו ומצדד בזכות עזרתה של אמריקה למדינות מערב-אירופה במלחמה זו. הוא הזהיר את חיים מלפתוח בתעמולה באמריקה; בעד התנדבות המונית של יהודים לצבא הבריטי. הדבר עלול להיתקל בתגובה שלילית חריפה של דעת-הקהל האמריקאית. הלך-הרוח השורר הוא בעד נייטראליות, ויש לטפל בזהירות רבה בשאלה כיצד לקרב את הציבור האמריקאי לעמדה יותר חיובית כלפי הדמוקרטיות האירופיות. צעד נמהר עלול להזיק ולהשיג את ההיפך. על כל-פנים אל יעשה חיים שום צעד בכיוון זה בטרם ישאל לדעתו של רוזבלט. חיים שאל בדבר התנדבות יהודים אמריקאים שילכו לשם כך לקנדה. בוליט ענה שאם זה עניין של מאות אחדות אין בכך כלום, אך הזהיר בפני התנדבות המונית גם בדרך זו.

ביחס לגיוס בארץ מסר בן-גוריון כי עד צאתו התגייסו 200 יהודים ורק 9 ערבים. נדרשנו לספק עוד כ-600 איש, אבל בנו תלוי הדבר מתי ובאילו שיעורים לתיתם.

חיים הודיע כי קבע סופית שיצא לאמריקה ב-3 בדצמבר. לוריא ייסע איתו. הוא  רואה  הכרח בהישארותי בלונדון כל ימי היעדרו.

[---]

סוף-סוף קיבלתי תשובה מפולאק מפאריס על מכתבי אליו ביחס למלט בשביל תוכנית בניין הבתים. הוא מרגיש את עצמו כה רע, רחמנא ליצלן, עד שאינו יכול לכתוב; אך אם אעבור דרך פאריס אודיענו-נא ואז יבוא העירה לשיחה. גם זו לטובה! בן-גוריון סבור כי לשם כך כדאי לנסוע לפאריס במיוחד.

ארוחת-צהרים עם וילפרד ישראל[4] מברלין, הוא נחלץ מגרמניה רק זמן קצר לפני פרוץ המלחמה. הוא יליד אנגליה ועל-כן נתין בריטי, חושב על עלייה לארץ. לעת-עתה היה רוצה לנסוע שמה לביקור. כולו שקוע בדאגה לגורל היהודים שנשארו בגרמניה, אשר אימת כליה בגלות לובלין נשקפת להם. האם אי-אפשר לגייס את אמריקה לעזרה? רצונו לדבר על כך עם חיים. הבעתי ספק אם יוכל חיים לעזור. כל ניסיון מצד אמריקה להשפיע על גרמניה כדי לרסן את אכזריותה כלפי היהודים מוכרח, במקרה של הצלחת הניסיון, לחייב את ארצות-הברית כלפי גרמניה. חיוב כזה פירושו פחות הזדהות של ממשלת ארצות-הברית עם בריטניה. התפתחות כזו לא יוכל חיים להציע. ישראל חלק על גישתי זו לשאלה. לדעתו, אין כאן כל סכנה של העמסת התחייבויות על אמריקה כלפי הנאצים. אמריקה תוכל לאיים בהחמרת תקנות ההגירה שלה לגבי יהודים יוצאי גרמניה. איום כזה ישפיע [על גרמניה]; וכאשר גרמניה תיענה - תצטרך אמריקה רק להקל על כניסת היהודים, אך על מדיניותה כלפי גרמניה אין הדבר צריך להשפיע כל-עיקר.

אחר-הצהרים שוב ישיבה של המחלקה, הפעם בחדרו של ברודצקי ובלי חיים. ברודצקי העמיד על הפרק את שאלת ניסוח "מטרות המלחמה" שלנו. בן-גוריון הקשה על המונח הזה - אין לנו כל "מטרות מלחמה", אין אנו צד לוחם, אין ארץ-ישראל מסובכת במלחמה, אין בריטניה נלחמת על ארץ-ישראל, אין למלחמת בריטניה עם גרמניה דבר עם ארץ-ישראל. בפי סיפרה כי ניסתה לעורר את בעיית ארץ-ישראל בוויכוח שהיה בהנהלת "האגודה הבריטית למען חבר הלאומים" בשאלת מטרות המלחמה. היא עשתה זאת בשיחה פרטית עם רוברט ססיל. הלה התנגד להצגת השאלה וטען שאין לערבב את הפרשיות. בן-גוריון הודיע כי הוא תמים-דעים עם ססיל.

מוכרח הייתי להסביר שהעניין אינו כה פשוט. הביטוי שנקט ברודצקי בסדר-היום אפשר שאינו קולע לנקודה, אך אין כאן שאלה של מילים אלא של תוכן. תוצאות המלחמה הזאת עתידות לקבוע שלב חדש בהתפתחות השאלה היהודית וכבר משום כך תהיה להן נגיעה ישירה לשאלת עתידה של ארץ-ישראל. בעיית הפליטים תחריף - יהיה הכרח ותיווצר הזדמנות לגולל מחדש לפני העולם את הפרשה הציונית. גם מחוץ לנגיעה ישירה זו הולך ונוצר רקע חדש להצגת הפיתרון הציוני של השאלה היהודית לפני דעת-הקהל. בבריטניה מתנהל ויכוח רחב-היקף על מטרות המלחמה - לא רק על תנאי-השלום עם גרמניה אלא על תיקון העולם במלכות של איזה משטר משוכלל. מתגברת התביעה לפיתרונות יסודיים ומרחיקים לכת של כל הבעיות הממאירות. גם הודו אינה משמשת נושא למלחמה זו ואף-עלפי-כן נתעוררה מחדש שאלת עצמאותה בקשר ישיר למלחמה ותוצאותיה. לעת-עתה אין שאלתנו תופסת שום מקום בוויכוח - כאילו איננו קיימים. עלינו לעשות מאמץ כדי להציב את עצמנו "על המפה". הגורם היחיד כיום שאינו חדל לדבר על השאלה היהודית בקשר ישיר עם הממשלה ואשר לא רק מדבר אלא אף עושה פעולות מכריעות בנידון זה - הוא השלטון הנאצי. הדמוקרטיות מתביישות בנו ומבקשות להצניענו. עלינו לסכל מזימה זו ולהזכיר לעולם את קיומנו.

בן-גוריון שאל: פירוש הדבר, לנהל תעמולה ציונית בימי-המלחמה?

אמרתי: לא סתם תעמולה ציונית  ב י מ י -המלחמה, אלא תעמולה והסברה בקשר עם המצב החדש שיוצרת המלחמה. ברור שבתוצאות המלחמה יתחיל פרק חדש בדברי ימי העולם. הרבה תוכניות מדיניות שהיו קיימות ערב פרוץ המלחמה יצללו אחריה בתהום הנשייה. השאלה היא: מה נוכל לעשות כדי שבין הדברים שיצללו בנשייה יהיה גם הספר הלבן, כדי שגם אצלנו יתחיל דף חדש? הנה מקימים לשכה יהודית ב"צ'תם האוז". תינתן לנו אפשרות להשפיע, השאלה היא באיזה כיוון נשפיע. יש לנסח תוכנית שתשמש לנו קו בהופעותינו הציבוריות ובפעולת-ההסברה שלנו כלפי חוץ.

הוטל עלי ועל ברודצקי לנסח ראשי-פרקים.

קראנו לרוזנבליט לדיון בשאלת העלייה מגרמניה. נתקבל חומר חדש - מכתבים מז'נבה, מטרייסט ומאמסטרדם המוסרים על המצב במרכזי הרייך. אנשינו מוכי-ייאוש מהגזירה על יציאת אלה שהובטחו להם רשיונות לפני המלחמה ולא נמסרו לידם. נעשו כבר כל ההכנות להעלאתם, ואם לא יוכלו לצאת, הרי לא רק שהאנשים עצמם ייהרסו כליל, אלא יש לחשוש לנגישות חמורות נגד המשרדים הארץ-ישראליים, נגד "העברה" ונגד האנשים עצמם אשר כביכול הוליכו שולל את השלטונות. כיוון שמ-2900 שקיבלו רשיונות יצאו עד כה רק פחות ממחצית, יש לחשוש ליציאת השאר אם תישלל אפשרות הפעולה מהמשרדים הארץ-ישראליים. נשקפת סכנה גם לכספי הצ'כים[5]. הכרחי הדבר לעשות מאמץ מחודש כדי לקרוע את רוע הגזירה.

הסכמתי שנפתח במשא-ומתן מחודש, אם כי איני רואה סיכויים להצלחה. נצטרך לגייס את חיים שילך למשרד-החוץ. אין בדעתי ללכת שוב אל מקדונלד - אך נצטרך לכתוב מכתב רשמי למשרד-המושבות, כדי שיהא לנו פתחון-פה לפנות למשרד-החוץ.

בערב טילפן ניימיר. שמע מחיים על תוצאות שיחתו עם איירונסייד. חיים מרוצה מאוד מהתוצאות - העז הוצאה! פרטים נשמע מחר.

 

הערות